הפעם הראשונה שבה למדתי למבחנים בכל חיי היתה בכיתה י"א, לקראת בחינות הבגרות בלשון ובהיסטוריה", מספר גיא (23), שלמד בבית ספר דמוקרטי במרכז הארץ, "הציון שקיבלתי בבגרות בלשון היה 50. בהיסטוריה קיבלתי 55. לא ידעתי איך לומדים, ואיך משתלטים על כמויות של חומרים כמו חומרי הלימוד לבגרות. מעולם לא תרגלתי את זה, ואף פעם לא הדריכו אותי איך להתמודד עם המשימה הזאת.
"אני יודע שיש בתי ספר דמוקרטיים שמקפידים יותר על עמידה במערכת הלימודים, אבל בבית הספר שלי זה לא היה ככה. כשהתחשק לי להיכנס לשיעורים נכנסתי, וכשלא רציתי הייתי בחוץ, וזה היה בסדר מבחינת כולם. היו פעמים שרציתי שמישהו יבוא ויכריח אותי ללמוד.
"מצד שני, אהבתי את החופש שנתנו לנו. בעיניי, אם תשאלי ילד בכיתה ג' מה הוא מעדיף - להישאר בחצר ולשחק עם חברים, או להיכנס לכיתה כדי ללמוד מדעים - ברור שהוא יבחר להישאר בחוץ. אני הייתי מסוג הילדים האלה.
"הרצון ללמוד התחיל לתפוס אצלי מקום מרכזי רק לקראת כיתה ט', כשחברים שלי מבתי ספר רגילים התחילו לדבר על בגרויות ועל מגמות מורחבות שיעניקו להם עוד 5 יחידות לימוד. פתאום הבנתי שאם לא אעשה בגרויות אשאר מאחור, וזה יסגור לי את האופציה של האוניברסיטה בעתיד.
"למדתי לבגרויות בבית, כמו שחשבתי שצריך ללמוד, ונכשלתי בגדול. תמיד הובלתי ויזמתי, ופתאום הגיע כישלון שהיה לי קשה לקבל. הרגשתי שהמורים שלי בגדו בי.
"ביום שבו קיבלתי את הציונים בבחינות הבגרות שעשיתי בכיתה י"א, שבכולן נכשלתי, הודעתי להורים שלי שאני רוצה לעבור לבית ספר אקסטרני כדי להתמקד רק בבגרויות. לא היה לי קל שם, השקעתי המון, אבל בסוף י"ב הצלחתי להוציא תעודת בגרות".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
גיא אינו היחיד מהתלמידים בבתי הספר הדמוקרטיים שמצא את עצמו חסר כלים להתמודד עם דרישות מערכת החינוך. על פי נתוני משרד החינוך לשנת 2018, רבים מהתיכונים הדמוקרטיים נשרכים הרחק מאחור ברשימות הזכאות לבגרות, הקריטריון החשוב ביותר שקבע משרד החינוך למידת ההצלחה של תלמידים במערכת החינוך, וגם פרמטר בסיסי לקבלה למוסדות להשכלה גבוהה.
כך, למשל, בבית הספר הדמוקרטי בחדרה רק 18.9 אחוזים מהתלמידים היו זכאים לבגרות, לעומת 70 אחוזים בממוצע הכלל־ארצי. בתיכון הדמוקרטי גבעול בחדרה שיעור הזכאות לבגרות עומד על חמישה אחוזים בלבד. כך, מבין עשרת התיכונים בעיר, שני התיכונים הדמוקרטיים ממוקמים בתחתית הרשימה (לא כולל מסגרות חינוך לנוער בסיכון).
בית הספר הדמוקרטי בחדרה. רק 18.9 אחוזים מהתלמידים היו זכאים לבגרות ב־2018 // צילום: יהושע יוסף
בבית הספר הדמוקרטי במודיעין עומד שיעור הזכאים לבגרות על 66.7 אחוזים, בתיכון מקיף עינות הירדן בגליל העליון - על 63.5 אחוזים, ובבית הספר הדמוקרטי בקריית אונו - על 57.9 אחוזים. גם הם ממוקמים במקומות האחרונים בין התיכונים בכל אחד מהיישובים.
בתיכון שבילים בפרדס חנה־כרכור שיעור הזכאות הוא 44.4 אחוזים. בתיכון הפתוח הדמוקרטי בתל אביב 61.1 אחוזי זכאות לבגרות, מהנתונים הנמוכים בעיר.
עוד בנושא:
• חוזרים ללימודים עם "ישראל היום"
• התחזית: יותר תלמידים יהודים, פחות תלמידים ערבים
• מצלמות בגנים? התמריץ הכספי לא אושר
• בלי לשבור את הראש: מתכונים לארוחת עשר
• מורים? אל תפרסמו תמונות ברשתות החברתיות
בתיכון הדמוקרטי בכפר סבא עומד שיעור הזכאות על 48.7 אחוזים, והוא כמעט הנמוך ביותר בין 11 התיכונים בעיר (מקדים רק את התיכון לנוער בסיכון) - שברובם נעים שיעורי הזכאות סביב 90 אחוזים.
שיעורי הזכאות לבגרות בתיכון לב השרון באבן יהודה (69.6 אחוזים) ובתיכון קשת בזכרון יעקב (72.2 אחוזים) הם הגבוהים ביותר מבין אלה של בתי הספר הדמוקרטיים - אולם גם הם במקומות האחרונים ברשימת הזכאויות בין התיכונים ביישובים אלה.
• • •
בית הספר הדמוקרטי הראשון הוקם בשנת 1987 בחדרה על ידי יעקב הכט, מנכ"ל הארגון החברתי־חינוכי ערי חינוך ומי שייסד את זרם החינוך הדמוקרטי בישראל. הקמתו התאפשרה הודות לסעיף בחוק החינוך הממלכתי, המאפשר לקבוצות הורים לקבוע 25 אחוזים מתוכנית הלימודים.
ואכן, הכט זכה מתחילת הדרך לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד קהילת הורים, שמערכת החינוך הרגילה לא באה בחשבון מבחינתם. הקמת בית הספר התאפשרה בזכות ההכרה שקיבל ממשרד החינוך כמוסד מוכר ורשמי. מרבית התקציבים הגיעו מהמשרד ומהרשות המקומית. עמותת ההורים, שהפעילה בזמנו את בית הספר, ביצעה גבייה נוספת של תשלומי הורים שנועדו לכסות עלויות שלא כוסו בתחילה על ידי הרשות, כגון מזכירה וריהוט.
יעקב הכט // צילום: יהושע יוסף
במרוצת 32 השנים שחלפו מאז, הוקמו בישראל 39 בתי ספר דמוקרטיים. שניים מתוכם, בנתניה וביבנה, הוקמו בשנה החולפת. השנה מתחיל לפעול בכפר סבא בית ספר דמוקרטי חדש בשיטת "סאדברי", שיפעל בתוך בית הספר הדמוקרטי שקיים בעיר זה שנים.
מתוך 39 בתי הספר הדמוקרטיים, 28 הוגדרו כמוכרים־לא רשמיים, כך שהמימון שקיבלו ממשרד החינוך הגיע עד 75 אחוזים מהתקציב שמקבלים מוסדות חינוך מוכרים ורשמיים, והמשמעות היתה פנייה אל כיסם של ההורים. עד לאחרונה גבו בתי הספר הללו סכומים של 14,000-10,000 שקלים עבור כל שנת לימודים. לשם השוואה - בתי ספר ממלכתיים בחטיבה עליונה רשאים לגבות מההורים עד 3,200 שקלים לשנה. כך הפכו רבים מבתי הספר הדמוקרטיים לנחלתן הכמעט בלעדית של אוכלוסיות מבוססות.
ההורים שנמנו עם הגרעין המייסד של בתי הספר הדמוקרטיים ביקשו להיות שותפים ליצירת אלטרנטיבה חינוכית משמעותית עבור ילדיהם. בניגוד לחינוך הממלכתי, בחינוך הדמוקרטי מציבים את התלמידים במרכז - כל אחד וייחודו, נטיותיו האישיות, קצב התפתחותו האינדיבידואלי, עצמאותו וחירותו.
ההיבט הדמוקרטי בא לידי ביטוי בכך שכל "קהילת בית הספר" - תלמידים, מורים, מנהלים, ולא פחות מזה, גם ההורים - שותפה בהחלטות ובתהליכים המעצבים את בית הספר. בחלק מבתי הספר מתכנס בכל שבוע פרלמנט, שבו מתקבלות כל ההחלטות בהצבעת רוב. כל חבר קהילה יכול להעלות נושא לדיון. בחלק מהמקומות התלמידים אפילו לוקחים חלק בהחלטה על קבלת מורים ומורות חדשים, ביחד עם הצוות הקיים.
בית הספר הדמוקרטי בכפר סבא. שיעור הזכאות לבגרות ב־2018 עמד על 48.7 אחוזים // צילום: יהושע יוסף
משיחות רבות שקיימנו עם תלמידים, הורים ואנשי חינוך מבתי הספר הדמוקרטיים, עולה כי האקלים בבתי הספר הדמוקרטיים לא מאופיין בתחרותיות ובמרדף אחר הישגים כמו ציונים ובגרויות. הדגשים מושמים על שותפות, ערכיוּת, הכרה במגוון ובהתפתחות אישית, יוזמה ועוצמה פנימית. הכל, חשוב לציין, בכיתות קטנות ועם ליווי צמוד ויחס אישי.
הלמידה בבתי ספר דמוקרטיים היא בדרך כלל רב־גילאית. ילדים בכיתה א' יכולים ללמוד בשיעור עם ילדים בכיתה ג'. גם בחטיבה ובתיכון מתבצעים הלימודים באופן דומה, ותלמידים בכיתה י' שלומדים היסטוריה ביחד עם תלמידים מכיתה י"ב הם מראה שכיח.
בתחילת השנה כל תלמיד נכנס לשיעורי "טעימות", שבהם הוא בודק אם המקצוע מעניין אותו ואם הוא רוצה להעמיק בו לאורך השנה. רק כשהוא מסיים לטעום מכל המקצועות הוא בונה את מערכת השעות שלו, על פי בחירתו. למעשה, יש לכל תלמיד מערכת שעות שונה.
בכל שעת לימוד מתקיימים בכיתות שיעורים בנושאים שונים, והתלמיד נכנס לשיעור שאותו בחר, ללא קשר לשכבת הגיל שבה הוא נמצא. כל שיעור אורך 45-40 דקות. כך, למשל, נראתה מערכת השעות בתיכון הדמוקרטי בחדרה (כיתות י'-י"ב) בשנת הלימודים הקודמת, ביום ראשון בשבוע:
בשעתיים הראשונות: בלט קלאסי/ הנחיית קומפוזיציה/ חווה חקלאית/ ספרייה/ לשון והבעה לכיתה י"א/ מרכז אמנות/ תנ"ך לבגרות חורף י"ב/ שיעור TED העוסק בנושא הרצאות ודיבור מול קהל.
שיעור שלישי: ועדת משמעת/ ועדת גישור/ פרלמנט (שבו דנים בחוקי בית הספר ובנושאים שעולים מצד התלמידים והצוות).
שיעורים רביעי וחמישי: אזרחות לבגרות י"ב/ חממת עבודות גמר/ מחשבים/ אנגלית/ מעבדה/ קרמיקה/ מרכז אמנות/ מרכז גיאוגרפיה לבגרות י"ב/ מרכז קולנוע/ פיזיקה לכיתה י' וירטואלי/ נגרייה/ רדיו חזק.
שיעור שישי: ספרות לבגרות/ תולדות הקולנוע.
שיעורים שביעי ושמיני: כימיה לכיתה י"א/ ספרות לבגרות י"ב/ תולדות הקולנוע לכיתה י"א.
לשם השוואה, כך נראה סדר היום ביום ראשון בבית ספר תיכון ברנר בקיבוץ גבעת ברנר: שעתיים ראשונות - מבוא למדעים, ואחריהן שעתיים מתמטיקה, שעתיים מקצוע מורחב לחמש יחידות, שעה של שיעור השכלה כללית ושעתיים נוספות של מקצוע מורחב.
• • •
אמיר (19) למד בכיתה א' בבית ספר רגיל ביישוב במרכז הארץ. "היה לי קשה לשבת בכיתה לאורך זמן, ותמיד רציתי לצאת לחצר ולשחק. יכול להיות שבגלל שאני יליד נובמבר והייתי הכי קטן בכיתה, עוד לא הייתי בשל לבית הספר. יועצת בית הספר אמרה להורים שלי שכדאי לשקול להחזיר אותי לעוד שנה בגן, אבל הם בחרו להעביר אותי לבית ספר דמוקרטי. שם אין מבחנים, אין ציונים מספריים שמודדים אותך, ואתה יכול לבחור איזה מקצועות אתה רוצה ללמוד ולאילו שיעורים אתה רוצה להיכנס".
מאחר שבית הספר הדמוקרטי שבו למד היה עד כיתה ו' בלבד, עבר אמיר בכיתה ז' אל חטיבת הביניים האזורית.
"ממקום קטן, שהיה כמו בית, כמו משפחה, מצאתי את עצמי בכיתה עם 38 ילדים, ביום לימודים אינטנסיבי של שבע שעות, ועם כמויות עצומות של חומר שלא ידעתי איך להתמודד איתן, כי בדמוקרטי לא נדרשתי למיומנויות האלה.
"בחטיבה היו לי שיעורי בית, הייתי צריך להעתיק מהלוח ולפתור הרבה תרגילים, דברים שלא עשיתי בדמוקרטי. הרגשתי שזאת עבודה במפעל, שצריך ללמוד כל הזמן ולהוציא ציונים גבוהים. היה לי קשה מאוד עם כל כמויות החומר, שהכניסו אותי ללחץ וחייבו אותי ללמוד הרבה מאוד בבית. היו לי פערים בערבית ובמדעים, מקצועות שלא למדתי בדמוקרטי. בגלל שההורים שלי מימנו לי מורים פרטיים במתמטיקה ובאנגלית, הייתי בסדר.
"בכיתות י' וי"א כבר כמעט לא הגעתי לבית הספר. הרגשתי שאני לא עומד בציפיות, שאני טובע. לא הבנתי למה אני צריך לעשות משהו שלא עושה לי טוב. הרגשתי שזה לא שווה את זה.
"בסוף כיתה י"א, רגע לפני נשירה, עברתי לבית ספר לאמנויות, שהיה קטן ואינטימי יותר. אבל שם לא אפשרו לי לעלות לי"ב, אלא דרשו שאעשה שוב את כיתה י"א. בסופו של דבר, זה מה שהציל אותי.
"זה היה בית ספר שלא צועקים בו, שהמורים לא נמצאים במלחמה אינסופית עם התלמידים. אף אחד לא הוציא אותי מהכיתה אם זזתי במקום עם הכיסא, והיתה יותר הכלה של כל תלמיד".
אמיר הצליח בסופו של דבר להשיג תעודת בגרות. אבל למרות הקשיים שעבר, הוא אומר שאילו נדרש לבחור עכשיו בעצמו את מסלול חייו, היה בוחר בחינוך הדמוקרטי - כמו שעשו בשבילו הוריו.
"מהדמוקרטי אתה יוצא עם ערכים חזקים ועם יותר אחריות ואקטיביות כלפי עצמך וכלפי העתיד שלך. זה בונה אופי להשיג כל מה שאני רוצה. גם אם לא הייתי עושה בגרות בסוף י"ב, אין לי ספק שהייתי משלים אחרי הצבא".
• • •
הדגש הרופף על בחינות הבגרות והאפשרות להימנע לחלוטין מלמידת מקצועות מסוימים מביאים לא מעט מתלמידי בתי הספר הדמוקרטיים לעבור ללמוד בתיכון רגיל בכיתה י' או י"א, כדי להבטיח לעצמם תעודת בגרות. רם כהן, מנהל תיכונט ע"ש אלתרמן בתל אביב, אומר שגילה כי תלמידים אלה מגיעים לעיתים קרובות עם פערים רבים.
"כשהייתי מנהל עירוני א', הגיעו אלינו בני נוער נהדרים ממסגרות חינוך דמוקרטיות. בשלב מסוים הבנו שהם נדרשים לעבור מבחני התאמה, כי לא כולם היו ברמה לימודית שתאמה את זו של בני גילם, שלמדו לאורך שנים במסגרות חינוך 'רגילות'.
תיכון שבילים בפרדס חנה־כרכור. שיעור הזכאות לבגרות עמד על 44.4 אחוזים ב־2018
"אפשר להתווכח על נושא הבגרויות, אבל העובדה היא שתעודת הבגרות מקנה כרטיס כניסה להשכלה גבוהה ותובעת מהילדים לעמוד בסטנדרט לימודי מסוים. בתי הספר צריכים לתת לתלמידים כלים להתמודדות עם הדרישות של מערכת החינוך, ואלו דרישות שתקפות גם במסגרות רבות נוספות בהמשך החיים. התלמידים בבתי הספר הייחודיים מבינים זאת, ולכם 'עורקים' לבתי הספר המקיפים כדי להשיג כרטיס כניסה לאקדמיה. במידה רבה, בתי הספר הדמוקרטיים מתרוקנים מתלמידים נהדרים, וחבל עליהם.
"אני לא יודע כמה חינוך לדמוקרטיה יש בבתי הספר האלה, אבל אני בטוח שהם מאפשרים לילדים מסוימים משהו ששום מסגרת חינוכית אחרת לא מאפשרת. במידה רבה, הם משמשים גם אינקובטורים מעולים לילדים בעלי 'פריחה מאוחרת' - כאלה שמתפתחים לאט יותר, שלא מסוגלים שיאיצו בהם או שירדו בהם, כמו שקורה פעמים רבות בבתי ספר רגילים. עם זאת, ירח הדבש של ההתפתחות הנעימה מסתיים בשלב מסוים".
• • •
חזי שגיב, מנהל אגף החינוך במועצה האזורית תמר, מספר כי כאשר ניהל את בית הספר המשותף חוף הכרמל בקיבוץ מעגן מיכאל (שבו כיתות ז'-י"ב), קלט תלמידים שהגיעו מהתיכון הדמוקרטי בחדרה. "לכולם היו קשיים. פתאום הם היו צריכים ללמוד כמויות עצומות של חומר. פתאום הם היו צריכים להיבחן וקיבלו 50 במתמטיקה, כשסביבם ילדים שקיבלו 80 או 100.
"הפער הזה, וההשוואה לתלמיד שליד, היו קשים לעיכול. הם מעולם לא עמדו במצב הזה. הקדשנו הרבה מאוד זמן במתן תגבור לילדים האלה, כדי שלא יחוו תסכול או כישלון, ובסוף הם הצליחו. אבל זה לא קורה בכל בית ספר. לא כולם מבינים מה זה אומר להיות תלמיד בדמוקרטי".
בשנים 2006-2005 ניהל שגיב את בית הספר הדמוקרטי לב השרון, שבאותה תקופה היה עד כיתה ו', והיום יש בו גם חטיבת ביניים ותיכון. לאחר שנתיים בלבד פרש מניהול המוסד.
"גיליתי שחלק מהילדים בכיתה ו' לא יודעים קרוא וכתוב, והניסיונות שלי לטפל בכך כשלו בגלל עצם התפיסה הדמוקרטית, שדוגלת בחופש בחירה. הבנתי שמבחינה פדגוגית אני לא יכול לתת להם את מה שהם צריכים, ושאני לא יכול לקבל לזה אחריות. אני קודם כל איש חינוך.
חזי שגיב // צילום: משה שי
"נוסף על כך, בתי הספר הדמוקרטיים מדברים הרבה על בחירה אישית, והמשמעות היא שאין סמכות לבעלי תפקידים בכירים. זה היבט לא תקין בנושא גבולות. כל ילד בוחר לפי רצונותיו, ולך, כאיש חינוך מבוגר, אין הרבה מה לעשות בנושא. אתה יכול לדבר אל ליבו, לנסות לשכנע אותו, אבל בסופו של דבר, אם הוא מחליט לא ללמוד אנגלית או מתמטיקה, או אפילו אם הוא רוצה להישאר מחוץ לכיתה - אין לך שום דרך לגרום לו להיכנס לשיעורים.
"כששני ילדים מתקוטטים בבית ספר רגיל, נעשה בירור מיידי מול מורה או מנהל, והנושא מטופל באופן שמבהיר לתלמידים שנחצה פה קו, ושבית הספר לא יסבול חוסר מוגנות. בבית הספר הדמוקרטי שניהלתי, הנוהל היה שמעלים את התלמידים לוועדת משמעת, שבה חברים שלושה תלמידים ושני מורים.
"לא פעם הוועדה היתה מתכנסת רק כמה ימים לאחר מקרה האלימות, אבל הזמן הוא משמעותי מאוד: אם לא מטפלים מהר, עובר לתלמידים מסר שאפשר להכות. זכור לי מקרה שבו שני ילדים התקוטטו, והתבקשו לחכות כמה ימים עד שוועדת המשמעת תתכנס.
"כעבור יום הם שוב התקוטטו בצורה חמורה, ואני הבנתי שעם כל הכבוד לוועדה, אני צריך להיות המבוגר האחראי ולטפל במקרה מייד. קראתי לשני הילדים אלי, שוחחתי איתם ושלחתי אותם הביתה להירגע.
"למחרת נודע לי שתלמידים והורים התלוננו עלי לוועדת המשמעת, בטענה שפעלתי בניגוד לתקנון. זימנו אותי לוועדה, ושם ספגתי נזיפה. במקום שכולם יהיו מזועזעים מהאלימות, כולם הזדעזעו מכך שבבית ספר דמוקרטי המנהל פעל על דעת עצמו. הרגשתי שלתפקיד המנהל אין שום משמעות".
בתום שנתיים של ניהול אסף שגיב את קהילת בית הספר והציע שכמה מקצועות, כגון שפה ודקדוק, ספרות ואנגלית, יחייבו את כל התלמידים ולא יהיו נתונים לבחירה. "למרות שהצוות שלי היה נהדר, ולמרות שהקהילה היתה תומכת, הם פחדו שהצעד הזה ישנה את בית הספר, והוא יהפוך להיות בית ספר רגיל. ההצעה שלי לא התקבלה, ולכן בחרתי לעזוב, לטובת ניהול של בתי ספר רגילים.
"שם יישמתי כמה דברים מהדמוקרטי. אחד מהם הוא החונך האישי: חשוב שלכל תלמיד תהיה דמות מבוגר בבית הספר, שהוא יוכל לפנות אליה בכל נושא. מאחר שבבית ספר רגיל אי אפשר לתת לכל תלמיד חונך, מיפיתי את התלמידים שנזקקו לכך מטעמים לימודיים וחברתיים. קבעתי שבדומה לחונכות הקבוצתית בדמוקרטי, שם הילדים היו מתכנסים בכל בוקר לשיחה משותפת עם החונך, בבתי הספר שניהלתי הוקדשה רבע השעה הראשונה בכל בוקר למפגש עם המחנך. קראתי לזה 'פרויקט שחרית'".
על פי התרשמותך, ההורים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר דמוקרטיים עושים זאת מתוך אידיאולוגיה?
"רק מעטים מהם. הרוב המכריע מחפשים מערכת חינוך פחות תובענית ונוקשה. יש גם כאלה שילדיהם סובלים מקשיים לימודיים, והם מחפשים מערכת יותר גמישה".
• • •
רם כהן מסכים עם שגיב. "בבתי ספר דמוקרטיים יש שיעור גבוה יותר של ילדים עם צרכים מיוחדים. ההורים מעדיפים לשלוח אותם לשם, בתקווה שצוותי החינוך יוכלו להכיל טוב יותר את הקשיים שלהם. מדובר בכיתות קטנות יותר, באווירה חופשית, בסיוע של חונכים, בסלחנות כלפי קשיים ובהכלה אינסופית, במידה רבה גם מתוך כך שהורים משלמים עבור הלימודים שם.
רם כהן // צילום: מאיר פרטוש
"הורים ממעמד בינוני־גבוה יודעים לאתר בתי ספר כאלה, שמהווים מסגרות סלחניות וטובות לילדיהם. העובדה שבבתי הספר האלה אין תחרות בין התלמידים מאפשרת להם לגדול באווירה משוחררת מציונים ומחשש להערכה שתוביל לתיוג ולסטיגמה".
"בתי הספר הדמוקרטיים הוקמו מתוך כוונה טובה, אבל התפתחו בשני אפיקים שונים", אומר ד"ר אריה קיזל, ראש המגמה לפיתוח פדגוגי של מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה, "האפיק הראשון מאופיין בהורים שהחזיקו בתפיסה פרוגרסיבית, שרואה במערכת החינוך הקיימת אחת שמשכפלת תלמידים קונפורמיים וגורמת להם לא ללמוד באמת, אלא לדקלם ידע. מערכת מאובנת, שלא מפתחת בתלמידיה מיומנויות שרלוונטיות למאה ה־20, ובטח שלא למאה ה־21.
"האפיק השני כולל מענה לתלמידים שהמערכת אוהבת לתייג כבעלי קשיים שונים או צרכים מיוחדים. ככל שההכרה שכל אחד מאיתנו לומד שונה חדרה לתודעה של ההורים, הם חיפשו, בצדק, מענה לילדיהם. ככה הורים פריבילגים, במיוחד כלכלית, שחלקם בהחלט מפונקים ומפונקות, לא רצו שילדיהם ילמדו במערכת הקיימת משום שרצו יכולת בחירה ושליטה. לכן הם הקימו עבור ילדיהם 'שמורות מוגנות היטב', או כמו שהם קוראים לזה 'משהו אחר'.
"הם רצו מורים מפונפנים, קשובים, זורמים, חמים. שיח מפונק, שמצא את הבית שלו במודל הדמוקרטי.
ד"ר אריה קיזל
"עבור הקבוצה הזאת מה שחשוב הוא שהילד יהיה מאושר, יכייף ולא יחווה לחצים. זה מתבטא במקרים רבים בלמידה מינימלית שמביאה לא אחת לדלות אינטלקטואלית, וזאת לחלוטין לא מטרת החינוך הדמוקרטי: המטרה היא לשחרר את הילד מכבלי המבוגר, כך שיפתח יכולות למידה עצמאיות; לא עצלנות, בטלנות והתמכרות לחיים קלים.
"הקבוצה הזאת חזקה מאוד ויכולה לממן שיעורים פרטיים ולפרוס רשת ביטחון עבור ילדיה, בניגוד לקבוצות מוחלשות יותר. רבים מההורים האלה הם הראשונים לחשוש מהיעדר תעודת הבגרות. כי אחרת אין 8200, ואין קורס טיס, ואין תארים גבוהים. הם נתנו לילדים שלהם לבלות למשך כמה שנים חביבות עד סוף חטיבת הביניים, ובתיכון יוציאו אותם למערכת הרגילה כדי שתהיה להם תעודת בגרות.
"אותם הורים חזקים לא ניסו מלכתחילה לאתגר ולשנות את מערכת החינוך מבפנים, אלא ברחו ממנה, התבדלו ודאגו לעצמם, והתלמידים הצעירים מבינים ומפנימים את המסר הזה. לכן סביר שגם בעתיד הם יחפשו להתבדל עוד יותר מכלל החברה - ביחידות הצבאיות, במקומות העבודה, ביישובים ייחודיים עם ועדות קבלה. למירוק מצפונם, הם ישתתפו בפעולות צדקה למיניהן שמטרתן לסייע לחלש ולשונה, ויְגדלו כאן דור נוסף של מתבדלים פוטנציאליים, עם מצפון נקי ומחויבות חברתית לכאורה.
"כשיעקב הכט טען בתחילת הדרך שבתי הספר הדמוקרטיים יהיו משמעותיים עד כדי כך שיהוו חלופה אמיתית למערכת החינוך הקיימת - חלקתי עליו. המודל הדמוקרטי צדק בהצביעו על כשלי מערכת החינוך המיושנת וחסרת הרלוונטיות, שבעיניי ראוי לסגור אותה ולהקים מחדש מערכת אחרת לגמרי. אבל ברגע שהקבוצות הללו דאגו רק לעצמן - המערכת הציבורית, הכושלת והחלשה ממילא, נותרה לא מאותגרת ונחלשה הרבה יותר".
• • •
לגילי בן־יעקב מהרצליה (היום בת 21) היתה הפרעת קשב שכיחה ביותר. היא למדה בבית ספר ממלכתי רגיל עד כיתה ג', אבל הפרעת הקשב הקשתה עליה לשבת הרבה זמן בכיתה. אמא שלה, שנקראה שוב ושוב לבירורים משמעתיים, החליטה לחפש עבורה מסגרת אחרת, עד שמצאה את בית הספר הדמוקרטי בהוד השרון (שבאותה עת הציע לימודים עד כיתה ט').
"שם היתה ירידה משמעותית בהפרעות שלי. בבית הספר הזה יש לכל תלמיד חונך משלו, והלמידה היא בכיתות קטנות של 15 ילדים בממוצע. מי שמקבל חיזוק או מתעכב בלמידה לא מרגיש לא נעים, ומערכת היחסים עם המורים מאוד קרובה ומשוחררת, כמו חברים". גילי אינה מעידה על משפחתה כאמידה, אבל מציינת כי "רוב התלמידים היו בהחלט ממשפחות אמידות.
"בתחילת השנה בוחרים אילו מקצועות ללמוד, ולהם התלמיד מחויב. אין ציונים מספריים אלא הערכה מילולית מפורטת. זה מכבד וזה עדיף מסיכום ההישגים שלך במספר דו־ספרתי.
"ההיבט הדמוקרטי מתבטא ביכולת אמיתית להשפיע. למשל, בוועדת משמעת נדונות בעיות משמעת של תלמיד מול קבוצה של תלמידים ומורה, שמחליטים איך לפעול מולו. אם יש עונשים, הם יהיו 'חינוכיים'. כמו להסביר לכיתה ממה נבעה ההתנהגות.
"היתה לי חרדת מבחנים קשה, ובית הספר לא עזר לי להתמודד איתה ולהתגבר עליה. במשך שנים הייתי נמנעת ממבחנים; נשארת בבית ביום של מבחן, או באה לבית הספר אבל לא נבחנת. כשהיו מבחנים משמעותיים, כמו מפמ"ר ומיצ"ב, פשוט לא הייתי באה. זה לא שינה לאף אחד.
"במקצועות שאהבתי, כמו לשון, נבחנתי בלי שום בעיה, אבל במקצוע כמו אנגלית לא הייתי ניגשת למבחנים. במבחנים המעטים באנגלית שכן ניגשתי אליהם, הייתי מדלגת על חלקים שלמים, וזה לא הטריד אף אחד בבית הספר.
"בסופו של דבר, ההערכה שקיבלתי באנגלית בתעודה היתה לא רעה בכלל. התייחסו באריכות לדברים שבהם אני טובה ולאלה שאני יכולה לשפר, ולא ציינו שאני נמנעת ממבחנים. ידעתי שיאהבו אותי גם אם לא אגש לאף מבחן.
"יש בזה משהו יפה, אבל זה עשה לי את החיים קלים מדי. כל הזמן ויתרו לי, ואני ויתרתי לעצמי. רציתי שתהיה מסגרת שתדחף אותי, ואפילו תאלץ אותי ללמוד ולהתמודד".
בסוף כיתה ט' החליטה גילי שהיא עוברת לתיכון רגיל. את המעבר היא מתארת במילה אחת: "שֹוק. המזל הגדול שלי היה שהגעתי לתיכון היובל בהרצליה, שהכיל את הכישלונות שלי בהתחלה ואפשר לי לעבור את ההתמודדות המורכבת הזאת. תיכון מחבק. בתי ספר אחרים היו שמחים להעיף תלמידה כמוני, שהגיעה עם כל כך הרבה אתגרים ופערים".
למשל?
"עד כיתה י' לא למדתי היסטוריה. בתיכון היובל ניגשתי למבחן בהיסטוריה, נכשלתי בו, והמורה שלי נזפה בי קשות. אני מניחה שהסיבה לנזיפה היתה שאמרתי לה שלא למדתי למבחן. לא ידעתי איך בכלל לגשת לחומר.
"זו היתה הנזיפה הראשונה בחיי ממורה בבית ספר, אבל גם הפעם הראשונה שבה לקחתי את עצמי בידיים, התמודדתי והתאמצתי כדי להצליח. הלכתי למורה פרטית, שמתמחה בהוראה מתקנת, כדי שאצליח להתמודד עם המקצוע. מורה שתלמד אותי איך ללמוד. היא מאוד עזרה לי, ובתוך חצי שנה הכל היה בסדר. כשלמדתי איתה התברר שאין לי בעיה אקוטית, אלא רק פערים גדולים.
"בבגרות בהיסטוריה קיבלתי 81. באנגלית, המקצוע שנמנעתי ממנו, ניגשתי לבגרות בחמש יחידות והצלחתי. כך שההתחלה אופיינה בכישלונות, אבל נמשכה בהרבה הצלחות ובבגרות מלאה. מגמת התיאטרון שבה למדתי עזרה מאוד לביטחון העצמי שלי".
• • •
א', מומחית לטיפול בלקויות למידה ולהוראה מתקנת ומאבחנת דידקטית, פוגשת במסגרת עבודתה מנעד רחב של תלמידים ותלמידות, מכל הגילאים ומכל מסגרות החינוך. גם היא מציינת שבמרוצת השנים בתי הספר הדמוקרטיים הופכים יותר ויותר למפלט עבור ילדים שנופלים בין הכיסאות במערכת החינוך הרגילה, ולא נמצא עבורם מענה הולם.
"אמנם יש שם ילדים שבאים ממשפחות שהאג'נדה של החינוך הדמוקרטי היא חלק בלתי נפרד מסגנון חייהן, אבל הם מעטים. רבים אחרים, שהגיעו למסגרת הדמוקרטית מסיבות אחרות, הולכים לאיבוד במסווה של חופש בחירה וגמישות מערכתית. אני לא בטוחה עד כמה הורים, שבחרו במסגרות האלה עבור ילדיהם כי לא היה משהו אחר, מודעים לנזק שעלול להיגרם לילדים במקרים מסוימים. אז לכאורה הילד מאושר וטוב לו, אבל הוא מגיע לכיתה ו' כשהוא בקושי יודע לקרוא.
"הנזק הגדול ביותר עלול להיגרם לילדים עם קשיים - הפרעות קשב, לקויות למידה ובעיות כאלה ואחרות בדרגות חומרה שונות. אלה ילדים שמסגרות החינוך המיוחד לא מתאימות עבורם, או שהוריהם מבקשים להימנע מהתווית הזאת ומהתייצבות בפני ועדות השמה.
"המענה היחיד שהחינוך הממלכתי מציע להם הוא 'כיתות קטנות' בבתי הספר הרגילים או סיוע של שלוש שעות שבועיות מתוך 'סל השילוב' בכיתות רגילות. אבל סל השילוב ניתן רק לחמישה-שישה אחוזים מכלל תלמידי בית הספר, אלה שזקוקים לסיוע אקוטי, וכך נשארים המוני ילדים בלי מענה מצד המערכת. רק בשנות התיכון יש מסלולים שונים וכיתות מיוחדות שמותאמים לתלמידים עם קשיים התנהגותיים, לימודיים ורגשיים. עד אז הם יעברו שנים רבות עם המון תסכול וקשיים.
"הילדים האלה מגיעים למסגרות של חינוך אלטרנטיבי כי אין להם מסגרת הולמת. הבעיה היא שהמסגרות האלה לא מתאימות לרבים מהם. למשל, ילדים עם הפרעת קשב, שיש להם בעיות נלוות כמו קושי להתמצא בזמן ובמרחב, דחיינות וקשיים תפקודיים אחרים, יכולים למצוא את עצמם משוטטים רוב היום מחוץ לכיתה בבית ספר דמוקרטי - כי בדרך כלל אין שם צלצולים, והם שוכחים מתי להיכנס לשיעור. ילדים עם חרדות עשויים להימנע מכל דבר שמפחיד אותם, ולא מתוך בחירה חופשית.
"הביקורת שלי מכוונת גם אל משרד החינוך וגם אל בתי הספר הייחודיים. מערכת החינוך לא מייצרת אלטרנטיבות ראויות ומפוקחות, ולמעשה דוחפת את התלמידים הללו היישר לבתי ספר שאינם מפוקחים או שמפוקחים חלקית, ושאין להם בהכרח הכשרה או יכולת לתת להם מענה.
"בתי הספר האלה ממשיכים לקבל אליהם ילדים מורכבים עם קשיים משמעותיים, למרות הידיעה שהם לא יוכלו לצמצם את הפערים שייווצרו אצלם.
"לפני כמה שנים הגיעה אלי תלמידה צעירה בכיתה ג', שלמדה בבית ספר דמוקרטי. מהר מאוד הבנתי שמדובר בילדה על הרצף האוטיסטי, שבמשך שלוש שנים לא רק שלא הופנתה לאבחון ולקבלת סיוע, אלא שרוב היום ציירה ושיחקה - כי זה מה שהיא בחרה לעשות. למרות שהאינטליגנציה שלה תקינה, ולמרות שלא היה לה שום קושי שפתי, היא לא למדה לקרוא.
"ההורים הופתעו מאוד כשהעליתי את החשד לקיומה של לקות תקשורתית, ואחרי שכנועים רבים הסכימו לבדוק את העניין. בסופו של דבר, הילדה אובחנה על הרצף האוטיסטי, עברה ועדת השמה והשתלבה בכיתה של החינוך המיוחד בבית ספר רגיל. גם בחלוף שנים היא לא הצליחה ללמוד לקרוא ונשארה ברמת קריאה של כיתה א'".
לדברי א', גם העובדה שהגבולות בבתי הספר הדמוקרטיים מועטים, לא עובדת לטובתם של התלמידים. "הילדים האלה יפגשו דרישות מערכתיות כל חייהם. התחנה הבאה אחרי כיתה י"ב היא צה"ל, מסגרת עם דרישות נוקשות. אין מעבר יותר דרמטי מזה. גם בכל מסגרת של עבודה והשכלה יש מבחנים ויש דרישות, וצריך להפגין יכולת התמודדות עם דברים שאינם בהכרח מתאימים וקלים. מול הצעירים האלה יעמדו אחרים, שהנתונים והיכולות שלהם טובים יותר".
• • •
שתי תלמידות שפורחות בבית הספר הדמוקרטי שבו הן לומדות, בחדרה, הן עלמה (15), שעולה לכיתה י', ונגה (13), שעולה לכיתה ח' (שמותיהן שונו, לבקשת הוריהן).
נגה למדה עד סוף כיתה ה' בבית ספר רגיל, "והוא הרס לי את הרצון ללמוד. הייתי תלמידה טובה, אבל לא סבלתי את בית הספר. הטריפה אותי המחשבה שחצי מהיום שלי הולך על ישיבה בכיתה, כשאני רק חושבת מתי היום יסתיים ואשמע את הצלצול שיציל אותי. וכאילו לא הספיקו השעות האלה, נוספו גם שיעורי בית.
"שעמם לי. הרגשתי שאין לי מקום לבטא את עצמי. היינו עסוקים במילוי חוברות בקצב אחיד לכל הכיתה, בלי שום התייחסות אישית לרמה של התלמידים. זה הגיע למצב שהשתעממתי כל כך, שרציתי כל מסגרת אחרת חוץ מהרגילה. הדמוקרטי היה האופציה הטובה ביותר. עד שעברתי לשם, בכיתה ו', לא הבנתי עד כמה ההחלטה היתה נכונה".
עלמה: "מה שמאפיין את בית הספר הדמוקרטי הוא היכולת של כל אחד ואחת להשמיע את קולם, להשפיע ולהעביר ביקורת. מניסיון, זה שונה מבית ספר רגיל, שבו לתלמידים אין זכות השפעה בכלל. ברוב בתי הספר לא רק שלא יעודדו להשמיע דעה עצמאית וביקורת, אלא גם ינסו להשתיק אותן".
אמה של עלמה מספרת שהובהר להורים מראש כי בית הספר לא שותף למרוץ אחר ציוני הבגרות. "אני חושבת שצריך לבדוק מה המחיר שהילדים משלמים על המרוץ הזה. זאת אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות את הצוות בבית הספר - איך משלבים את הלימודים לבגרות עם שאר הפעילויות של בית הספר, בלי לפגוע בעקרונות אחרים ומהותיים. מבחינתי ומבחינת הבת שלי, כל עוד תנאי הקבלה לאוניברסיטאות כוללים תעודת בגרות, היא תיגש לבגרויות כתלמידה בבית הספר הדמוקרטי".
עלמה: "הייתי רוצה שלבתי ספר דמוקרטיים תהיה תעודת בגרות אחרת, שתשקף את מגוון העשייה והלמידה בבית הספר, מעבר למדד המצומצם של הציונים במקצועות לבגרות.
"בית ספר דמוקרטי מתאים כמעט לכל הילדים, אבל כנראה לא לכל ההורים. יש כאלה שחושבים שזאת 'בועה', ושהתלמידים עושים רק מה שהם רוצים, בלי לקבל אחריות, ובכך לא מוכנים לחיים האמיתיים. אני חושבת שבית הספר מאפשר לי להתנסות בתקשורת מול אנשים, בקבלת החלטות ובקבלת אחריות, בניגוד לבית ספר רגיל, שבו יושבים כל היום בכיתה ומצייתים להוראות שמוכתבות מלמעלה".
• • •
באופן לא מפתיע, משרד החינוך איפשר לבתי ספר ייחודיים להיפתח בקצב מהיר, בלי שתנוסח מדיניות פיקוח והסדרה ראויה. בשנת 2001, עשור וחצי לאחר שבית הספר הדמוקרטי בחדרה פתח את שעריו, הקימה מנכ"לית משרד החינוך דאז, רונית תירוש, ועדה לבחינת הנושא.
המלצות צוות הבדיקה, בראשותה של גנית וינשטיין, שעמדה אז בראש גף ניסויים ויזמות במשרד החינוך, גרסו כי יש לעודד ולהעצים בתי ספר שיפתחו ייחודיות באזוריהם. עוד הומלץ כי "בתי הספר יעבדו במתכונת של בתי ספר אוטונומיים, המציעים תוכנית לימודים מגוונת וייחודית שמעודדת יזמות ואפשרויות בחירה בתוך בית הספר. תוכנית הלימודים תהיה בהלימה לתוכנית הרגילה של המערכת, אך גם תאפשר פיתוח תוכנית לימודים שונה".
הוועדה ציינה כי למשרד החינוך אין נתונים מסודרים על מספר בתי הספר הייחודיים, פריסתם וסדר היום הנהוג בהם. מאחר שמשרד החינוך הבין שאין לו יכולת למנוע את הקמתם, הוא נאלץ להכיר בעוד ועוד יוזמות חינוכיות עצמאיות כ"מוסד מוכר שאינו רשמי", שמשמעותו מימון של המשרד או של הרשות המקומית.
הלחץ של בתי הספר הדמוקרטיים להכרה מלאה כמוסדות חינוך מוכרים הוביל לפני שנתיים לגיבוש הסכם פדגוגי בין נציגיהם לבין משרד החינוך, שלראשונה הסדיר את מעמדם, נתן לכל אחד מהם הכרה כ"מוסד חינוכי מוכר ורשמי" ואיפשר להם ליהנות מתקצוב מלא של משרד החינוך.
בהסכם מאפשר משרד החינוך את חופש הפעולה של בתי הספר הדמוקרטיים, אבל מחייב אותם לאפשר לימודי ליבה. "הליך הלמידה ואורח החיים בבית הספר הדמוקרטי של תלמיד בכל גיל יתרחש תוך התנסות בסביבת לימודים, מונחית על ידי ערכים דמוקרטיים של בחירה חופשית, חירות חשיבה, חירות דעה וביטוי, חופש בחירה וכבוד האדם.
"בית הספר יעניק לתלמידים חופש בבחירת תחומי לימוד בזמן, במרחב, בדרך, באופן ובקצב הלימוד, ובלבד שלכל תלמיד יתאפשר ללמוד את מקצועות הליבה... על בית הספר להשתמש בספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך, לגשת למבחני המיצ"ב ולאפשר לתלמידיו לגשת לבחינות הבגרות".
עוד נקבע כי על המורים לעמוד בתנאי הכשרה והסמכה לפי הדרישות המקובלות של משרד החינוך - בניגוד למצב שנהג עד אז, שבו בתי הספר הדמוקרטיים לא היו מחויבים להעסיק מורים בעלי תעודת הוראה.
עם חתימת ההסכם, מורים שלא עמדו בדרישות משרד החינוך, התבקשו להשלים את כל ההכשרות הרלוונטיות בתוך שלוש שנים. משרד החינוך אישר לבתי הספר הדמוקרטיים להמשיך לגבות תשלומים החורגים מהסל הבסיסי, אך רק עד לשנת הלימודים תשפ"ג (2023-2022).
"מהיום שבו הקמתי את הדמוקרטי בחדרה, הוא בית ספר מוכר ורשמי במשרד החינוך ונהנה מתקצוב של 100 אחוזים", אומר יעקב הכט, האבא של הזרם הדמוקרטי בישראל, שטוען כי המודל שפיתח נלמד ב־2,500 בתי ספר ב־60 מדינות ברחבי העולם.
"כחלק מהחזון החינוכי והחברתי שלי, כבר מהרגע הראשון שליש מתקציב בית הספר יועד לקליטת ילדים שידם אינה משגת. עשרות בתי הספר שהוקמו בישראל אחרי הדמוקרטי בחדרה פעלו תחת ההגדרה 'מוכר שאינו רשמי' וזכו לתקצוב של 75 אחוזים ממשרד החינוך, כך שהיה צריך לגבות את היתרה מההורים.
"לאחר שנחתם הסכם ההסדרה עם משרד החינוך, כל בתי הספר הדמוקרטיים הם מוכרים ורשמיים וזוכים לתקציב מלא. לכן אני מעריך שבמרבית בתי הספר הדמוקרטיים, כבר השנה הסכומים שנגבים מההורים יפחתו משמעותית".
זאת אחת הביקורות הקשות על מרבית בתי הספר הדמוקרטיים - שבמשך עשרות שנים הם היו מענה בעיקר לאוכלוסיות מבוססות וחזקות, שעמדו בתשלומים.
"לפעמים תהליכים של שינוי חייבים להתחיל מלמטה. הקמת בתי הספר הדמוקרטיים ביוזמת הורים קבעה עובדה בשטח, שלא היה אפשר להתעלם ממנה, והעובדה שכולם הפכו להיות רשמיים ומוכרים מוכיחה את זה. גם משרד החינוך מכיר ביתרונות של החינוך הדמוקרטי, ולכן הכניס חלקים ממנו לתוך המערכת החינוכית.
"למשל, ההחלטה לא לתת ציונים עד כיתה ג' נלקחה מהחינוך הדמוקרטי, שבו לא נותנים ציונים בכלל אלא רק הערכות. כך גם התל"ן (תוכנית לימודים נוספת), שנועדה לאפשר לתלמידים בחירה חופשית בחלק מהתכנים הנלמדים, וגם החונכות האישית, שקיימת היום בכל בית ספר רגיל".
מה עם כל התלמידים שבכיתה י' מבינים פתאום שהם חייבים בגרות כדי להתקדם בחיים ונתקלים בפערים לימודיים עצומים?
"אני לא חושב שהקושי שלהם נובע מהעובדה שהם למדו בחינוך הדמוקרטי. קשיים לימודיים יש גם בבתי ספר רגילים.
"מעבר לכך, צריך להביא בחשבון שלא לכל התלמידים מתאים בית ספר דמוקרטי, כמו שלא לכל התלמידים מתאים בית ספר רגיל. אנחנו, ההורים, צריכים להתאים ולכוון את הילד שלנו למקום הכי נכון בשבילו. זה גם מה שיפה בתהליך שקורה היום. הורים יכולים לבחור את מה שמתאים לילד שלהם, לפי תפיסת עולמם".
ומה לגבי בחינות הבגרות?
"שיקול הדעת צריך להיות של ההורים והילדים. בתקופה שאני ניהלתי את בית הספר, כל ההורים והילדים היו מקבלים הסבר מפורט מהן בחינות הבגרות ומה ההשפעה העתידית שלהן על המשך החיים. הבחירה היתה קיימת, ולא היה מצב שילד רצה לעשות בגרות ולא נתנו לו.
"במדינת ישראל אין חובה לגשת לבחינות בגרות. לשמחתי, באוניברסיטה הפתוחה אפשר ללמוד לימודים גבוהים ללא בגרות. אדם צריך לבחור את דרך החיים שלו ולהפעיל שיקול דעת מה הוא רוצה להשיג. תלמיד שרוצה ללמוד לבגרות יכול לעשות זאת גם בבית ספר דמוקרטי.
"גם משרד החינוך הבין שמדידה לא מתבצעת רק באמצעות בגרויות, ולכן הרחיב את המדדים וקבע תמונה חינוכית שבוחנת עד כמה בבית הספר יש אכפתיות בין מורים לתלמידים, עד כמה הוא מקדם סובלנות כלפי האחר והשונה, ועד כמה הוא מעודד מעורבות חברתית. רק לפני שנתיים בית הספר הדמוקרטי בכפר סבא זכה להיות בין בתי הספר המצטיינים בתחום הערכי, החברתי והלימודי שנבחרו על ידי משרד החינוך.
"משרד החינוך מבין שצריך לשנות את נושא הבגרויות. כל שרי החינוך ב־20 השנים האחרונות ניסו לגעת בנושא. כמו בכל דבר, גם זה מסע ארוך שלוקח זמן. אני מאוד מקווה שבעתיד כל בחינות הבגרות יצומצמו לשלוש, אם כי אפשר להסתפק גם באחת ולהתבסס על מבחנים פנימיים של בתי הספר, שמעריכים את התלמידים בעוד פרמטרים מלבד מבחן עם ציון.
"ברגע שזה יקרה, זה ישליך גם על מיוני הכניסה לאוניברסיטאות, שיכללו גם ראיונות אישיים עם המועמדים ובחינת תיק עבודות. הרי לא הגיוני לקבל מועמדים לאוניברסיטה על סמך בחינה שהם עשו כמה שנים לפני כן".
מורים בחינוך הדמוקרטי מקבלים הכשרה מיוחדת?
"במכון הדמוקרטי, ארגון חברתי־אזרחי ללא מטרות רווח שפועל לקידום תרבות דמוקרטית בישראל, יש מסלול הכשרת מורים לחינוך דמוקרטי. בסמינר הקיבוצים, במכללת קיי ובאוניברסיטת תל אביב יש מסלולים לתואר שני בחינוך דמוקרטי".
"כל עוד בתי הספר הדמוקרטיים היו נגישים בעיקר לאוכלוסיות חזקות, שיכולות להרשות לעצמן לשלם אפילו 15 אלף שקלים לשנת לימוד ולממן השלמת בגרויות באופן פרטי, הייתי פחות מודאג משיעורי הזכאות לבגרות", אומר ד"ר ניר מיכאלי, רקטור מכללת אורנים, ששימש בעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, "מה גם שבדמוקרטי סופגים ערכים נוספים, כגון יזמות, יצירתיות ועצמאות.
"הקושי שלי הוא בעיקר עם האליטיזם של בתי הספר הדמוקרטיים, שפוגע במטרות החינוך עצמו. חינוך לדמוקרטיה חייב להתבצע על בסיס של מפגש עם כלל הציבור, ולא על ידי היבדלות של אוכלוסייה אחת מכלל האוכלוסיות.
ד"ר ניר מיכאלי
"עכשיו, עם חתימת ההסכם שמפקח על תשלומי ההורים כך שבתי הספר הללו יונגשו לכולם, תיווצר בעיה אחרת. מה יהיה על תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות שילכו ללמוד בבית ספר דמוקרטי? הם עלולים למצוא את עצמם בסוף י"ב בלי בגרות. עד כמה באמת תהיה להם אופציה להשלים את הבגרויות בעתיד ולהתקבל ללימודים להשכלה גבוהה?"
• • •
אחד המתנגדים הגדולים להקמתם של בתי ספר ייחודיים הוא ראש עיריית תל אביב־יפו רון חולדאי, שבמשך כל שנות כהונתו ניהל מאבקים נגד ניסיונות ההתרחבות שלהם. "לדאבוני, לפני שנים רבות משרד החינוך איבד כל רסן ואישר הקמת בתי ספר שונים על ידי קבוצות הורים", הוא אומר, "בגלל זה ובגלל הכרה בחינוך העצמאי החרדי ובזרמים פרטיים שונים, אין בישראל חינוך ממלכתי ציבורי איכותי ושוויוני.
"אני התנגדתי לאורך כל השנים ליוזמות של קבוצות הורים כאלה ואחרות להקים בתי ספר ייחודיים שינוהלו על ידיהם - בין שזה בית ספר דמוקרטי ובין שאנתרופוסופי ואחרים. אין לי התנגדות לבית ספר דמוקרטי או אחר, כשהוא ציבורי וחלים עליו הנהלים והפיקוח כמו על שאר בתי הספר.
"בעיר תל אביב כולה יש רק שלושה בתי ספר ייחודיים: בית הספר לאמנויות, בית ספר טבע ובית הספר הדמוקרטי, שהוקמו טרם זמני. אבל גם באלה אנחנו מתעקשים ומקפידים שכל תלמיד מתל אביב שירצה ללמוד בהם יוכל להתקבל בהגרלה, כך שבתי הספר לא בוחרים את התלמידים. נוסף על כך, יש גם הנחה למעוטי יכולת.
"מנגד, כשקמה קבוצת הורים בתל אביב והקימה בית ספר דמוקרטי נוסף, 'קהילה', היא קיבלה הכרה ממשרד החינוך, אבל אנחנו, כעירייה, לא הסכמנו לתקצב אותם כי אין לנו שליטה מי הם צוותי ההוראה והניהול, ואנחנו לא יכולים לפקח ולוודא שלא מדובר במוסד שמעמיק את אי־השוויון.
"אני מאמין במערכת ציבורית טובה וחזקה, ויוזמות כאלה מגדילות פערים. אלה דברים שחייבים להיות מוכתבים על ידי המדינה. לתפיסתי, לא ייתכן שבשם הליברליזם והפלורליזם וחופש הבחירה, לכאורה, ייווצרו עוד ועוד מועדונים סגורים כאלה, שלמעשה מבוססים על בדלנות מעמדית ומבססים אותה. להגדיר בית ספר כ'חדשני', 'פורץ דרך' וכך הלאה, זו עוד דרך לבדל תלמידים והורים משאר הציבור".
• • •
יעל ביבר־אביעד, מנהלת בית הספר יסודי אלונים ע"ש שולמית אלוני שבראשון לציון, הקימה בשנת 2005 את בית הספר הדמוקרטי "קהילה" ביפו וניהלה אותו במשך שנתיים. היום, 12 שנים אחרי שעזבה את החינוך הדמוקרטי, היא מודה ש"כדי ליהנות ממודלים חינוכיים חדשניים, לא צריך להקים בתי ספר פרטיים ולגבות מההורים אלפי שקלים בשנה. צריך לפנות אל הרשות המקומית ולבקש ממנה להקים בית ספר של המאה ה־21, ולא בית ספר במודל החינוכי שהתבסס במאה ה־19.
בית הספר הדמוקרטי "קהילה" ביפו // צילום: יהושע יוסף
"גם אני הייתי אמא שחיפשה חינוך אחר לילדיה. לא היה לי שום רקע בחינוך, באותה תקופה הייתי צלמת. בשנת 2003 הגעתי ליום הפתוח בבית הספר הדמוקרטי ביפו, ושם הבנתי שאם אני רוצה חינוך אחר לילדיי, עלי להקים בית ספר.
"כיזמית שלא היה לה שום ידע בחינוך, הקמתי את בית הספר 'קהילה'. בבית הספר היו תלמידים מגילאי טרום חובה ועד כיתה ה'. בשנה הראשונה למדו בו 53 תלמידים, מהם 25 תלמידי גן ו־28 תלמידי בית ספר. רובם הגיעו מתל אביב, והשאר מערים סמוכות, כמו גבעתיים ורמת השרון.
"כעבור שנתיים פרשתי מניהול בית הספר. היו לי הסתייגויות מתשלומי ההורים הגבוהים, שמונעים כניסה של תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות, ורציתי גם לבסס את הידע שלי בחינוך. למדתי במכון מנדל למנהיגות חינוכית, ושם למעשה הגדרתי לראשונה את השקפת עולמי החינוכית. אפשר להגיד שהתבגרתי מבחינה פדגוגית.
"אחד הדברים הכי חשובים שהבנתי הוא שכדי לדייק את הפדגוגיה כדי שתתאים למאה ה־21, צריך מבנה שמתעסק בתהליכי למידה, הוראה והערכה, בניגוד לחינוך הדמוקרטי, שמדגיש את הבחירה החופשית של כל תלמיד. בשנת 2012 נסעתי לסן דייגו ללמוד את המודל החינוכי 'הייטק היי', וזה שלוש שנים שאני מיישמת אותו כמנהלת בית ספר ממלכתי רגיל".
יעל ביבר־אביעד
רשת בתי הספר "הייטק היי" הוקמה בשנת 2000 על ידי אנשי עסקים בסן דייגו, כדי לפתח למידה המבוססת על פרויקטים הכוללים מחקר עצמאי, שיתוף פעולה, שימוש בטכנולוגיה, יצירתיות וחדשנות. בניגוד לבית ספר דמוקרטי, שבו התלמידים בוחרים במה הם רוצים להעמיק, כאן נקבעים תוכנית הלימוד והפרויקטים על ידי בית הספר.
"בבית הספר שלי, כמו בשאר בתי הספר של 'הייטק היי', אין צלצולים ושיעורי בית. הלמידה מתבצעת באופן חווייתי ומושתתת על דיאלוגים בין הצוות לילדים. החינוך הפרוגרסיבי לא יוצא מנקודת הנחה שבית הספר נועד אך ורק כהכנה ללימודים גבוהים, אלא מנקודת הנחה שלילדים יש רצון טבעי ללמוד. הוא דוחף אותם להעמיק בתחומי העניין שלהם ולהיות מעורבים.
"אצלנו בבית הספר לא לומדים לפי מקצועות. לדוגמה, במסגרת פרויקט תורת המשחקים לכיתות ב', שעסק בסיפורי בראשית, התלמידים התבקשו להכין משחקים כמו סולמות ונחשים. אבל כדי להכין את המשחק ולהצליח לשחק בו, חייבים להכיר את סיפורי בראשית. על הדרך הם תרגלו את השפה העברית, כתיבת הוראות ועבודת צוות.
"במקום ציונים מספריים יש לנו הערכה רב־ממדית ומילולית, לא מספרית. בשונה מהחינוך הרגיל אנחנו לא בודקים רק ידע, אלא גם מיומנויות כגון עבודת צוות ודיבור מול קהל. ההערכות לא מתבצעות רק על ידי המורים. מכיתה א' כל ילד לומד להעריך את עצמו, לבקר ולהצביע על מה שדורש שיפור, ולבטא את כל זה בכתב, כחלק מההערכה בכל מחצית".
תגובת משרד החינוך
"משרד החינוך מיישם הליך להסדרת מעמדם של בתי הספר הדמוקרטיים, ולהפיכתם לבתי ספר ציבוריים במלוא מובן המילה. מהלך זה משקף את החזון הפלורליסטי של המשרד, חזון ליצירת חינוך ציבורי איכותי שמאפשר חופש פעולה לדיסציפלינות חינוכיות רבות ומגוונות. הסדרת מעמדם של בתי הספר הייחודיים והפיכתכם לציבוריים מחייבות אותם, בראש ובראשונה, לפתוח את שעריהם לכולם, ולאפשר הזדמנות שווה לכל ילד בישראל".
lanskinam@gmail.commichali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו