איך אתם מתארים לעצמכם חופשה מהגיהינום? אני מניח שהליהוק יכלול זוג גרושים, בתם בת ה־7 ו... בני הזוג החדשים שלהם. אם זה לא מספיק, כולם גרים בבקתה אחת ושלא נשכח - יחד עם ארנב סגול ענק, דמיוני, המתפקד כבן הזוג של סקרלט בת ה־7.
זו נקודת הפתיחה הלא־שגרתית של רומן הביכורים של קרולין האלס. בהמשך, לא קשה לדמיין, תניב הסיטואציה סיר לחץ שבו יתבשלו כל מערכות היחסים - הישנות והחדשות - במבחנים קשים, ופיצוצים רבים - קטנים וגדולים - יתרחשו. והתוצאה, גם היא לא שגרתית, היא ספר שהוא תערובת של רומן יחסים ומותחן, כתוב בהומור רב - לעיתים אבסורדי - שמאפשר לו לא לשקוע בכבדות המאפיינת רומנים בסוגת יחסינו לאן.
בעוד בני הזוג הגרושים מסתדרים ביניהם הרבה יותר טוב מהצפוי, ובעיני בני זוגם החדשים - הרבה יותר מדי טוב מהרצוי, הנרטיב המתוחכם משתמש רק בשתיים מהדמויות כדי לספר את הסיפור, ואלה דווקא בני הזוג החדשים: אלכס, מדענית צעירה, בת זוגו של מאט, ופטריק, בן זוגה של קלייר. את האחר המשמעותי של כל אחד מהם אנחנו רואים בעיקר מנקודת המבט שלהם. מאט וקלייר פועלים ומדברים, אבל אנחנו מתוודעים כמעט אך ורק למחשבות של אלכס ופטריק, ומעט לאלה של סקרלט, בעיקר סביב השיחות שהיא מנהלת עם החבר הדמיוני שלה, הארנב הסגול, פוזי. תפקידו הפסיכולוגי של פוזי ברור לגמרי - הוא מופיע תמיד ברגעי משבר ומשמש לסקרלט, הסובלת מחרדות עקב גירושי הוריה ובהיעדרם, משענת ומדריך. היא רק בת 7, כזכור.
החופשה חסרת המזל - אנחנו יודעים כבר מן העמוד הראשון שמישהו נורה בחץ וקשת במהלכה - מתקיימת במקום הקרוי "היער המאושר", אי שם סמוך ליורקשייר שבאנגליה. בין הפרקים מפוזרים קטעים (מצחיקים מאוד) מעלוני השיווק של היער המאושר, אשר ממנו עולה כי הוא מקום "נכון" ותקין פוליטית קיצוני, שמקווה באמצעות מושגים שיווקיים חלולים לכסות על השעמום הנורא שהוא משרה. למשל: "עולמנו המתוכנן בקפידה הוא הצדפה שלכם, אפילו בימים גשומים ביותר... עם נוחות ביתית כה גדולה לעולם לא תרצו לחזור הביתה".
כריכת הספר (אריה ניר/ מודן)
על הרקע החיוור הזה מתפתחות דרמות אמיתיות בין הגיבורים, ונחשפות אמיתות שהוסתרו במשך זמן רב. כך, למשל, אלכס מגלה שמאט קנה לה ולקלייר גרושתו את אותו הבושם כמתנת חג המולד; היא מגלה עוד שלא כל מה שסיפר לה היא אמת צרופה. פטריק מתלבט בבעיה עם כמה אנשים שכבה קלייר לפני שהכירה אותו, ואם אמנם מאט רוצה לכבוש את ליבה מחדש. כל הדרמות הללו מתחוללות מאחורי טקסט עדין ומינורי שנותן כוח רב לאירועים שמאחורי המילים, אבל יש לו גם אמירה ברורה בעניין היחסים בין בני זוג, המעדיפה מתן חופש מקסימלי האחד לשני.
ברמה הוורבלית, גם השיחות בין הגיבורים לרוב תקינות פוליטית, תרבותיות ומנוסחות באנדרסטייטמנט. אבל המתח נבנה מתחת לפני השטח, ולקורא יש ודאות גמורה שמה שמבעבע חייב להתפרץ. במידה מסוימת, זה קצת הזכיר לי את "מי מפחד מווירג'יניה וולף" אבל המרחק שבין שני הטקסטים דומה למרחק שבין ארה"ב לאנגליה, ולסגנון המיוחס לכל אחת מהן.
בין הפרקים אנחנו מוצאים גם את תעתיק החקירה המשטרתית של אירוע הירי בחץ וקשת; גם כאן אנחנו שומעים רק את אחד הדוברים; רק התשובות מובאות. השאלות אינן מופיעות ואנחנו חייבים להסיק אותן מן התשובות. הדהוד ברור של הקו המושל בנרטיב הכללי: במעמד צד אחד.
הכתיבה המרומזת, הלא־ממוקדת לכאורה, המלטפת את הגיבורים והאירועים היא הישגו הגדול ביותר של הספר בעיניי. היא מתקרבת מאוד לדרך שבה מתנהלים החיים האמיתיים. אין מספר יודע־כל שמסדר לקורא את האירועים, אין חברת ביטוח. הקורא בונה את הפאזל בעצמו ומתוך כך מעורב יותר בסיפור באופן אישי. ולפני שמי מהקוראים הפוטנציאליים ייבהל ויברח, אני חייב להרגיע: יש פתרון, יש קתרזיס, הכל בסדר. אבל הדרך מענגת.
לעיתים נדמה שהסופרת נכנעת לתכתיב הסטרילי של התקינות הפוליטית, למשל בסצנות הסקס הלא־קיימות (אך המתבקשות), ובהיעדר אלימות. אבל אלה הערות שוליים ממש. מדובר בספר מתוחכם ואלגנטי, בעל אמירה מעניינת בתחום הזוגיות, שמתפתח למותחן מעודן המלווה בהומור אנגלי משובח.
המבוגרים / קרולין האלס
מאנגלית: תמי לימון, אריה ניר/מודן 384 עמ'