לכאורה, הסדרה הזו בכלל לא אמורה להופיע בשידור הציבורי. מדוע? כי הרעיון או שמא הפורמט שמאחוריה הוא מסחרי בכל רמ"ח איבריו. לוקחים בית אבות עם אנשים בני 80 ומצמידים להם גן ילדים המאוכלס בילדים בני ארבע. יועצים כאלו ואחרים עוטפים את הכל בנימה כאילו מקצועית ומלמדת, והנה לכם מסמך חברתי, שחס ושלום שמישהו יקרא לו ריאליטי. אבל הוא אחלה ריאליטי.
• שיתוף הפעולה הבא של סטטיק ובן-אל
• וואו: המראה החדש והדקיק של אדל
• לא מלכותי: השערורייה של מרקל
המסקנות הפשוטות והצפויות שעולות אל פני השטח הן, שזיקנה היא דבר עצוב למדי, וסביר להניח שחלק מהצופים בסדרה יקומו היום בבוקר ויתקשרו להוריהם או ירוצו להתנדב בבתי אבות, לנוכח הדמויות החביבות ושובות הלב של הזקנים, כפי שמתעקשים לקרוא להם בסדרה (קשיש זו מילה בארמית). מאידך גיסא, קשה - כפי שכבר למדנו לאחרונה לא אחת - שלא להתאהב בילדים בני ארבע. למעשה, סביר להניח שגם הם יתרמו את חלקם בכך שיש הורים שהנה קפץ להם החשק לעוד ילד, אף שבישראל ברור שלא באמת צריך סדרות טלוויזיה כדי לעורר את הרצון לעוד ילדים.
אבל דווקא הדברים הפחות ברורים, כמו הבדידות או המוות שעוטפים את הריאליטי, הם אלו ששווים הצצה. חלק מהזקנים מעידים שהילדים שלהם עזבו לארה"ב או גרים רחוק מהם, ולכן הם מתקשים להגיע אליהם.
אחלה ריאליטי. מתוך "80 וארבע" // צילום: באדיבות כאן 11
יש בכך משהו עצוב למדי, שבסופו של דבר, הדור הזה שהקים כאן מדינה והיה חלק ממשהו גדול, "זוכה" לכך שהנכדים שלו גדלים מעבר לים, ובקושי מחוברים לסבא וסבתא שהקימו את הארץ שתמיד אפשר לחזור אליה. עוד דבר מעניין הוא ההבנה שלא סתם עשרות חברות סטארט-אפ ישראליות עוסקות עכשיו בפתרונות שיחליפו את בתי האבות ויאפשרו לזקנים להזדקן בבתיהם.
"הבדידות מגיעה בימי שישי, כשאין חוגים", נאמר שם על ידי אחת הדמויות, והלב נקרע, כי בסופו של דבר אולי עדיף באמת לסיים את החיים שלך עם קצת פחות חוגים והרבה יותר בית ומשפחה. זה המינימום שמגיע לדור הזה.
"80 וארבע", כאן, 21:15
• שלוה בהופעה: יותר מסתם קוריוז?
• סוף סוף: קולדפליי בדרך לאלבום חדש
• לאון: "יהודיות עם פלשתינים? טיפשות"
• מיילי סיירוס: "בנות, אל תהיו לסביות"
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!