2020 בסיפורים: שורד / קו 16

צילום: GettyImages // שורד

חדשות

שׂוֹרֵד

מַטְאֲטֵא גָּדוֹל

מְקֻשָּׁט בְּצִבְעֵי

כָּחֹל אָדֹם

מַבְרִישׁ תּ'כְּנִיסָה

לָמִרְפָּאַת שִׁנַּיִם

נַעֲלַיִם גְּדוֹלוֹת

בְּכַמָּה מִדּוֹת

וְגַרְבֵּי חֹרֶף

בְּשִׂיא הַקַּיִץ

כּוֹבַע נַיְיק יָשָׁן

מְעֻפָּשׁ

יוֹתֵר מִדַּי

הוּא אוֹמֵר

וְגוֹרֵם לִי

לְהִתְנַתֵּק מֵהַפֶּלֶאפוֹן

וּלְהִתְחַבֵּר אֵלָיו

יוֹתֵר מִדַּי לִכְלוּךְ

אַתְּ מְבִינָה?

אֲנִי מְהַנְהֶנֶת

אֲנִי הַיָּחִיד שֶׁמִּשְׁתַּלֵּט

עַל הַקַּו הַזֶּה

אַתְּ מְבִינָה?

הָיוּ לְפָנַי עוֹד עוֹבְדִים

כֻּלָּם בָּרְחוּ

אֲבַל אֲנִי

שׂוֹרֵד.

* רוב מנקי הרחובות הם אנשים מבוגרים, עולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, האנשים השקופים בחברה, שלא מקבלים את השכר הראוי ולפעמים כלל לא מקבלים שכר במשך תקופה ארוכה.

קו 16

ישנם אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לתעב את הסודני השחור. אני נמנית ביניהם - כהת עור, שחומת עור, שחורה, גאה. אי אפשר לעמוד מנגד כשמישהו זורק הערה כמו 'סודני שחור מסריח'. אמנם אני לא סודנית ולא מסריחה, אבל הצבע השחור / חום מלווה אותי מאז שנולדתי ואני לא מתחרטת על כך.

אני לא יודעת מה הסיפור, אבל יש אנשים שלפעמים הצבע גורם להם לדבר שטויות ולחשוב שהם יותר שווים. זה גורם להם לעלות על אוטובוס ולפלוט אנחה חזקה כשחצי מהאוטובוס מפוצץ בצבע. לשלוח אליך מבטים סתומים, וכשיתפנה מקום מאחוריך הם יתיישבו ויתחילו להוציא את התסכול שלהם על השחור החדש שהעז לעלות לאוטובוס.

קו 16 תחנה מרכזית תל אביב, איפה שכל הסודנים, היפנים, הסינים ונהגי המוניות הרעבים, לכסף. עוד יום רגיל ועוד אחת אמיצה מתיישבת מאחוריי באוטובוס, הבת של היטלר. מדקלמת את תורת הגזע ומתחילה להרצות על זה שצריך לגרש את השחורים האלה, לכלוא אותם באיזשהו חור ולתת להם להירקב. בהיתי באוויר, מנסה לעכל את המילים שיוצאות מהפה שלה, ומציפות את האוטובוס. הרגשתי את העצבים עולים ולקחתי נשימה עמוקה. מנסה להתעלם מאותו רעש, כאילו הוא לא קיים. הבחור שלידה הזיז את ראשו בהסכמה וזרק לה מילות עידוד שגרמו לה להמשיך לטנף. והעולם..? שותק.

הדם הרגוע יחסית שלי התחיל לבעבע. לא יכולתי לשמוע עוד את הקול שלה, שמזהם את האווירה ומשפיל. הסתובבתי אליה בחדות וביקשתי בקול נוקב שתסתום! התרדמת שנפלה על האוטובוס התעוררה כלא הייתה. זוגות עיניים מכל עבר תלו בי מבט, אולי תומך או מופתע. הבת של היטלר הסתכלה עליי במבט מופתע - גם שחורה וגם מדברת, זה חדש. המשכתי להתווכח איתה עד שהצלחתי להשתיק אותה. נשמתי עמוק והתרווחתי על הכסא.

אותו מקרה שחוויתי גרם לי לחשוב על רוזה פארקס, אישה שחורה ממונטגומרי שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. באוטובוסים שבעיירת מונטגומרי ישבו הלבנים בחלקו הקדמי של האוטובוס והשחורים בחלקו האחורי. כשנגמר המקום בחלק הלבן, התיישבו לבנים בחלק האחורי של האוטובוס, והנהג היה מורה לשחורים לקום. באחת הנסיעות ישבה רוזה פארקס בחלקו האחורי של האוטובוס, וכשנתבקשה לקום ממקומה בחלק השחור היא סירבה. בעקבות מעשה זה רוזה פארקס נעצרה, נשפטה והורשעה.

הנשיא המקומי של מונטגומרי באותה שנה ניצל את האירוע הזה והקים אגודה שקראה להחרים את חברת האוטובוסים. לתפקיד ראש האגודה נודב מרטין לותר קינג, שהיה תושב טרי במקום. החרם נמשך 381 יום. מכיוון שרוב האוכלוסייה בעיר הייתה שחורה, בעקבות החרם הופחת משמעותית מספר הנוסעים, דבר שגרם להפסד ניכר לחברת האוטובוסים העירונית. השחורים הלכו בעיקר ברגל, ובנוסף ראשי הקהילה השחורה ארגנו מערך הסעות באמצעות בעלי מכוניות שחורים מתנדבים. לאחר שהרשויות העירוניות עצרו את מרטין לותר קינג, עורר הדבר מחאה ציבורית בארצות הברית כולה. לבסוף, בעקבות החלטת בית המשפט העליון שונו החוקים העירוניים ואפשרו לשחורים לשבת באוטובוסים היכן שרצו.

ואני אומרת - תודה באמת. יש המון סיפורים על גזענות ועל דברים לא אתיים שמתרחשים - בארץ, בחו"ל, בכל מקום, בכל חור. הסיפור שלי הוא אחד מתוך אלפים, והתקווה היחידה היא שזה לא יישאר רק עניין שלי או של השחור התורן, שזה יזיז לכולם איזה משהו בלב האבן שפיתחו עם השנים, שיגרום להם להרגיש כאילו הם חטפו סטירת לחי מצלצלת, שיגרום להם להתקפל ולזוז באי נוחות ולהתערב, כי היום זה הצבע ומחר זה הלאום - תשאלו את הבת של היטלר.