זה לא יום השבת הראשון בו אני מתעוררת ועוד לפני הקפה פותחת את הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם. כמעט כל בוקר מתחיל ברוטינה הזו (על מי אני עובדת? כל בוקר), אבל הבוקר זה היה אחרת. כשפתחתי את הפייסבוק ובדקתי התראות, ראיתי תגובה משם לא מוכר. תוך שנייה חשכו עיניי. קריקטורה שלי, בה אני נראית מרושעת ושטנית, הופיעה כתגובה לפוסט שכתבתי. העיניים אדומות, החיוך מפחיד, זאת אני שם? בלעתי את הרוק והסתכלתי שוב. לא הייתי צריכה לשפשף את העיניים. התמונה המזוויעה הייתה ברורה, בצירוף טקסט פוגעני לא פחות.
לא הופתעתי מהביקורת, כמעט בכל פוסט שאני כותבת אני מקבלת גם תגובות שמתנגדות לי, לפעמים הן מנומקות היטב, לפעמים סתם קנטרניות, אבל הפעם הופתעתי מרמת ההשקעה. מישהו או מישהי ישבו מול המחשב קצת יותר מדקה או שתיים (בואו, יש כאן חתיכת השקעה), לקחו תמונה שלי, הפכו אותה לאיור ממוחשב וניסו להשפיל ולבזות אותי בצורה רצינית וחריגה יחסית לאחרות. באמת סחתיין.
אחרי שלקחתי נשימה נוספת, צילמתי מסך ושמרתי את הקריקטורה. התבוננתי בה שוב. הרגשתי שאני רוצה ולא רוצה להסתכל עליה. עליי? הצעתי חברות למי שפרסם או פרסמה אותה. זה היה נראה כמו פרופיל מזויף, אבל ניסיתי בכל זאת. תתמודדי, אמרתי לעצמי. את חייבת לכתוב לה או לו ולהבין מה זה, מה עומד מאחורי האיור המרושע הזה, שגובל בהסתה של ממש. לא לשתוק, כי שתיקה כהסכמה, את חייבת לדבר. אחרי כמה דקות הבנתי שלא. אני לא מוכנה להכניס אל הגוף שלי עוד מהרוע הזה, זה לא שווה את זה. איזה שיח אני יכולה לייצר עם מי שהשקיע כל כך בלפגוע בי אישית? אני אמנם סקרנית ומוכנה להתעמת כשאני מוצאת עניין וטעם, אבל במקרה הזה, לא נראה לי שזו פרסונה שתביא את הישועה. אין לי מה ללמוד ממי שהביאו את עצמם למעשה כל כך מכוער, בריוני ובעיקר פחדני. דיווחתי וחסמתי. ניסיתי להמשיך בשגרת היום.
ואז, בשמונה וחצי בערב, זה התפרץ. היה טריגר. בפיד שלי הופיע פוסט של "מחזקים", תנועת שמאל שבאה לקדם את ערכי השמאל ברשת ובכלל, ובו צילום מסך של פוסט שעלה בקבוצת פייסבוק סגורה של תומכות ותומכי מפלגת הליכוד. בתמונה נראית ח"כ סתיו שפיר, כשמעליה הכיתוב הבא: "תשלימו: מראה מראה שעל הקיר, מי הכי ____ בעיר?". התגובות שצורפו לפוסט היו מחליאות. מיזוגיניה, סקסיזם, שוביניזם והרבה הרבה רוע ושנאה – שעוסקים ברובם במראה החיצוני של שפיר, ובהתייחסות מבזה כלפיה, עם דגש על הפן המיני. "זונה", "שרמוטה" ו"יצאנית", היו תגובות פופולריות, וגם כאן לא הופתעתי, כי אלימות כזו כלפי נשים בכלל ונשים בפוליטיקה בפרט אני מכירה היטב. דו"ח השנאה של קרן ברל כצנלסון מעיד על האלימות המופנית כלפי נשים ברשת, המאופיינת בכל מה ששפיר חוותה בפוסט. גם פרופ' קרין נהון כותבת על כך לא מעט, ומציגה נתונים מטרידים מאוד על מה שקורה לנשים במדיה. בכל זאת, למרות שאני מכירה את המצב העגום ויכולה לומר "אין מה לעשות", לא יכולתי להתעלם מעזות המצח להשפיל נבחרת ציבור בצורה כזו.
"אני מוצאת את עצמי בקונפליקט אמיתי בנוגע להבעת הדעות שלי בציבור", כתבה לי לפני כן חברתי הפעילה החברתית והפוליטית רביד אדרי, לאחר שפרסמתי את הפגיעה בי. "מצד אחד, אני יודעת שיש לכל אחד ואחת את הזכות לחופש הביטוי, אבל מצד שני זה הופך לבלתי אפשרי, כי זה בא אליי בהפוכה. מהרגע שהתחלתי להביע את הדעות הפוליטיות שלי ברשתות החברתיות, אנשים מחפשים אותי בקטנות. אני דתייה וגם שמאלנית, והביקורת כלפיי קשה. לא עניינית בכלל. זה מתחיל ב"בוגדת", ממשיך ל"את מפלגת את העם", "צבועה לקקנית" וכמובן "את לא מבינה כלום מהחיים שלך". אבל הכי נוראות הן הקללות. כל יום מאחלים לי שיאנסו אותי ערבים (לא שזה באמת הופך אונס לגרוע יותר… זה בדיוק אותו דבר), אמרו שאני מרוקאית מטומטמת, ובעיקר איחלו לי רע. אף אחד לא באמת קרא את המסר שניסיתי להעביר ואני צריכה לספוג את האמירות הזוועתיות האלה ולשתוק. אי אפשר להתעלם מזה, ובכל זאת אני מנסה לצאת מזה כמה שיותר חזקה. מותר לי ולכל אחד ואחת להחזיק בדעה פוליטית. חברתית. אבל השיח היום מזעזע וחייב להשתנות. הוא מפיץ זוהמה בעם. בואו פשוט נפסיק עם זה ונלמד לקבל דעות שונות משלנו". אדרי כמובן לא לבד. שמעתי לא מעט חברות מעידות כי הן מפחדות להתבטא בחופשיות ברשת, בשל האלימות המופנית כלפיהן, והתגובות שברובן אישיות ולא ענייניות. לי זה ברור – כשאין יכולת להגיב לגופו של עניין ולתת טיעונים מנצחים, הרבה יותר קל להגיב לגופה של אישה. מה כבר יכול לקרות?
אז הדבר הבא שעשיתי, היה לכתוב לכותב הפוסט על שפיר: "היי, קוראים לי ניצן, ואני רוצה לדבר איתך על הפוסט שפרסמת על סתיו שפיר", כתבתי למפרסם ההוא בקבוצת הליכוד. זה לא משנה מה שמו, אני לא מתעסקת בשיימינג והוא ממש לא העיקר. מה שחשוב כאן זה המסר, והנוכחות של פוסט כזה במרחב הציבורי. כל עוד הוא נמצא, זה נותן לגיטימציה לפגיעה בנשים, בפוליטיקאיות, בנבחרות ציבור, וכל עוד מי שאחראי למעשה הזה לא מבין שהוא שגה, המציאות לא תשתנה. יהיה מותר להשפיל ולבזות אותנו ברשת, כמו גם בחיים עצמם. "באיזה עניין?" הוא ענה מיד. הסברתי. "אם יש בעיות כדאי לדבר עם המנהל, אני לא אחראי לתגובות", ענה. המשכתי וכתבתי לו שהפוסט שלו מעודד בריונות כלפי שפיר. שזה סקסיסטי ופוגעני ואין לזה רלוונטיות לפוליטיקה. בכל משפט שנשלח, שהחל עם כעס מצידי והתגוננות מצידו, קרה משהו. לאחר כמה דקות כתב לי: "ראיתי את התגובות ומחקתי. הגזימו".
נשימה.
זה יכול לעבוד. אולי זה הפתרון. לשוחח, לדבר, להשמיע קול – במיוחד מול מי שפגע. ברגע של חשבון נפש פומבי, אני יכולה לומר לכם על עצמי, שבעבר הייתי הרבה יותר אימפולסיבית ברשת. חשבתי שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ולא ריחמתי. שנאתי חינם, אם כבר תשעה באב. והיום, זה לא שאני תמיד נוהגת כמו שאני רוצה, אבל הוספתי להתנהלות שלי כלי נוסף – שיח כן עם מי שפגע בי. אני שמה את העלבון על השולחן. "הנה, תראה מה עשית לי – אני בשר ודם, לא רק שם שמורכב מפיקסלים". הפעם זה הצליח. המשכנו לדבר, כותב הפוסט ואני. שיתפתי אותו בפגיעה שעברתי בבוקר. הוא הבין, הצטער עבורי. "האמת? אני חייב להודות שעשית לי משהו. מבחינת רמת השיח", כתב בסיום. "אני מנסה", השבתי.
אני לא יכולה לשאת את המחשבה שנשים מפחדות לבטא את עצמן ברשת בגלל אלימות ובריונות. שקולות רבים לא נשמעים, כי כשהם משתחררים לאוויר – הם נהדפים בצורה אגרסיבית. הערעור העצמי שנשים חוות, חריף יותר מזה שגברים חווים. אנחנו מבוקרות ללא הרף על כל דבר שאנחנו עושות, אימצנו התנהגות מתנצלת עקב כך, אנחנו לא נוכחות מספיק במרחב הציבורי. נורמות ההתנהגות הקלוקלות הללו, הורסות לכולנו. נשים לא מסוגלות להביע דעה בלי לפחד, והחברה כולה מפסידה חוכמה, יצירתיות ורעיונות מבריקים שלא נאמרים מפחד הביקורת האלימה. כפי שכתבתי, אחד הכלים הוא יצירת שיח של לבבות פתוחים. אבל במקביל, אין להסס להשתמש בכלים הדמוקרטיים של שלטון החוק לשמור על עצמנו. אני לא רוצה להגיע למציאות בה איומים בתביעות ישתיקו את כולנו, ויש לנו הזדמנות לעצור ולא להגיע לשם, כשנקשיב ונהיה סבלניים לקולות אחרים. בין לבין אני אימצתי מנהג של מחיקת תגובות וחסימה של משתמשים ומשתמשות אלימות מהפרופיל שלי. אין סיבה לתת להם מקום. יש הבדל בין חופש הביטוי לבין בריונות.
ואחרי הכל אני בוחרת להסתכל על החיובי. על הגיבוי שחברותיי וחבריי נתנו לי. על ההוכחה לכך שאני משפיעה על השיח, אם מנסים להתנגד לי בצורה כזו. על הקווים הברורים של הוקעת האלימות. הסיפור שלי אמנם אישי, אבל הוא מאוד פוליטי. אני מבקשת שהיום, יום שמבקש להזכיר לנו לאן שנאת חינם יכולה להוביל, נבחר להיות השינוי שאנחנו רוצות ורוצים לראות בעולם. לעיתים זה אומר להכיל את הקול של מי שפגע בנו, עד כמה שאנחנו יכולות ויכולים. זה קשה. מאוד. אבל יש בנו את הגדולה, הכוח והיכולת לעשות זאת. אני מאמינה בדרך הזו ומקווה שלא אתבדה, ומעל הכל – שלעולם לא נשתוק.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=197584
