מסיבות ידועות יותר או פחות, שירה ערבית קלאסית ומודרנית, אחותנו הלשונית, אינה קרובה למשוררים ולקוראי שירה ישראלים. היא רחוקה אפילו מהשירה הסינית והיפנית, שמתורגמת לעברית מן הקצה האחר של העולם. מעט, אם בכלל, התייחסו או למדו משהו מיצירות המופת של השירה הערבית הקלאסית משוררים עברים כשלונסקי, אלתרמן, גולדברג ועמיחי.
אפילו השירה העברית הגדולה בספרד של שמואל הנגיד, יהודה הלוי, איבן גבירול ושני האבן עזרא - ששורשיה בשירה הערבית של אותו הזמן - התקבלה במרחב העברי בקושי, בעיקר בזכות השפעתו ותיווכו של ביאליק. לקוראי העברית לא מוכרת השירה ההגותית והמתוחכמת מערבית; במקרה הטוב, מוכרים שירי־עם ערביים, תמימים וקלים לעיכול, כמו אלו המופיעים בקובץ "דקלים ותמרים" שתרגם נתן זך יחד עם ראשד חוסיין.
לכן טוב שעל מדף הספרים הישראלי נחת ספר כ"לזומיאת". זהו קובץ הכולל מבחר ממפעל השירה של אבו אלעלאא' אלמערי, שנולד בעיר מערת א־נועמאן, מדרום לחאלב שבסוריה במאה ה־11, כלומר בימי הביניים; אבל... ימי הביניים של מי? בתפיסה האירוצנטרית, ימי הביניים הם רק של אירופה הנוצרית, כלומר של פחות משליש האנושות שהיתה קיימת באותו זמן. שהרי כמו סין הענקית, אף ארצות האסלאם נהנו באותה תקופה משיא של חיי תרבות ואמנות עשירים.
אלמערי היה עיוור מלידה. שלא כמשוררים ערבים או פרסים אחרים, יצירתו אינה כוללת שירי יין וחשקים, אין צבייה ואין צבי. למעשה, הוא כמעט אינו מתאר בשיריו מראות חיצוניים, שלא היה יכול לראות. ובכל זאת שירתו נפלאה וחכמה מכל מה שהכרתי מזמנו. זו שירה הגותית, מפוכחת, הנאמנה לרציונליזם מוקפד, צינית לעיתים, פסימית אבל מאוד הומנית. אלמערי כותב על מחזור החיים והמוות, על טבע האדם, על גורל וגאולה, על אלוהות ומלכות. בהומניות שלו, הוא מקדים ב־700 שנה את הנאורות.
אפשר לראות באלמערי המוחה הראשון נגד הקשר בין הון לשלטון, כשהוא כותב: "את קול האמת מהסים ההון והממון / שדברי הבל וכזבים משמיעים בגאון". וכן: "עבר זמנכם, מלכין ורודנים". הוא היה ספקן ביחס לכל הדתות; על האסלאם כתב: "דברי הנביא מן העבר הגיעו עדינו. / מה רבה חשיבותם, אם יש בהם אמת..."; וגם: "האבן השחורה אשר בכעבה אינה אלא / שריד פסלים אליליים ומצבות לקורבנות".
בשנת 2013 פעילי אל־קאעידה ניתצו את ראשו של אלמערי מכל הפסלים שהוצבו לכבודו במרחב העיראקי והסורי. אין ספק שהוא היה כופר לתקופתו, ולו היה חי באירופה הנוצרית היה מועלה על המוקד. אבל השלטון המוסלמי באותו הזמן היה סובלני, והעריץ שירה גדולה. איש לא העז להרע לו.
על הנצרות כתב: "על ישוע: היכן היה אביו בשעת המעשה, / איכה הפקיר האב את בנו בידי אויביו? / או שמא הם סבורים שהיהודים גברו עליו?"; ועל היהדות כתב: "החכמים היהודים מרוממים את יום שבת, / אולם חכם אמת בכל יום שומר שבת". הוא היה ככל הנראה הטבעוני הראשון מאז פיתגורס, והצהיר: "אין כל הבדל בין אם המיניקה את תינוקה בעריסה, לבין יונה המאכילה בקן את גוזלה. / על כן אל תחפז לשלוף סכין, כדי להמית אפרוח המנתר ליד אימו במעונה". אפילו על פרעוש הוא חומל: "לשחרר מכף ידי פרעוש שלכדתי / הוא מעשה חסד רב יותר ממתן דרהם לנצרך".
למעט שנה שבה גר בבגדד, אלמערי, שכונה "העיוור הנצחי", חי כל חייו בעיירתו. הוא מת בן 84, גיל שיבה מופלג לדורו. כל חייו חי בפרישות, אבל הדגיש, שלא מבחירה: "כל הערגונות בהם חשקתי, / נמנעו ממני עד כי פרשתי". מעולם לא נשא או ראה אישה. האם משום כך אין שום סממנים אירוטיים וחושניים בשירתו, בדומה למשוררים ערבים ויהודים של התקופה? לא ידוע, אולם ניכר כי האמין יותר מכל בכוחו של ההיגיון הבריא; כשבאירופה השתלטה הקנאות הדתית, אלמערי חשב כוולטייר וכמו דיוויד יום שפעלו מאות רבות אחריו. הוא בחר להסתכל במציאות על פי השכל, גם בעיניים עיוורות.
"לזומיאת" (שפירושו התחייבויות) מופיע בסדרת "מכתוב" בעריכת פרופ' יהודה שנהב - הסדרה העברית היחידה המוקדשת לתרגומי מופת מערבית. התרגום העברי מצליח להעביר, גם למי שאינו קורא ערבית, את האירוניה הדקה, את ההומור הסרקסטי ואת הניואנסים הדקים בשירתו של אלמערי, ובכך הישגו.
לזומיאת - התחייבויות וחובות מופרים / אבו אלעלאא' אלמערי
מערבית: לאה גלזמן; עולם חדש (מכתוב), 306 עמ'
פרסומת | המירוץ לאולימפיאדה: מהמיונים להישגים