"האמת שזה סוג של משבר כלכלי שאף פעם לא היה. זה לא משבר כמו 2008 או 1929. זה סוג אחר לגמרי. זה משבר ריאלי. משבר שכל הכלכלנים לא יודעים הרבה לגביו". פרופ' דוד לבהרי, אחד הכלכלנים הוותיקים והבכירים בארץ, אומר למעשה שאין מרשם ליציאה מפיגוע כלכלי כמו זה שנוצר בעקבות מגיפת הקורונה.
שיחה עם פרופ' לבהרי עוזרת למפות את המצב כיום, אבל די ברור שהכלכלה תלויה, בראש ובראשונה, בקצב הפיתוח של המצאות בתחום הרפואה והבריאות: אבחונים מהירים ותרופות שיאפשרו להחזיר אנשים מבתיהם למקומות העבודה.
ההחלטה על הזרמת 80 מיליארד שקלים התקבלה בהתאם לדפוס של ממשלות אחרות בעולם, שמגיבות מתוך גישוש באפילה. "רוב המשקים, כמו ארה"ב, פועלים כאילו שיש דפלציה או מיתון", אומר לבהרי, "אבל זה לא המצב. זה לא סוג המשבר. הסיוע של הממשלה בארה"ב הוא בסדר גודל של 11 אחוזים מהתל"ג. הרבה יותר מאשר בישראל".
בעיה אחת שכנראה לא יהיה קשה לפתור היא מה שמכונה "צד הביקוש", כלומר החזרת כוח הקנייה לציבור. הבעיה היא בצד היצע הסחורות, שכן אפשרויות הייצור ניזוקו מאוד בסגר ובמגיפה. בישראל כמה ענפים, ששלובים אחד באחר, נפגעו קשה מאוד: התעופה, התיירות, המלונאות.
אבל למזלה של ישראל, במשבר הנוכחי קטר צמיחה חשוב ביותר ספג פגיעה קלה מאוד, אם בכלל: מדובר בתעשיית ההיי־טק, שבה במקרים רבים קיימת אפשרות לעבוד מהבית.
פרופ' לבהרי מציין כדוגמה את מיקרוסופט לעומת אפל; הראשונה נפגעה פחות, מפני שאינה תלויה ברכיבי ייצור פיזיים מסין, לעומת אפל, שמחוברת בטבורה לתעשייה הסינית ולכן ספגה נזק משמעותי. אמזון, העוסקת בהפצה ובהובלה, לא נפגעה או ספגה פגיעה מזערית. בדומה להיי־טק, גם תעשיות הנשק, התרופות והביוטק לא נפגעו, ויוכלו לסייע בחילוץ המשק הישראלי מהמשבר. אבל הצמיחה, לפי התחזית של לבהרי, תהיה איטית יותר.
קיימות שתי נקודות מפתח חשובות בטווח הקצר: הראשונה היא חלוקה צודקת, יעילה ומהירה של 80 מיליארד השקלים שעליהם החליטה הממשלה כהנשמה לעסקים שנפגעו. השנייה היא יצירת מכשיר אשראי חדש לעסקים קטנים. זו ההזדמנות שמחכים לה ליצור את עורק החמצן שהקרטל הבנקאי בישראל תמיד מונע: אשראי לחברות קטנות וליזמים עסקיים שאינם בסדר הגודל של פישמן וחבריו - אלה שזוללים את כל החמצן וגוזרים מחנק אשראי על כל היתר, ואחר כך כמובן מקבלים תספורות.
במצב חסר התקדים אין להתפתות למארת ההלאמות. הרי הרדיקלים רואים בתאונה הכלכלית הקרובה לטוטאל־לוס הזדמנות של פעם במאתיים שנה לחזור להלאמה של חברות, בייחוד אל על, שרק זה מקרוב הופרטה. אל על, ארקיע וישראייר הן המועמדות הטבעיות לתוכניות חילוץ דוגמת תוכניות ההצלה שהוענקו ב־2009 לתעשיית המכוניות בארה"ב. אלא שאצלנו זו אכן הזדמנות של פעם ב־72 שנים לשיטוח המגרש התחרותי: חברות התעופה יתחילו מחדש ממצב של שוויון, בלי העדפה לאל על.
בטווח הרחוק יותר צריך לחשוב על הקמת ועדת רגולציה. כמו שנתניהו הקים לפני שמונה שנים את הוועדה לפירוק הריכוזיות והפירמידות בכלכלה המקומית, צריכה לקום ועדת מומחים לקיצוץ דרסטי של תחנות ביורוקרטיות וסמכויות הרגולציה במשק. רק המחשבה על דרך הייסורים שיעברו בעלי העסקים הנזקקים משרה דיכאון; איך מחברים את ההזרמות מחבילת 80 המיליארד שהקציבה הממשלה לאלה שנזקקים? דרוש נס כדי שאלה יצליחו להתחבר באמת אל הכסף, וכדי שהמימון לא יגיע רק אל המקורבים.
אין בהיסטוריה העולמית דוגמה למשבר הנוכחי; אבל לישראל דווקא יש. מה שקורה היום מזכיר במידה מסוימת את הכלכלה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אנשים יצאו מהמשק למילואים שנמשכו חצי שנה. עסקים ומקומות עבודה שותקו. המשבר לא התרחש אז בשל התפתחות כלכלית כלשהי, אלא בהשפעת גורם חיצוני ריאלי שגזר על אנשים להיפלט ממעגל התעסוקה, הייצור והמסחר.
פרופ' דוד לבהרי. "זה משבר כלכלי שאף פעם לא היה"
לא יהיה מנוס מהרחבת הגירעון בתקציב. מבחינה זו, ישראל נכנסה למצב זה עם יחס חוב־תוצר של כ־60 אחוזים, נתון מצוין; אנחנו צפויים לאבד עשור שלם, ואולי אפילו להגיע ליחס חוב־תוצר של 100 אחוזים. מבחינה כלכלית, יש לישראל מספיק עומק אסטרטגי לסגת לתוכו. עוד יתרון: השקל יציב יחסית. לא צפויה התמוטטות של המטבע, ונגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הוא קברניט פיננסי מהמעלה הראשונה.
אבל כל זה לא ילך אם התוכנית הכלכלית לא תחולל רפורמה בהתנהגות הבנקים. "כבר עכשיו יש טענה שהבנקים גובים ריביות גבוהות מאוד", מציין פרופ' דוד לבהרי, "בוא נאמר שהקרטל הבנקאי לא עוזר למרוששים".
בידוד חברתי
אין שום דבר מפתיע בדמוניזציה שלפיה החרדים הם מפיצי המגיפה העיקריים. אבל את ההתפרצות הקשה הבאה בהחלט אפשר למנוע
קריאתו של ראש עיריית בני ברק אברהם רובינשטיין נשמעה כזעקה: אל תהפכו אותנו לגטו. אל תטילו עלינו סגר. היה קשה לא להזדהות. מגיפות הן אירוע חברתי, ואחת התופעות שהגוף החברתי איננו חסין מפניהן היא הפיכת יחידים או קבוצות שלמות לשעיר לעזאזל. מה שרבים בחברה הישראלית, בפוליטיקה ובתקשורת עשו השבוע - ולא רק השבוע - הוא להפוך את החרדים לשעיר לעזאזל קולקטיבי.
זה התחיל במלוכסני העיניים לפני כחודש וחצי, אז המגיפה רק גירדה את קרום התודעה בישראל. זה המשיך עם אלה שנכחו בסביבת אותה קבוצה של דרום־קוריאנים שהשתעלו במערת המכפלה. היה צפוי שבסוף זה יגיע לחרדים. אפילו אינטלקטואלים נאורים מאוד התפתו לעשות השוואה בין שני המיעוטים - הערבים והחרדים. ההשוואה היתה כמובן לטובת הערבים, כאילו אי אפשר למצוא חרדים במערך העזרה הראשונה, בבתי החולים, בסיעוד.
השאלות צריכות להיות ענייניות: מדוע המסר לא חדר לתודעת הקהילות החרדיות המתוחמות בירושלים, בבני ברק ובמקומות אחרים? בתוך שאר המסרים המוטרפים שאפשר לשמוע בשיחות פרטיות עם אנשי שמאל, אחד הרעיונות האופייניים הוא "שתי מדינות לעם אחד". הקו הזה מוביל לאמירות חסרות הבסיס: הם לא עובדים. הם לא משלמים מסים. הם לא משרתים בצבא. הם חולים בקורונה ובהמשך - אנחנו רוכשים את מכונות ההנשמה, והחרדים ייקחו את כולן. לליברמן בוודאי יהיה חומר רב למסע הבחירות הבא.
ישראל לא לבדה בהידרדרות המוסרית המהירה למסלול של רדיפה נגד קבוצות אוכלוסייה. בתחום הטירוף, יש לנו מה ללמוד מארה"ב. ציטוט מאדם מרובה תארים שמכיר היטב את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: אל תשכח שהאמריקנים הם היחידים עד היום שהטילו פצצת אטום.
אכן, מושלת רוד איילנד פתחה במצוד אחרי תושבי ניו יורק, הבורחים מעירם המוכה לכל אזור כפרי או עירוני אך צפוף פחות. המשטרה והמשמר הלאומי הונחו לעצור כל מכונית בעלת לוחית רישוי של ניו יורק. כמו כן הורתה המושלת לערוך חיפושים מבית לבית אחר תושבים מניו יורק, שכמובן מפיצים את המגיפה. שני בתי חולים בקייפ קוד, אותו שפיץ מעוקם השייך למדינת מסצ'וסטס, הודיעו שלא יקבלו לטיפול זרים שאינם מתושבי העיירות הדלילות בקייפ קוד או בכרם מרתה. התחלה של תופעה דומה רואים בעיירות צפוניות אצלנו ובמושבי נדל"ן יוקרתיים במרכז ובשרון.
בינתיים הגיעה הקורונה גם לאתרי האינטרנט החרדיים. אחד הכותבים הבולטים במגזר, חיים ולדר, העלה באוב אפילו את המחדל של הרבנים החרדים בשואה. "היו כל הסימנים שצריך לקום ולברוח והם, לדאבון הלב, לא עשו זאת", כתב, "בעוד שלושים שנה יבואו הנכדים שלנו ויגידו, 'איזה שוטים היו אבותינו'. הם לא היו צריכים לברוח, רק להישאר בבית".
אברהם רובינשטיין עשה את הצעד הנכון וגייס את אלוף (מיל') רוני נומה לריכוז ולתכלול הצעדים הדרושים לבני ברק במלחמה נגד הנגיף. הסיפור העיקרי איננו בני ברק או השכונות החרדיות בירושלים, אלא סדר פסח הקרב.
היועץ לביטחון לאומי מאיר בן שבת קבע במפורש שבפורים התרחשה ההתפשטות הגדולה של הקורונה. אפשר להוסיף גם את הרכבת האווירית של הנגיף מכל קצווי תבל, אבל זה כבר חלק מהצורך להעלות את המורל הלאומי. לא משאירים שום אמא עם בן בלימה. אם יפסחו בני ישראל על הסדר הרגיל, תימנע התפרצות קשה נוספת של המגיפה.
עם הגב לקיר
בחירות רביעיות לא יעלו על הדעת, ובכל זאת הליכוד וש"ס לא נרתעים מהן. ולגנץ אין לאן לסגת; הוא כבר שרף את כל הסירות על המזח
על רקע שתי החזיתות - הקורונה והכלכלה - נראה הדשדוש בהקמת ממשלת האחדות כשעמום כבד. החלטתם ללכת לאחדות, אז תלכו. כן, שכחנו שישנם גם סמוטריץ' ואחרים. בסופו של דבר, אלה שאפשר לסמוך עליהם כעל מנת ברזל הם החרדים.
אבל מה יש להתפלא. יכולת המיקוח של גנץ עדיין נשאבת מהברית הזמנית שכרת עם המשותפת, אותו פלג פלשתיני לאומני החולש על אגף שלם בפוליטיקה הישראלית. אבל גנץ גם מנהל מו"מ קואליציוני מטעם מפלגה חדשה, בג"ץ.
קודם חשבנו שזה "רק לא ביבי". בינתיים נוספו עוד שמות לכת הטמאים. עכשיו זה גם "רק לא אדלשטיין". ואיש הקשר של בג"ץ למערכת המיקוח הפוליטית־תקשורתית, השופט בדימוס אליהו מצא, זרק גם את שמו של יריב לוין. מי הבא בתור? כולם היו בניה, חוץ מביבי, מיואל, מיריב ומנעמי. האומנם אין דרך חזרה? האם בג"ץ השתלט על לשכת יו"ר הכנסת, ומעתה הוא זה שיטיל וטו על שמו? מבחינת הליכוד מדובר בקו אדום, והוא לא יוכל לוותר. במקום שהדרג הפוליטי הנבחר ימנה את השופטים, כנהוג בדמוקרטיות - מאז מאורע חיות־אדלשטיין נדמה שדווקא בית המשפט העליון יקבע מי יכהן בתפקידים המרכזיים. זה לא ילך.
אבל כוח המיקוח של ראש הממשלה נתניהו גדול יותר. אף שלא יעלה על הדעת ללכת לבחירות רביעיות, לליכוד ולש"ס אין שום רתיעה; השמאל יתרסק, והימין מתפתה לניצחון מכריע בקלפי. לגנץ אין לאן לסגת. צמד המילים המגונה שכל השמאל ממלמל ללא הרף הוא "סכין בגב". ההחלטה המכרעת מבחינת גנץ היתה פירוק כחול לבן לטובת האחדות. הוא שרף את הסירות על המזח.
הנקודה המעניינת היא השתקפות רנטגנית של המערכת הממסדית־אוליגרכית החולשת על הדמוקרטיה הישראלית. הימין בא למו"מ עם 58 מושבים, לעומת השמאל־מרכז שמגיע עם כ־20 מושבים. ובכל זאת המיעוט הזה, בעזרת מכפילי כוח כמו המערכת המשפטית והתקשורת, מסוגל להכתיב לא רק אילו תיקים הוא יקבל בממשלה, אלא גם מי יהיו שרי הימין במשרדים מסוימים.
נתלים בתירוצים
על רקע הפיגוע הבריאותי־כלכלי ששמו משבר הקורונה, התפיסה שאין איום קיומי על ישראל נשמעת כמו תירוץ לחוסר מעש
בספרו של עוזי עילם "פשיטה לילית" (הוצאת ידיעות ספרים) מובאות שתי הרצאות חכמות, היסטוריות, של אריק שרון המנוח.
האחת מ־1957, השנייה מ־2003. על רקע התפיסה השלטת היום בצמרת צה"ל, שלפיה אין על ישראל "איום קיומי", אמר שרון: "הטרור הערבי, כדרך מלחמה נגד מדינת ישראל, אינו דבר חדש... היתה תפיסה שרווחה גם אצלנו, כולל בקרב אנשים שהכרתי והוקרתי והערכתי. מה אמרה התפיסה הזו? שהטרור הערבי הוא בעיה טקטית, לא בעיה קיומית. הטרור הערבי היה והינו אתגר אסטרטגי־קיומי עבורנו".
האנשים שהוקיר והעריך - כנראה הכוונה ליצחק רבין. ועל רקע איום פתאומי של פיגוע בריאותי כולל, משולב בקריסה של ענפי משק, תפיסת ה"אין איום קיומי" היא פשוט לא רצינית; היא רק עלולה לשמש תירוץ קבוע לחוסר מעש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו