מה עושים עכשיו? זאת, כנראה, השאלה הגדולה בכדורגל העולמי בימים מוכי נגיף קורונה אלה. האם ממשיכים? האם עוצרים? כן קהל? לא קהל? כמה קהל? המצב מסובך, אבל נדמה שאף אחד לא יודע בדיוק עד כמה. בכל יום שעובר נוספות הגבלות חדשות, ומה שהיה פעם רעיון אפוקליפטי - ביטול גורף של משחקי כדורגל - הפך למציאות באיטליה, שם החליטו לעצור הכל עד יעבור זעם.
במקומות אחרים עדיין לא הגיעו לנקודת הקיצון הזאת, אבל במונחים של ספורט, בוחרים רבים באופציה לא פחות קיצונית: משחקים ללא קהל. זה המצב בספרד ובצרפת בשני המחזורים הקרובים, במשחקים רבים בליגה האירופית, בסמי עופר שלשום, ונכון לרגע זה - בחמישה משחקי גומלין בשמינית גמר ליגת האלופות. ולנסיה מול אטאלנטה אמש היה הראשון, וכמותו יהיו המפגשים בין פ.ס.ז' לבורוסיה דורטמונד הערב, והמשחקים בין ברצלונה לנאפולי, ליון נגד יובנטוס ובאיירן מינכן מול צ'לסי בשבוע הבא.
ההצגה חייבת להימשך, גורס הפתגם, ואין ספק שכלכלית ופוליטית זה הדבר הנכון לעשותו. מאחורי הספורט בכלל והכדורגל בפרט עומדת תעשייה שלמה, ובעידן הנוכחי, כסף הוא פקטור משמעותי יותר משביעות רצון הקהל, כשזה מגיע למקבלי ההחלטות.
כל עוד לא נשקפת סכנה לבריאות השחקנים, השאיפה הכלל עולמית היא להמשיך לשחק, ואם המחיר הוא מגרשים ריקים מאדם וקולות רקע של הוראות טקטיות מהספסל - זה מחיר שאפשר כרגע לחיות איתו. הלו"ז כל כך צפוף, האופק עמוס טורנירים, וכדי לבטל משחק צריך להגיע למצב חירום כמו זה שישנו כרגע באיטליה. כל עוד זה לא המצב, סוגרים את האצטדיונים ומשחקים לעיני כלום.
"האם נכנסתם פעם לאצטדיון כדורגל ריק מאדם?" שאל הסופר האורוגוואי אדוארדו גליאנו בספרו "כדורגל באור ובצל". "תעשו ניסוי", הוא הציע, "תעמדו במרכז המגרש ותקשיבו. אין דבר ריק יותר מאצטדיון ריק, אין מקום אילם יותר מיציעים ללא אנשים".
גליאנו מעלה סוגיה מעניינת בפרק שמוקדש למהות האצטדיון, שבו הוא מזכיר כמה מיוחד הוא היחס בין האוהדים למבנה הבטון. זה השילוב שיצר את פסקול הכדורגל העולמי, את השאגות בוומבלי 1966 ואת טפטוף הדמעות במראקנה ב־1950. בזכותו, הדשא בקאמפ נואו מדבר קטאלונית. וכעת, בעקבות נגיף הקורונה, השילוב הזה לא מתקיים במשחקים רבים מאוד וחשובים מאוד.
הדרבי ד'איטליה בין יובנטוס לאינטר היה אחד מהם, והזכיר כמה נורא הוא משחק ללא קהל. מובן שאי אפשר לבוא בטענות על ההחלטה למדר את האוהדים מהמגרש - בכל זאת, מדובר בבריאות של בני אדם - אבל צריך לשאול אם באמת מדובר בפתרון הכי טוב.
גם השחקנים מפחדים: "יש לנו משפחה"
"אי אפשר לשחק כדורגל בלי אוהדים", קבע בנחרצות חלוץ העבר כריסטיאן ויירי, שבירך על ההחלטה לעצור את הכדורגל באיטליה. גם גארי נוויל יצא נגד קיום משחקים ללא קהל, כשהטענה שלו היא "פגיעה בהכנסות של קבוצות שזקוקות לכסף הזה". אלו הן רק שתי סיבות להתנגד למהלך הזה, אבל יש עוד הרבה.
מעבר לדממה הצורמת באוזניים, ספורטיבית מדובר בפגיעה בקבוצה הביתית ובמיוחד במשחקי נוקאאוט. דני פארחו, קפטן ולנסיה שתארח את אטאלנטה ללא קהל אחרי הפסד 4:1 באיטליה, כתב השבוע בפוסט זועם: "אני לא מומחה, אבל אני לא מבין איך אני יכול לטייל ברחובות ולנסיה עם המון אנשים בפסטיבלים, אבל למשחק הכי חשוב שלנו העונה לא מרשים לאנשים להיכנס".
עניין נוסף, שאותו העלה השבוע שחקן ססואולו פרנצ'סקו קאפוטו, הוא בריאות השחקנים עצמם. לאחר שכבש שער והניף שלט "הכל יהיה בסדר, תישארו בטוחים בביתכם", הסביר קאפוטו: "גם אנחנו מפחדים, יש לנו משפחה לשמור עליה ואנחנו 30 אנשים שחיים יחד בחדר הלבשה. רציתי להעביר את המסר הזה".
לפחות באיטליה המסר הזה עבר. אחרי כמה משחקים ללא קהל הוחלט לסגור הכל, ועכשיו נותר לראות מה יחליט שאר העולם. ארגון השחקנים בספרד דרש אתמול להפסיק את הכדורגל בכל הגילים, המינים והקטגוריות בשל הדאגה לספורטאים, אבל כרגע משחקים שם ללא קהל, כפי שעושים במקומות רבים אחרים. מגרש ריק, דבר שפעם היה תוצר של עונש, הוא היום הפתרון הנבחר לטפל בבעיה. אולי כלכלית ופוליטית זה מה שצריך לעשות, אבל ספורטיבית, אנושית והגיונית - בכלל לא בטוח.
