כמו ספרה הראשון, "המטבח האחורי", שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים, גם ספרה השני של רומית סמסון, "פילים בגינה", מתמקם בין מעגלי השחיתות והמניפולציות שסובבים את הלשכה המשפטית בעירייה. המרחב הזה אינו זר לסמסון, אפשר לומר בלשון המעטה. היא מכהנת כמשנה ליועצת המשפטית בעיריית נתניה, מקום עבודתה זה שלושה עשורים כמעט.
"לא הייתי זקוקה לתחקיר כדי לכתוב את הספר הזה", היא מחייכת. עם זאת, הממד המציאותי של הרומן הזה מטריד. במרכזו עומק השחיתות המתוארת בספרה של סמסון, שנפתח במכרז גדול לפינוי אשפה בו מטפלת הגיבורה שירה. כמו סמסון, גם שירה היא יועצת משפטית בעירייה. הפעם זה מכרז שנחשב לנפיץ במיוחד. הדמויות הסובבות אותה מזכירות לה שמשפחת קורליאונה עסקה בפינוי זבל, וכך גם הסופרנוס. הם מזהירים אותה שהצדדים היריבים במכרז עלולים להגיע גם אליה.
"יש בתחום הזה הרבה כסף", מסבירה סמסון את הבחירה במכרז שמעסיק את הגיבורה בספרה. "זה התחום שעולה לעירייה יותר מכל תחום אחר – עשרות מיליונים בשנה. לא רק שהמשאיות יקרות, בעלי האתרים להטמנת האשפה לוקחים סכומים עצומים, ויש תחרות גדולה. לפני מכרז פינוי אשפה יש כאב בטן אמיתי".
יש ניסיונות להתערב במכרז, כאלה שאת מציגה בספר, להשפיע על בעלי התפקידים?
"חד משמעית. את עורכי הדין הטובים ביותר בארץ בדיני מכרזים אני מכירה דרך קבלני הזבל שכל אחד מהם מחזיק עורך דין שמרוויח בשעתיים יותר מהמשכורת החודשית שלי".
"בעירייה, בדרך כלל אני מוצאת פתרונות, העסק צריך לעבוד"
ועם זה, ועל אף שגרת השחיתויות שמתוארת בספר הזה כמו גם בספר הקודם של סמסון, ששניהם מתרחשים באותה עירייה ומתארים את חייהם של אותם גיבורים, הספר לא רותם את עצמו לביקורת נגד השחיתות בבירוקרטיה הישראלית והשלכותיה. "זה לא ספר על שחיתויות. בסדנת כתיבה שלקחתי לימדו אותי שתמיד צריכה להיות בספר דמות של נבל, אבל אצלי אין נבלים, בכולם יש גם צדדים טובים".
"אני אוהבת את הדמויות שלי", מנמקת סמסון. "עורכי דין באו אליי בטענות שב'מטבח האחורי' אף אחד לא נענש למרות שנעשו דברים שבבירור היו לא בסדר. אבל ראש העיר בספר, שהוא איש חכם, חוץ מזה שהוא קצת מושחת, רצה שהשכונה תיבנה. לכן הוא שמר על הדברים בסוד ועבר הלאה. הוא גם הרוויח מזה כסף".
הספר מציג שחיתות שהיא חלק בלתי נפרד מהעשייה, כחלק מגישה "פרקטית" לעולם, והיחס שלו אליה הוא כמעט סלחני.
"אני חושבת שאם כבר יש שחיתות, לא תמיד הפתרון הוא פטיש".
זאת גם העמדה שלך כיועצת משפטית?
"אני תמיד צוחקת שכשמגיעים אליי לחדר אני אומרת 'הגעתם אל היועצת המשפטית הזורמת'. אני חושבת שהתפקיד שלי הוא לאפשר. יש לי קווים אדומים, אבל רוב העבודה שלי היא בתחום שבין השחור והלבן – יש הרבה יותר ורוד ואפור. מעטים המקרים שבהם אמרתי, 'אני זורקת את המפתחות, לא יקום ולא יהיה'. בדרך כלל אני מוצאת פתרונות, העסק צריך לעבוד".
נשמע לי שהעמדה המקצועית שלך כיועצת משפטית שנמנעת מלשפוט ומעדיפה "לתת לעלילה לזרום", היא גם העמדה שלך כסופרת. זה ספר שזורם עם העלילה ועם הדמויות שלו ולא מבקר אותן או מעניש אותן על החטאים שלהן.
"כן, בספר שלי אין אג'נדה, אני לא מרימה שום דגל, אני באה לספר סיפור. גם כיועצת משפטית אני רואה קודם כל את האנשים, פחות חוקים ופסקי דין. אני מאמינה שהרבה דברים אפשר לפתור באמצעות שיח. ככה זה גם בתוך המשפחה. בעלי צוחק שהפתרונות שלי לריבים של הילדים היו תמיד מסוג 'קצת וקצת' – קצת אתה וקצת אתה. לכן אף אחת מהדמויות לא שלילית לגמרי. אני חושבת שבדרך כלל זה ככה במציאות".
"אי אפשר לעשות השוואות"
סמסון (60) החלה לכתוב רק לפני כחמש שנים, ולא מתוך דחף מיוחד לכתיבה. "הקן שלי התחיל להתרוקן, והרגשתי שאני צריכה איזה חוג. יש לי ארבעה ילדים ושתי נכדות, והייתי רגילה לבלאגן". החוג היה סדנת כתיבה עם רוני גלבפיש, ומאז אותה סדנה היא כותבת ביעילות יוצאת דופן לקנה מידה ישראלי. במיוחד אם מחשיבים את העובדה שסמסון כותבת אך ורק בסופי השבוע, ושני ספרים נוספים נמצאים אצלה בקנה.
"אני אדם קורא", סמסון מעידה על עצמה. "אני קוראת המון, לפני כן לא חשבתי לכתוב. אבל מהרגע שהתחלתי לכתוב אני קוראת הרבה פחות, כאילו זה כביש חד סטרי". לאחר כתיבת הספר הראשון הרגישה סמסון שהיא לא מיצתה את היחסים הטעונים בין שני הגיבורים שלה, שירה ואלעד, וכך הספר השני נכתב אפילו ביתר קלות מהראשון.
"לספר הראשון יש סוף פתוח, ולא היה ברור אם יהיה ביניהם רומן בכלל. שירה היא אישה חכמה ופרקטית, כזאת שאומרת שהבוקר עושה לה טוב. הבוקר הוא סוג של סדרן עבודה, הוא מכריח את שירה לשטוף פנים ולפזר את הילדים במסגרות. אלעד הוא יותר מורכב, הוא גם מניאק. כלתי, מורה בתיכון, אומרת שאין ילד רע, יש ילד שרע לו. אז גם לאלעד יש סוג של מטען, ואני אוהבת שהחיבור בינו לבין שירה הוא לא חיבור טבעי".
בשני הספרים את מתארת ראשי עיר שהם דמויות כריזמטיות וכוחניות. עד כמה נתת ביטוי בספר לאנשים שעובדים איתך, כמו ראשת העיר (מרים פיירברג, ק"ד) למשל?
"אחת הבחירות הטובות שעשיתי היא שראש העיר בשני הספרים הוא גבר, ואי אפשר לעשות השוואות. כשרק התפרסם 'המטבח האחורי' התעסקו אצלנו בעירייה הרבה בשאלה מי זה מי, אמרו, למנכ"ל ההוא היה שיער כסוף, כמו לדמות. למזלי המשיכו הלאה. נתתי לראשת העיר ספר עם הקדשה, אני לא בטוחה שהיא קראה".
קווים עדינים של משבר וריפוי
לצד הנימה הזורמת והעברית הקולחת של הרומן, שגם השחיתויות נעות בו על מי מנוחות, שזורה עלילת משנה קודרת וחסר-מוצא על בעלה של שירה, שבעקבות הלם קרב נהפך לשבר-כלי דכאוני. "אמרו לי שהספר שלי הוא 'ישראליאנה', ואם ככה, מבחינתי מה שקרה לו הוא חלק מהעניין. היה לי חשוב ששירה תסחוב איתה טרגדיה, שתדבר מתוך קושי אמיתי, ובכלל שתהיה אישה חזקה".
למה דווקא הלם קרב?
"יש לי עניין עם הצבא. הייתי חברה של בעלי כשהיה במלחמת לבנון הראשונה, ושלושת הבנים שלי – יש לי שלושה בנים ובת – היו קרביים. לא כל הזמן דאגתי שייהרגו במלחמה, דאגתי גם על הנפש שלהם. שאלתי את עצמי מה התפקיד שלי כאמא, אם אני צריכה להגיד להם לוותר או להיאבק. לפעמים כעסתי על עצמי שבגללי הם נשארו בצבא, כי אנחנו בית ציוני. בספר לקחתי את זה למקום הכי קיצוני, דיכאון קשה. לדעתי הרבה מהבעיות הנפשיות של גברים ישראלים קשורות לצבא, והיה לי חשוב לתת לזה מקום".
הקושי הזה נחסך מהנשים?
"זה קצת לא פמיניסטי לומר, אבל אני רואה את התפקיד של שירה מול בן הזוג שלה, קודם כל בריפוי. אני חושבת שלנשים יש את היכולת לרפא, בטח שבאימהות אבל גם בזוגיות".
השחיתות היא מבחינתך חלק מהפצע של הגבריות הישראלית?
"שירה לא הסכימה לשחיתות, אבל בעיני רוחה התפקיד שלה הוא לאפשר למערכת לעבוד, ולהסביר לראש העיר מה הוא יכול ומה לא. ראש העיר נכנס להתקפי זעם, והיא צריכה לעמוד מולו. אני מזדהה עם התחושה הזאת, שזה עליי, שזה התפקיד שלי להחזיק, לא רק בתור יועצת משפטית אלא גם בבית, גם אם התחושה הזאת לא תמיד נכונה. בעלי צוחק עליי שזאת מגלומניה, שלא כל דבר אני יכולה וצריכה לתקן".
רומית סמסון, "פילים בגינה", עם עובד, 431 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו