"חוק השבות" מדאיג את קרובי העולים
קבוצת מומחים במשרד הפנים, בשיתוף מומחי משרד המשפטים, עמלה לפני 70 שנים לגבש קובץ תקנות שיאוגדו תחת השם "חוק השבות". אף שהממשלה לא פרסמה דבר בעניין, רבים מהעולים שחיו בארץ, ושקרוביהם טרם זכו להגיע לישראל - התמלאו חששות בגלל התקנות החדשות.
באותם ימים, כל עולה שחפץ שקרובי משפחתו יעלו גם הם לארץ, נדרש להגיע למשרד הקליטה, שפעל תחת משרד המשפטים בהנהלת השר חיים משה שפירא. שם היה עליו למלא טופס "בקשת רישיון עלייה" עם פרטי יקיריו שמבקשים לעלות ארצה, לשלם אגרה - ולהמתין. הבקשה היתה נשלחת לקצין העלייה במדינה שבה התגוררו קרובי המבקש, וזה היה פותח בבדיקה.
בדיוק מהליך זה חששו רבים, שכן השמועות דיברו על "איסורים שיוחמרו שבעתיים" כשחוק השבות יחוקק.
השבוע לפני 70 שנים, מנהל משרד הקליטה במחוז תל אביב, אברהם זילברברג, הזמין עיתונאים לסקר מקרוב את פעילות המשרד. "בחודשים האחרונים אנו פשוט נופלים מהרגליים", אמר זילברברג והוסיף: "ההכנסה החודשית שלנו בעבור טיפול ברישיונות עלייה עלתה מ־250 לירות בחודש ל־4,500 לירות". כשנשאל אם אין בכך הוכחה לחששות הציבור מהקשחת התנאים בחוק השבות המיועד - התעלם זילברברג במופגן מהשאלה.
חוק השבות הונח על שולחן הממשלה כעבור חמישה חודשים - ואושר פה אחד. הוא קבע שכל יהודי זכאי לעלייה, ופירט את ההגבלות שבעטיין לא יקבלו מבקשים את "תעודת העולה" הנכספת (למשל, מי שפועל נגד העם היהודי או נגד מדינת ישראל, או מי שעלול לסכן את בריאות הציבור). ברבות השנים נעשו בחוק השבות תיקונים, והוא עמד במוקד סערות ציבוריות, ובראשן לגבי השאלה "מיהו יהודי" לפי הגדרתו.
חברי הצ'יזבטרון משתחררים מצה"ל - וצולעים באזרחות
בינואר 1950 הגיע זמנם של רוב חברי להקת הצ'יזבטרון להשתחרר מצה"ל, והלהקה הפסיקה את פעילותה, שהחלה בפברואר 1948 ונמשכה כשנתיים.
הצ'יזבטרון ב־1949. למטה: נעמי פולני, חיים חפר וגדעון זינגר. באמצע: אורי גרינברג, זם דגן ושמואל בונים. למעלה: שייקה אופיר ויואל זילברג
הצ'יזבטרון היתה להקת הבידור של הפלמ"ח, ובהמשך גם של צה"ל, והיא נחשבת לחלוצת מסורת הלהקות הצבאיות. בין להיטיה, שמושמעים עד היום, נמנים "הרעות", "הן אפשר", "היו זמנים", "שיר הפגישה" ("אח פגישה, אח פגישה שכזאת! זה רק פעם בשניים דורות"), "היי הג'יפ", "דחילק מוטק'ה", "בת שבע", "צ'יזבט", "הפלמ"חניק מחפש את המחר" ועוד. ב־23 חודשי פעילותה העלתה הלהקה ארבע תוכניות בידור, ורבים מחבריה (בראשם שייקה אופיר, נעמי פולני, גדעון זינגר וזהרירה חריפאי) הפכו לכוכבים.
השבוע לפני 70 שנה נכתב בעיתון "דבר": "הצ'יזבטרון גמרה את הקריירה, שכן הלהקה היתה קשורה באופיה וברוחה לצבא ולמלחמה, וכשזו הסתיימה - הסתיים גם תפקיד הלהקה, ודינה להתפרק".
במאי 1950 יצאה הלהקה בתוכנית אזרחית סאטירית בשם "שטח הפקר", בהשתתפות רוב כוכביה. חיים חפר כתב ללהקה גם הפעם את המערכונים והשירים (בהם הלהיטים "כושי כושי", "עניין של אופי", ו"הגנרל המקסיקני קסטנייטאס"), אך התוכנית לא נחלה הצלחה, והלהקה התפרקה כעבור חודשים אחדים, הפעם סופית.
* תודה לחוקר הזמר העברי יורם סימן טוב
תלונות האזרחים: טלפון, דואר ורדיו
העיתון "מעריב" השיק לפני 70 שנים מדור חדש שהוקדש לטיפול בפניות אזרחים שדיווחו על עוולות שנגרמו להם, לטענתם, מצד מוסדות השלטון.
מקלט רדיו. שתי לירות בשנה
חלק גדול מהתלונות עסק באמצעי התקשורת השונים - דואר, טלפון ורדיו - שהיו אז באחריות משרד התחבורה. במדור שפורסם באמצע פברואר 1950 התלונן הקורא סעדיה צנעני משכונת שעריים ברחובות: "עברו שלושה חודשים מאז שלחתי לאחי בחיפה צרור עלי נענע מגינתי. כבר קיבלתי ממנו דרישת שלום בצירוף שאלה 'מה עם הנענע?' ואני מצטרף לשאלתו".
האזרח שאול ויינריב מירושלים כתב לשר התחבורה בתחינה: "ייתן בבקשה כבוד השר פקודה לחבר אותי סוף־סוף לקו הטלפון שהזמנתי, ושעליו שילמתי במיטב כספי. הנה אני ממתין עד בוש כבר חודשיים תמימים".
תלונות רבות הגיעו למדור בעניין רישיון הרדיו. בזמנים ההם כל בעל מקלט רדיו נדרש לשלם דמי רישיון שנתי בסך שתי לירות. "יום אחד הגיעו לדירתי שני בריונים, נפנפו מול עיניי בתעודה של 'פקח' כלשהו, ודרשו שאציג את רישיון הרדיו", כתב אליהו גרשטיין, בן 83 מתל אביב. "מרוב בהלה ובלבול שכחתי איפה הנחתי את הרישיון, ואז העמיס אחד מהם ללא שיהוי את הרדיו על כתפו, השני דחף לי ביד רפורט (דו"ח), וכששאלתי בצעקה 'מי אתם?' - השיבו בחוצפה: 'אנחנו הממשלה'".
הצלחה ביצוא טקסטיל
במסיבת עיתונאים שהתקיימה בתל אביב ב־23 בפברואר 1950, דיווח פנחס מורגנשטיין, מנהל אגף הטקסטיל במשרד המסחר והתעשייה, על פריצת דרך בתחום יצוא מוצרי הטקסטיל. "ראוי לציון מיוחד מפעל הסריגים 'אָלֶד', שניחן במוצרים מצוינים וגם בייצור רקלמות (מודעות פרסומת) שובות עין". ברבעון הראשון של 1950 ייצאה ישראל מוצרי טקסטיל בשווי של כמיליון לירות.
כרזת מפעל "אלד" // צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
קוקה קולה ברמת גן
העיתון "על המשמר" דיווח השבוע לפני 70 שנים ש"ברמת גן יוקם מפעל גדול לייצור המשקה קולה קולה. המפעל יוקם על ידי חברה אמריקנית, וישתרע על שטח של חמישה דונם. לפי התוכנית, הוא ירכז את ייצור המשקה לישראל ולכל אירופה". בסופו של דבר נכנעה חברת קוקה קולה ללחצי החרם הערבי ונסוגה מתוכניתה. היא החלה בייצור המשקה בארץ רק ב־1968.
הסכם נוסף שדווח עליו התייחס להקמת מפעל לייצור מים לריפוי, כדוגמת המפעל האירופי הידוע "וישי". נמסר ש"מפעל זה יוקם ליד באר בר"ג שיצאו לה מוניטין כמפיקה מים באיכות גבוהה, המכילים כמות של רדיום". המפעל לא הוקם לבסוף, אחרי שהתגלה שרדיום גורם למחלות קשות.
אקדח השודד היה ריק
אזרח בשם אליהו נסר הותקף השבוע לפני 70 שנים בפתח תקווה, בידי אלמוני ששלף אקדח וסינן לעברו את המשפט הידוע "הכסף או החיים". נסר נאבק והוציא מידי השודד את האקדח, אך זה הצליח לשלוף ארנק מכיסו - ולהימלט. לבסוף התברר שהארנק שנשדד היה ריק, וגם האקדח שנשאר בידי המותקף היה ללא קליעים.
הנעלמים / בתי קולנוע שהיו
מגדלור
בית קולנוע שהוקם בתל אביב באמצע שנות ה־30 של המאה הקודמת, בצומת הרחובות בן יהודה ואלנבי, ממש מול קולנוע מוגרבי. כך, בצירוף "גן רינה" ו"בית העם" שבהמשך רחוב בן יהודה, נוצרה שדרה של ארבעה בתי קולנוע סמוכים זה לזה. אולם "מגדלור" הכיל כ־1,000 מושבים, והוא פעל כשלושה עשורים, עד שנהרס באמצע שנות ה־60, ועל שטחו הוקם בתחילת שנות ה־70 בניין משרדים בשם "בית מגדלור".
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
הצרכנייה / פריטים מאז
כלבויניק
כלי קיבול מפח או מנירוסטה (נקרא גם "ציבורית"), שהוצב בזמנים ההם במרכז שולחנות אוכל בקיבוצים, ונועד לאסוף לתוכו את שאריות המזון בתקופה שבה המשפט "אוכל לא זורקים" היה חלק משגרת החיים. על פי כמות השאריות ב"כלבויניק" יכלו המבשלות לדעת אם האוכל שהוכן על ידיהן היה ערב לחיך חברי הקיבוץ, או לא.
במהלך השנים נעלמו אט־אט חדרי האוכל הקיבוציים, ואיתם נעלם גם ה"כלבויניק".
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
קואופרטיב להסעת תיירים
השבוע לפני 70 שנים דווח על הקמת קואופרטיב בשם "יתור", שיפעל בתחום התיירות ויתמחה בהדרכת תיירים ובארגון טיולים ברחבי הארץ (כמו בצילום למעלה, מ־1953). 49 חברי הארגון החדש היו קצינים וחיילים משוחררים, מוותיקי "ההגנה". הקואופרטיב, שהסיע עשרות אלפי תיירים בקו בלעדי לאילת, פעל במשך שש שנים, עד שהקו שהחזיק הועבר לקואופרטיב "אשד" (לימים אגד). חברי "יתור" שפרשו הקימו בהמשך חברה פרטית.
צילום: טדי בראונר, לע"מ. עיבוד תמונה: MyHeritage In Color
