50 שנה עברו מאז דרכה לראשונה כף רגלו של האדם על הירח והנושא לא יורד מהכותרות. לצד ההערצה לאסטרונאוטים הראשונים ששמו את נפשם בכפם ויצאו למשימה נועזת, יש גם לא מעט התוהים אם המאמץ היה כדאי ושואלים "מה יצא לנו מזה?".
מה אנו מחפשים בחלל החיצון? מקלט אפשרי לאנושות ההולכת ומשמידה את מקורות החיים שלה על פני כדור הארץ? מקלט לאפשרות של שואה המונית שתיגרם כאן בגלל מעשינו (כמו מלחמה גרעינית) או אסון טבע (כמו פגיעת מטאוריט בפלנטה שלנו)? ואולי המניע הוא כלכלי, כמו חציבת מתכות נדירות מגרמי שמיים?
התשובות לעיל מחטיאות לדעתי את הסיבה העיקרית הדוחפת אותנו לחלל, והיא - רוח האדם וסקרנותו.
עוד בנושא:
צעד גדול לאנושות: הסיפור שמאחורי הנחיתה על הירח
ללא התכונה הזו לא הייתה ארצות הברית משגרת לפני 50 שנה את "אפולו 11", אפילו אם היו לה מניעים "ארציים" (והיו לה), כגון שאיפה להדגים לברית המועצות במהלך המלחמה הקרה את יכולותיה הטכנולוגיות.
אפילו ארצות הברית עצמה כנראה לא הייתה קיימת ללא רוח האדם, סקרנותו, הרפתקנותו ויכולתו לקחת סיכונים, כל אלה שהניעו את קולומבוס לצאת למסע אל הלא נודע בקצה השני של כדור הארץ.
הדגמה יוצאת מן הכלל לכך ניתנה לנו השנה בתגובה הציבורית, בארץ ובעולם, לניסיון הנחיתה על הירח של החללית "בראשית". ההתלהבות סחפה ילדים בגיל הרך ובוגרים, הורים שרותקו למסכי הטלוויזיה ואפילו פוליטיקאים שהבינו את התהודה העצומה שהיציאה לחלל יוצרת בנפש האדם.
אם יש לקח ברור אחד ממשימת "אפולו" או מ"בראשית", הוא שהשמיים אינם הגבול. הגבול היחיד העומד בפנינו הוא פנימי: רוח האדם וסקרנותו. וזו, אין לה שיעור.
הכותב הוא יו"ר סוכנות החלל הישראלית