פילוסוף מזרחי, תל־אביבי, נרקיסיסטי וחרדתי, אבל רך ומלא קסם עומד במרכז "אמזלג", ספרו החדש של יוסי סוכרי. מייד בפתיחה מתגרש עמנואל אמזלג מאשתו ואֵם שני ילדיו, ועובר מסע חיפוש עצמי, או איבוד עצמי, שבמהלכו הוא משיל מעצמו אידיאולוגיות וזהויות, כאילו עזיבת הבית המשפחתי הביאה אותו לשאול שאלות על כל הבתים - הפיזיים והרעיוניים - שהוא גר בהם.
מסע החיפוש הגברי הזה בנוי במתכונת מוכרת היטב בספרות העברית, שמאז ומתמיד הופיעו בה דמויות גבריות אבודות ושבירות - כמו גיבוריו הרכים־נשיים של מנדלי מוכר ספרים ודרך כל גיבוריו של ברנר, השקועים עד צוואר בחיטוטי נפש. ואולי במיוחד קרוב עמנואל אמזלג למסעי חיפוש מאוחרים יותר, של גיבורים־גברים ישראלים מיתולוגיים, כמו מולכו של א"ב יהושע ומאיר ליפשיץ של יעקב שבתאי. גם הם, כמותו, הולכים ומתפרקים מצרור הזהויות שמחברות אותם למקום הזה, נדחפים לגיחות מוזרות לחו"ל, ובנפילתם דוחקים את גבולות קיומם, נוגעים רחוק מעצמם.
אלא שאמזלג בכל זאת מאוד שונה מהם, ונראה שהשינוי קשור בין השאר לשינויים שחלו בינתיים במודלים חברתיים של גבריות. משום שאם בעבר היה בעצם התיאור של גבריות שבירה ממד של איום, של סטייה, של מחאה אפילו, נגד מודלים גבריים ישראליים ובכלל - אצל סוכרי היא נתפסת כמעט בשוויון נפש, כעוד אחת מקשת הגוונים של הספקטרום הגברי, ואפילו אפשרות די מוצלחת על הטווח הזה. החיפוש העצמי של אמזלג, ההיסוסים והכישלונות שלו, כבר לא צריכים להיות כרוכים באופן אינהרנטי במשיכה הרסנית אל היסודות האפלים של הנפש, אלא נתפסים כחלק מתהליך התפכחות מואר ומרוצה מעצמו בסך הכל.
יוסי סוכרי (צילום: לירון אלמוג)
מה שעומד במוקד תהליך התפכחותו של אמזלג הוא הזהות המזרחית שלו. אמזלג הוא דוקטור לפילוסופיה, שמאלני, בן לאב ממרוקו ואם מלוב, החדור תשוקה ללמד דווקא בפריפריה, לקרב תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות לתרבות המערבית, ולעורר בהם תודעה פוליטית ביקורתית. הוא כועס על הדחקת התרבות הערבית בבית הוריו, בוכה ומתבכיין את אובדנה, והבכי שלו מתריס במודע נגד הלעג על "ההתבכיינות המזרחית" שהיא, נוסף על הכל, גם לא־גברית ("מי קבע שזה לא לגיטימי... מה הבעיה עם להתבכיין ומה זה הקביעה העקרונית הזאת אם לא דיכוי?").
[image gallery][image gallery][image gallery]הבריחה הזו מאידיאולוגיה, או אולי משייכות בכלל, מזכירה מאוד את הרומן המוקדם של סוכרי, "מקלטור" (משכל־ידיעות אחרונות, 2005), שהגיבור שלו ברח ל"מקלט" בניסיון להתגונן מפני מה שלאומני ולוחמני במציאות הישראלית. אבל לעומת "מקלטור", אמזלג אמביוולונטי יותר, פחות בטוח מפני מה הוא בורח, ומתגונן גם מפני האידיאולוגיות הביקורתיות עצמן. הזהות המזרחית נהפכת לעוד אחד משרשרת הבתים שהוא אמביוולנטי כלפיהם, מקלט וכלא בעת ובעונה אחת.
אבל למרות שאמזלג שקוע בשאלות אידיאולוגיות, אין ברומן, בסופו של דבר, איזו עמדה סדורה ביחס למזרחיות ושמאלניות - רק אוסף של נסיגות נקודתיות, מינוריות במופגן, "חסרות תזה". באחת הסצנות מגיע אמזלג לתיכון בלוד, חמוש בהשקפות עולם צדקניות על יחסי מרכז ופריפריה. עם כניסתו בשערי בית הספר, הוא חוטף כדורגל לפרצוף. הנערים שלפני רגע היה טעון באמפתיה תיאורטית כלפיהם, עומדים מהצד וצוחקים.
כריכת הספר (עם עובד)
יותר מאשר מהלך אידיאולוגי או נפשי עמוק ומנומק, "אמזלג" מציג אוסף של רגעים קטנים כאלה - שיחות, מפגשים, זיכרונות - שהם "כדורגל בראש"; רגעים שמצטברים יחד למבוכה עקרונית, החושפת את הזיוף שברעיונות הגדולים, את החריקות הקטנות בהתאמתם למציאות, ומעמידה במקומם את הדמות של הגבר המתלבט, שבעצם תנועתו בין האידיאולוגיות וכנגדן הוא משרטט את תשובתו הפרטית, הקטנה.
במקום מהלך עלילתי, נפשי, עקרוני, נשען הספר על דמותו השרמנטית של אמזלג: דמות של "מענטש" מזרחי, פגיע וגנדרן, שפגמיו הבולטים הם חלק בלתי נפרד מקסמו, והוא לובש אותם לראווה. הגנדרנות שלו היא משמעותית: אף שאינו איש עשיר, הוא מבזבז הון על חליפות של מותגי אופנה איטלקיים; אפילו באוגוסט הוא לא מוותר על צעיף קטן.
זו גנדרנות שאינה רק חלק בלתי נפרד מחוסר השייכות של אמזלג לכאן ועכשיו הישראלי, אלא גם מאפיינת את האופן שבו הספר נכתב - בכתיבה המסגלת לעצמה הידור קצת זר, מודע לעצמו, כאילו היא "מתלבשת לכבוד הספרות"; כתיבה שלא מוכנה "להרגיש בבית", בסנדלים מרופטים וסמרטוטים שלובשים הישראלים השורשיים סביב אמזלג. אפילו כשהוא כותב לעצמו את הגיגיו והרהוריו הכמוסים ביותר, הוא משתמש בלשון מתפייטת, ואפילו מתפייטת להחריד (בסגנון "גופינו נבללו זה בזה, נכנסו ויצאו זה מזה בלא צרימה"). דווקא במקום שבו אנחנו מצפים לניסוחים הגולמיים, הגסים ביותר, מתגלה הקול של אמזלג מצועצע ומעושה.
לגנדור של "אמזלג" - הדמות והטקסט - אין מאפיינים "מזרחיים" דווקא. החליפות של אמזלג אירופיות, והסגנון המוגבה מיושן קצת, אבל מקומי מאוד (הערבית־יהודית שמבליחה אל הטקסט בשיחות עם ההורים היא לשון מדוברת, לא מגונדרת). אלא שדווקא בחוסר המוגדרות הזאת מצליח "אמזלג" לגלם את הזרות העקרונית של המזרחי בדמות נוגעת ללב, שלא נופלת לתוך מתווה אידיאולוגי סלול. √
אמזלג / יוסי סוכרי; עם עובד, 179 עמ'
