על הכמיהה לנשיקה במגילת שיר השירים 

אֲנָשִׁים מִסְתּוֹבְבִים כְּמוֹ 

פִּיּוֹת פְּעוּרִים בָּעוֹלָם

לֹעַ בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה שֶׁל עַצְמָם.

הִנֵּה אִישׁ, בְּעֶצֶם אוּלַי זוֹ אִשָּׁה,

מִישֶׁהוּ כָּאן בָּרְחוֹב מַמָּשׁ לְיָדְךָ

מְחַפֵּשׂ פֶּה נוֹסָף

לִסְכֹר בּוֹ אֶת כְּאֵבוֹ.

מִישֶׁהוּ מַמָּשׁ כָּאן לְיָדְךָ

מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁתּוֹשִׁיעַ

רוחמה וייס, 'נשיקה'

בימים טרופים אלה, כולנו מכותרים ונצורים, כולנו אמונים על ריחוק חברתי (שני מטרים לפחות), וכולנו ממלאים בקפידה אחר אזהרת ירמיהו הנביא: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ" (ט, יג). קהלת, הזקן המנוסה ששינן לנו כי אין חדש תחת השמש, כבר ידע כי "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" (ג, ה). הוא, המזוהה עם החכם באדם, המלך שלמה, אינו מסמיך בספרו נשיקות לחיבוקים. כל החווים אהבה בימי קורונה וסובלים מחשך בנשיקות, ימצאו הד לתשוקתם בספר אחר המיוחס לשלמה, למלך הצעיר, במגילת "שיר השירים אשר לשלמה", הנקראת עתה, בחג הפסח, חג האביב.

שלל נשיקות מקראיות

נשיקות זרוּעות גם על פני ספרים אחרים במקרא, אך אלה אינן נשיקות של חשק. חז"ל, שלא גילו אהדה לנשיקות אוהבים, וזאת בלשון המעטה, סיכמו כך את סוגיית הנשיקות בתנ"ך: "כל נשיקות של תפלות [=כמוהן כפריצות] הן, חוץ משלוש: נשיקה של גדולה [=עם מינויו של אדם למשרה רמה], נשיקה של פרישות [=פרידה], נשיקה של פרקים [=מפגש לאחר פרידה ממושכת]", ואלה מודגמות על ידיהם באמצעות סיפורי המקרא: "נשיקה של גדולה, שנאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ [של שאול] וַיִּשָּׁקֵהוּ" (שמואל-א י, א); נשיקה של פרישות: "וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ" (רות א, ד); נשיקה של פרקים, שנאמר [=על אהרן ומשה]: "וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות ד, כז). "ויש אומרים אף נשיקה של קריבות אין בה גנאי, שנאמר: 'וישק יעקב לרחל…ויבך' (בראשית כט, יא), שהייתה קרובתו" (מדרש שמות רבה ה, א). לנשיקת יעקב ורחל נגיע בהמשך, אך עתה ניתנה ראש ונשובה לשיר השירים, ונפתח בכמה מילים על המגילה החריגה בנוף המקרא מעצם היותה אסופה של שירי אהבה, שניחוחה צעיר, משוחרר ורענן, ושם שמיים לא ייזכר בה.

קווים נוספים המייחדים את המגילה: יופי במקרא מבשר בדרך כלל צרות: שרה היפה נלקחת מאברהם אל בית פרעה; דוד חושק בבת שבע היפה, אשת אוריה החיתי; ותמר טובת המראה, אחות אבשלום, נאנסת על ידי אמנון, אחיה למחצה; גם יופיו של גבר עלול להמיט עליו צרה: אשת פוטיפר מבקשת לפתות את יוסף, ובעקבות סירובו הוא מושלך אל בית האסורים; בשיר השירים, לעומת זאת, ידובר רבות בשבח היופי, הנשי והגברי, וגופי האוהבים אף יזכו לתיאור מפורט.

גם במה שנוגע לאהבה ניכר פער בין הסיפורת לשירת האהבה: בסיפורי המקרא כמעט לא תימצאנה אהבות שמחות: שמשון ושלמה אהבו נשים נוכריות והעונש לא איחר לבוא; ואפילו שני סיפורי האונס פותחים באהבה: אהבת שכם בן חמור לדינה בת יעקב, ואהבת אמנון לתמר; מיכל בת שאול אוהבת את דוד (אישה יחידה בסיפורת המקראית האוהבת גבר!), אך דוד אינו משיב אהבה אל חיקה; בשיר השירים, לעומת זאת, הוא אוהב והיא אוהבת, ואהבתם שמחה, עולה כפורחת. מגילת שיר השירים גם מעניקה לאישה מעמד מרכזי. האישה נועזת מן האיש, פעילה ממנו, ובדיאלוגים רבים שבינה לבינו שמורה לה המילה האחרונה.

בסיפור המקראי אין בנמצא נשיקות אוהבים. המקרא ממעט בתמונות של מעשה האהבה, ואלה מצויות בעיקר כאשר אירוע שכזה מאפשר להיפרע מגבר, או אף לנמק את נפילתו מרום מעמדו, כגון מעשה ראובן בבלהה פילגש אביו; קיצו של שמשון אוהב הפלישתיות; או הצרות הניחתות על ראשו של דוד בעקבות חשקו באשת אוריה. גם כשהמקרא נזקק למעשים שכאלה, הוא מקצר בהם ככל האפשר, ובוודאי שאין לו עניין בפרטים כגון במשחק המקדים את מעשה האהבה ובנשיקות. דומה שניתן להסביר התנזרות זו של המקרא באופיו האידיאי, הדתי-שמרני. למה הדבר דומה? בנוסחאות המקוריות של האגדות שליקטו האחים גרים היה למין מקום בולט, אך זה בוער מהן כליל בגרסאות שהותאמו לילדים, ובעיבודן בסרטי דיסני שנועדו לכל המשפחה, מטף ועד זקן.

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ 

ועתה לנשיקות שיר השירים: מילות השיר הפותח את המגילה (א, ב-ד) נתונות בפי האישה הצעירה. כבר בראש השיר היא מביעה משאלה: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" ואין היא מסתפקת בנשיקה אחת אלא חפצה בכמה וכמה מן הנשיקות האצורות בפיו. את מילות הפתיחה אין היא מפנה אל אהובה, ודומה שהיא אומרת אותן בלבבה. עדיין אין בה אומץ להיישיר אליו פנים ולהפציר בו: 'נשקני'.

אף שכתוב "ישקני" (בניין קל שורש נש"ק) הקורא עשוי לגלות בפועל משנה משמעות, רמז לפועל "ישקני" (בניין הפעיל שורש שק"ה), המתחזק כאשר ימשיך בקריאת הפסוק: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן". המילים האחרונות מעידות כי הנערה אזרה אומץ: עתה היא פונה לאהוב ומגלה לו כי היא משתוקקת לדודיו, לנשיקותיו, אותן היא מדמה למשקה משכר, שטעמו אף עולה על טעם היין. דומה שהיא מכוונת ליין מתוק, שהרי המילה 'טוב'  עשויה להביע מתיקות, כגון בכתוב "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם" (קהלת יא, ז).

פסוקנו, המשווה בין נשיקות לשתיית יין, נתן אותותיו בשירת החול של ימי הביניים, כך למשל אצל ר' יהודה הלוי בשירו 'מה יפית יפת העין': "דּוֹדִי אֲשֶׁר יָעִיר לְהָבִים / לְכָה נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים /  וְיַיִן חַכִּים [=רבים של חיך], כִּי טוֹבִים / דֹּודֶיךָ מִיָּיִן"; גם משוררי דורנו נתפסו לדימוי הנשיקה לשתייה, דוגמה אחת מצויה בשירו של אהרן שבתאי 'כולך בגוף אחד': "שְׂפָתַיִךְ נִצְמָדוֹת אֶל פִּי הַמִּתְנַמֵּךְ, / מַשְׁקֶה אֶחָד לְשׁוֹנוֹתֵינוּ בּוֹחֲשׁוֹת, / וְאַתְּ שְׁתוּיָה מִמֶּנִּי וַאֲנִי מִמֵּךְ".

על טעם ועל ריח נשיקה

ניחוחו של האהוב העולה באפה של הנערה מגביר את חשקה לנשיקותיו: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ [בשמיך] טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ" (שיר השירים א, ג). ודומה שיש לגרוס 'שמן מורק', כפי שאכן גורסים כמה מן התרגומים העתיקים ואף המדרש: "כאדם שמריק מכלי אל כלי חברו" (מדרש שיר השירים רבה לכתוב). ריחו של האהוב הולך ומתפשט, כיוון שאינו חתום בבקבוק, אלא נמסך מכלי אל כלי. הפסוק מגלה כי בעידן המקראי נהגו גם גברים להתבשם, וראו דברי המשורר למלך-החתן במזמור החתונה היחיד בספר  תהילים: "עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ" (מה, ח-ט). בסיומו של הפסוק בשיר השירים אין הצעירה מגלה לאהובה כי היא מאוהבת בו אלא מעדיפה להסתתר מאחורי אהבת כל הנשים: "על כן עלמות אהבוך".

בפסוק הנועל את השיר היא אוזרת עוז בשנית ומפצירה באהוב כי ייתן דעתו אך עליה, יעשה מעשה ויתייחד עימה: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה [=נהלל] דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ" (א, ד).

המלך הוא אהובה, כדברי המדרש: "חתן דומה למלך" (פרקי דר' אליעזר טז); המילה 'מישרים' [=בצדק] רומזת גם ליין המחליק בגרונו של השותה, כגון במשלי: "אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (כג, לא). בנשיקות האהוב נפתח השיר ובהן הוא אף מסתיים.

בשיר נוסף במגילה (ד, ח-יא) מפגיע האהוב באהובתו לירד עימו מהררי הלבנון, מקום אריות ונמרים, ומגלה לה מה מהממת השפעת מראיה עליו (ד, ח-ט). בהמשך השיר הוא מביע את תשוקתו לנשיקותיה במילים שבהן נשמע הד דבריה אליו בשיר הראשון: "מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים" (ד, י).

בטרם ישלים את המשפט הוא עוצר ומכנה אותה 'אחותי כלה', וכך מבטא הן את עומק קרבת הנפש ביניהם והן את רצינות כוונתו לשאתה לו לאישה. הכינוי 'אחות' לאהובה רווח גם בשירת האהבה המצרית הקדומה. בהמשך הפסוק - כמו בדבריה שלה בשיר הפתיחה - מצרף האהוב את חוש הריח לחוש הטעם: "וריח שמניך מכל בשמים", וכך מבטא אמונתו שאין בנמצא עוד בושם כבשמיה, ניחוח כניחוחה.

גם בהמשך דברי השבח, בפסוק הבא, משלב הצעיר בין טעם נשיקותיה של אהובתו לבין ניחוחה הטוב: "נֹפֶת [דבש נוזלי] תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, כַּלָּה; דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" (ד, יא). הפועל 'תיטופנה' היוצר משחק לשון נופל על לשון עם המילה 'נופת', מכוון לא רק לנשיקות, אלא גם לנועם מילותיה המפתות, ועוד נשוב לטעמן.

בשיר הארוך ביותר בשיר השירים, שיר שכולו חלומה של האישה (ה, ב - ו, ג), היא נשאלת על ידי חברותיה, בנות ירושלים, על אודות מראהו של אהובה. אם תתארהו באוזניהן, הן תצאנה עימה לחפש אחריו. תשובתה היא תיאור מפורט של חלקי גופו, מן הראש ועד הרגליים. על אודות פיהו אומרת היא: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" (ה, יג), ובכך מכוונת לנשיקותיו, שניחוחן 'ריח טוב כשושנים' (רשב"ם), וכ'מור עובר', מור נוזלי, הוא 'שמן המור' (ראו מגילת אסתר: "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר" ב, יב). ושוב מתמזגים אפוא הטעם והריח.

בהמשך התיאור, כאשר מתמקדת הנערה באפיון ידיו, בטנו ורגליו של האהוב, היא משווה לו דמות של פסל אל, העשוי זהב, כסף ושן. לכן, לקראת סיום התיאור היא שבה ומפיחה באהוב רוח חיים, ושוב אין הוא גולם העשוי חומרים, חומרים, אלא גבר שנשיקותיו מתוקות: "חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים" (ה, טז). הטעם שטועמת הנערה בחך אהובה הוא טעם ה'ממתקים' שהם משקאות מתוקים, ככתוב בספר נחמיה: "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים" (ח, י).

נשיקות בין גנים ובוסתנים

את חִכּהּ שלה מזכירה הנערה בשיר-דיאלוג אחר בספר, שבו היא שבה ומביעה את כמיהתה לטעום בפיה את טעם נשיקות אהובהּ: היא מדמה אותו לעץ התפוח הנושא פרי, הנעלה על עצי היער, אילנות הסרק: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים" (שיר השירים ב, ג). בכך רומזת לו כי באה העת לעשות מעשה. לא להסתפק במבטים של ערגה, אלא לנשקה: "...וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי".

גם הדוד מדמה את אהובתו לעצי פרי, למעשה לבוסתן שלם (ז, ח-י). לאחר השוואת קומתה לתמר, שדיה לאשכולות וניחוח אפה לתפוחים, הוא אומר: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב" (ז, י), ומעיר אבן עזרא: "וחיכך הוא הריר שמתחת הלשון, שהוא דומה ליין... ישמח הנפש ויעיר הלב". אך דימה הדוד את נוזלי החך ליין, וללא שהות משיבה לו הרעיה: "הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (ז, י). היין העובר בנשיקותיו מחִכּהּ אל שפתיו, מחולל ניסים, מדובב שפתי ישנים ומעירם משנתם. אפשר שלא ב'ישנים' נמים היא מדברת, אלא במתים (דימוי המוות לשינה מצוי לדוגמה בתהילים: "פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת", יג, ד). אפילו מתים יקומו מקברותיהם ויפתחו בדיבור, אם יבוא כיין הזה, יין נשיקותיה, אל פיהם. הנערה מצפה כי נשיקותיה יעוררו את אהובה ויעודדוהו לממש אהבתם.

ומשיר בוסתן לשיר של גן, שיר של שיבה לגן עדן (שיר השירים ד, יב - ה, א). בראשו של שיר זה הנערה שרויה בגן, והיא עצמה הגן, והגן נעול, ומקור מימיו חתום. הצעיר הנלהב, הנמצא מחוץ לגן, רואה מקצת מפלאיו, שואף להיכנס בשעריו. לקראת סוף השיר הוא מוזמן על ידי הנערה להיכנס לגן פנימה וליהנות ממנעמיו: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (ד, טז). תגובתו אינה מאחרת לבוא: "בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי" (ה, א). כנגד הזמנתה 'יבוא', אומר הוא 'באתי', וכך מבטא נחישותו שלא להתמהמה, לבוא מייד. לשון עבר מציינת גם את כלל פעולותיו הבאות. הוא אץ להביא אל פיו מכל הבא ליד: מור, בושם, דבש, יין וחלב, ואפילו אינו טורח להפריד את היערה מן הדבש. אפשר שבולמוס האכילה שמפגין הבחור אינו מבטא אך את כמיהתו לנשיקות הנערה המורעפות עליו, אלא גם תשוקה למעשה האהבה השלם, ולכך רומז גם חלקו השני של הפסוק, סיומו של השיר: "אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (ה, א). זוהי הזמנה לכלל האורחים במשתה החתונה, ממנו לראות וכמוהו לעשות.

למרות העיסוק הרב בנשיקות בשיר השירים, המילה 'נשיקה' מופיעה כזכור רק בראש הפסוק הפותח את הספר, ואילו הפועל נש"ק מצוי בשיר הפותח את הפרק האחרון, בדברי הרעיה אל הדוד: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי; אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי אֶנְהָגְךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי; אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (ח, א-ב). הדוברת מתוסכלת על שאינה יכולה להביע בגלוי את רגשותיה כלפי אהובה, ולתרגמם לשפת המעשה. למרות מה שאמרנו לעיל על אופיו הפתוח, הליברלי, של שיר השירים, עדיין שליטות בו הנורמות החברתיות השמרניות המקובלות. את דבריה בשיר זה פותחת הרעיה בלשון כמיהה ומשאלה 'מי יתנך', היינו, הלוואי שהיית. את האהוב היא מדמה לתינוק יונק שדיים, שהרי איש לא יוכל לבוא אליה בטענות, לבוז לה, אם תנשק תינוק בן יומו. אך לדימוי זה טעם נוסף: האהוב פסיבי, מושא לפעולתה, והיא יכולה לעשות בו כחפצה. חוסר האונים של האהוב מתבטא בפעלים הרבים: "אמצך... אשקך... אנהך... אביאך... אשקך". מן החוץ היא תביאנו לביתה, שם תשקנו, והם ימצו את אהבתם בצל קורת הבית, בית האם. כך תחזור ההיסטוריה על עצמה: כשם שהיא נולדה עקב מימוש אהבתה של אמה, כך גם היא תהא לאם לאחר שתשרה במחיצת אהובה.

בין נשיקה להשקיה

טקסט זה הוא ביטוי שירי לדגם סיפורי רווח, ארוטי משהו, שעל פיו יוצאת אישה לקראת גבר, משקה אותו ומביאה אותו אל ביתה. ביטוייו של דגם זה במקרא הם: המפגש בין רבקה לעבד אברהם (בראשית כד); המפגש בין משה ובנות יתרו ליד הבאר במדיין (שמות ב, טו-כא); ודמיון רב במיוחד קיים בין שירנו לבין תמונת המפגש בין יעקב ורחל ליד הבאר (בראשית כט, א-יג). בשיר ניכר כאמור משחק המילים בין השקיה לנשיקה: 'אשקך' (לשון נש"ק) ו'אשקך' (לשון שק"ה) והנה משחק לשוני זה נמצא במקרא אך פעם אחת נוספת בסיפור יעקב ורחל: "וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל" (בראשית כט, י-יא); במידת מה לחטיבה זו שייכים גם הפגישה בין שאול לשואבות המורות לו את הדרך אל ביתו של שמואל (שמואל-א ט, יא-יג) וזו שבין אליהו לאישה הצרפית (מלכים-א יז, י-טז). ראוי להזכיר בהקשר זה את הפגישה הקטלנית בין יעל וסיסרא: "וַתֵּצֵא יָעֵל, לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי... וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם, כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהו..." (שופטים ד, יח-יט). בסיפור זה, כבכל שאר גילויי הדגם, טושטש היסוד הארוטי, אך משהו ממנו נשתמר במקבילתו השירית, בשירת דבורה: "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד" (שופטים ה, כז).

עד כאן על נשיקות שיר השירים ומעבר לו. ימינו אלה אינם ימי שיר השירים אלא ימים של ריחוק, של זיכרון לנשיקות שהיו, ככתוב בשורות היפות בשירה של לאה גולדברג 'מי שידעני יזכר': "זִכְרוֹן נְשִׁיקָה צוֹרֵב עַל הַפֶּה / וְעַל הַיְְָּּּד חֹם אָדָם שֶׁאֵינוֹ".  

נאמין כי יש בכוחו של הזיכרון הטוב להזין את בעירת התקווה, את הכמיהה לימים טובים שיבואו, לאביב של קרבה, של שיר השירים, שכולו אהבה.

[עיקרי הדברים במאמר מיוסדים על הספר מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן: שיר השירים, פירוש ישראלי חדש, קרן אביחי והוצאת ידיעות אחרונות, תש"ף]

יאיר זקוביץ הוא פרופסור אמריטוס בקתדרה על שם האב טקג'י אוצוקי בחוג למקרא, באוניברסיטה העברית בירושלים

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו