לספר "רכבת שלג" הגעתי בדרכים לא מקובלות, במקרה, מפה לאוזן. אין מאחוריו הוצאה גדולה או מנגנון יחצני. הוא לא נמכר ברשתות הגדולות, רק באינטרנט, ואולי בכמה חנויות פרטיות. אין מאחוריו אפילו מחבר ממשי: טל יעקב הוא שם בדוי. הוא יצא לאור בהוצאת הספרים החדשה "עורבים" שעוד לא הספיקה להקים אתר אינטרנט; ייסד אותה הסופר והמשורר רון דהן, במיוחד כדי להוציא את הספר הזה. הוא הראשון והיחיד לעת עתה בהוצאה.
אני כותבת את כל זה, כי חרף הדרך הבלתי מנוכשת אליו, הספר הזה הוא מה שמכנים בקלישאה הביקורתית "יהלום בלתי מלוטש", כזה שהגולמיות רק מוסיפה לו יופי. זו כתיבה שלא מחפשת להבריש את עצמה בציפוי הלכה הנוצץ של ספרותיות מהוגנת. היא מביאה אל הספרות העברית עולם קיצוני ואלים שנדיר למצוא כמותו. זו כתיבה שמציבה במרכזה את הגוף, עלוב ופצוע ומתאווה - ללא עלי התאנה שמסתירים את מבושיו בדרך כלל - ומתוכו היא יוצאת אל האזורים הפצועים ביותר של הנפש, כדי להבקיע מחדש אל הרגש החי.
כריכת הספר
גרעין הסיפור מינימלי. זהו מפגש בין שניים, טל ויאקוב (יחד מרכיבים שמותיהם את שמו הבדוי של הסופר). הראשון עובד ב"ארגון" - ארגון ביטחוני בדמות המוסד - ויוצא בשליחותו לפעולות מסוכנות בעולם; לרצוח אנשים זה חלק מעבודתו. השני הוא זונה. הם נפגשים בארץ קרה חסרת שם, כמה שעות לפני טיסתו של הרוצח חזרה ארצה. לפני הטיסה הוא מבקש מאישה אחת, מעובדות הארגון, לארגן לו פורקן. הוא צריך מכות. מכאן שני הגברים ממשיכים לבד. מלבד האישה שהפציעה בפתיחה להרף עין לא יופיעו עוד נשים בספר.
השניים יתגוששו זה בזה במסכת מתמשכת של מכות ודם וגוף שמגיע אל קצה היכולת. רוב הזמן הם יהיו לבדם, במסע הישרדות ארוך על פני מרחבים שוממים של שלג, סגורים יחד כמו בחדר עינויים, מחליפים מענה ומעונה, חוקר ונחקר. הספר כולו, שהוא למעשה יותר נובלה מרומן, ערוך מבנית כזירת דו־קרב בעשרה חלקים - עשרה פרקונים שהם עשרה סבבים קצרים של אלימות - שבכל אחד מהם האלימות מתגלגלת בצורות שונות: אלימות לשם אלימות, מין כאלימות, אלימות כאהבה.
למרות חילופי המקומות בין מין ואלימות, זאת לא ספרות סאדו־מאזו מסוג "סיפורה של או". אין כאן את המחוות התיאטרליות שדורש המזוכיסט להקים למען סיפוק צרכיו; אין מילות קוד וגבולות בטוחים; האלימות היא תכלית בפני עצמה, לא מכשיר של עונג מיני. זאת גם לא אלימות אקסטרווגנטית בסגנון טרנטינו, שמחפשת את הספקטאקל של הדם ושל הגוף השותת. הגיבור מחפש לקבל מכות לא פחות מאשר לתת אותן, הוא רוצה להפסיד, לאצור את הכאב בגופו. על אף ריבוי התיאורים הגרפיים, האלימות כאן נחווית קודם כל מבפנים, מנקודת מבטו של הגוף הסופג.
כך מתחיל הסבב הראשון ביניהם, קצת אחרי הפתיחה: "הוא ניסה להבין את גבולות הכאב שלי באמצעות אגרוף מדויק לבטן, הערכתי את המקצועיות של המכה. התקפלתי ללא קול וקרסתי על הרצפה, ונתתי לו לבעוט לי בצלעות. הבטתי בו בעיניים פקוחות כשהוא עשה את זה. הוא הוסיף גם בעיטה בבטן. הגוף שלי התכדרר מעצמו כדי להכיל את הכאב. עכשיו כבר מילא הכאב החם את כולי, והניח לי להתרכז רק בחריפות שלו. הוא בעט בי שוב ואז חיכה. זה לא היה מעניין אם הוא היה מנצח מהר כל כך... הייתי צריך לקום ולהחזיר מכות. זה בסדר, גם להכות זה כואב. פרקי הידיים מרגישים במכה שנתנו וגם שומרים על עצמם סימנים. לפעמים זה הכאב היחיד שאני נאלץ להסתפק בו".
לומר שזה לא ספר קל יהיה אנדרסטייטמנט. אבל "רכבת שלג" לא מחפש את ההתרסה כדי לזעזע ולהמם את קוראיו; אם הוא מעמיד במבחן את גבולות הסיבולת של הקוראים שלו, זה מתוך תקווה כמוסה שיעמדו בו, שישרדו אותו. לפעמים יש הרגשה שהמספר משתמש בקורא שלו כפסיכולוג, שבו הוא מטיח את תכניו הבלתי מתעכלים כדי שיוכיח לו שהוא אנושי, שהוא אפשרי, שאפשר להכיל אותו.
מבחינה זאת, ספר זה יכול להיקרא כ"תרפיה באלימות", כניסיון לפגוש את החלקים החייתיים בנפש, ולהרחיב את גבולות האנושי. האלימות שהמספר משית על עצמו חיונית לאיזון הנפשי שלו: הכאב הגופני מאפשר לו לאזן במשהו את פצעי הנפש, והוא חלק מתהליך ההחלמה מטראומה שעבר. בקריאה כזו אפשר להבין גם את המבנה הזוגי הקלאוסטרופובי של הספר - מענה ומעונה, חוקר ונחקר, הסגורים יחד לאורך סדרת מפגשים קצרים - כמעין אילוסטרציה של טיפול קליני.
זו לא הקריאה המטאפורית היחידה האפשרית כאן. המבנה האניגמטי, הפתוח, של הנובלה הזאת - שמתרחשת במקום לא ברור, בין דמויות שמגלות את הפצעים התת־קרקעיים שלהן אבל מסתירות הרבה מפני השטח - מזמין את הקורא להמיר את האלימות והמין למישורים סובלימטיביים יותר: פסיכולוגיים, פוליטיים, פנטסטיים. במידה מסוימת, הספר עצמו בורח בסופו מפני הנוכחות המטרידה של הגוף הרעב לאלימות, המעונה, הסתום, אל מבנה פרשני ועלילתי שממסגר אותו (ולא אוסיף בשביל לא לעשות ספוילר).
הבריחה הזאת אל פתרון ממסגר היא בעיניי חלק מהגולמיות של "רכבת שלג"; לעומת זאת, כוחו של הספר הוא בהנכחתו של הגופני העולה על גדותיו, המחפש להרגיש את עצמו כנגד גבולותיו, ומאתגר את ההיררכיה המופנמת בדרך כלל בספרות בין גוף ונפש. הוא עשוי להזכיר לנו כמה עסוקה הספרות בהסוואתו של הגוף על מופעיו החווייתיים העשירים ומה אנחנו מפסידים כשאנחנו מצנזרים אותו לכדי נוכחות מטושטשת וקצוצת כנפיים; הוא עשוי להזכיר לנו שלא בטוח למי יש יותר עומק, רגש, זיכרון, תושייה; לא ברור למי יש יותר נפש - לגוף או לנפש. √
רכבת שלג / טל יעקב; עורבים, 148 עמ'