"אותו מחבל שרצח את ינאי שלי הצליח לגרום לשופטים להסתכל עליו במבט מרחם. כאן הבנתי שהשתגענו", כך כתבה אמש (רביעי) בפוסט מרגש יעל ויסמן, אלמנתו של ינאי ז"ל, שנרצח בפיגוע בפברואר 2016 במתחם רמי לוי בשער בנימין. בעבר אמרה ויסמן כי היא על המחבלים צריך להיגזר עונש מוות.
בית המשפט הצבאי ביהודה גזר אתמול עונשי מאסר של 35 ו-32 שנים וכן פיצוי כולל של 2.5 מיליון שקלים על שני מחבלים שהורשעו בעבירה של גרימת מוות בכוונה, המקבילה לעבירת רצח, ועבירות חמורות נוספות. שמות המחבלים לא פורסמו לנוכח היותם קטינים.
התביעה הצבאית ביקשה כי ייגזר על המחבלים עונש של מאסר עולם אולם בית המשפט נמנע מלעשות כן, בעיקר לאור גילם של המחבלים. התביעה הצבאית צפויה לערער על ההחלטה. מפסק הדין בעניינם עולה כי השניים תכננו מבעוד מועד, עם מחבל נוסף, לבצע פיגוע דקירה נגד יהודים במתחם המסחרי בשער בנימין.
חברי החוליה הצטיידו בסכינים והגיעו למקום במטרה לבצע את הפיגוע. הם פצעו תחילה באורח קשה אזרח ישראלי ששהה במתחם, ולאחר מכן דקרו למוות את סמ"ר טוביה ינאי ויסמן ז"ל, אשר נאבק בגבורה עם המחבלים וסיכל את המשך הפיגוע. בהמשך הוענק צל"ש מפקד פיקוד המרכז לויסמן ז"ל, על אומץ ליבו והדוגמה האישית שהפגין במהלך הפיגוע.
ובהמשך הפוסט כתבה ויסמן: "רק בשבוע שעבר ישבנו בבית, את ואני מחובקות בספה. הסתכלת עלי בעיניים הכחולות שלך ושאלת אם באמת אבא לא יחזור, כי את מתגעגעת כבר יותר מדי זמן, ותיכף את בת 4 והוא בטח יבוא לתת מתנה ליום ההולדת. המשכת לשאול איך אבא מת ואם זה כאב, וכשסיפרתי לך על אותם אנשים רעים שאבא ניסה להגן עלינו מפניהם שאלת אותי אם יום אחד הם יוכלו להגיע גם אלינו. אמרתי לך שלא, שהם בבית כלא. רחוקים מאיתנו, כי מי שעושה מעשה כזה נורא לא יכול לחיות לצידנו.
"אבל המשכת להתעקש ושאלת אם לתמיד הם יהיו שם. רציתי להבטיח לך ולהגיד שכן אבל פשוט חיבקתי אותך ואמרתי לך שאני כאן לתמיד וזה מה שחשוב. 35 שנה זה מה שכנראה החיים של אבא ינאי שלנו שווים פה. 35 שנה זה מה ששווה הכאב האינסופי שאנחנו חווים פה מאז שינאי לא איתנו פה. אני מקבלת הרבה טלפונים והודעות מכם, מתעניינים, שואלים מה אני חושבת. אז בואו ואגיד לכם, שאני לא מופתעת. מאוכזבת - כן, מאוד. הייתה בי טיפת תקווה שאולי אני טועה. תבינו, הייתי שם בבית משפט. ישבתי והסתכלתי איך בני המשפחה שלנו, של ינאי עולים בגבורה אחד אחד לדבר מול השופטים והמחבל רק כדי לנסות ולהסביר את האובדן שאנו חווים. לנסות לצעוק את המוות של ינאי.
"וכשעליתי לדבר, נעמדתי ולכמה שניות רק הבטתי בשופטים והבנתי, שלא משנה מה אגיד הם בוחרים לא להקשיב. במשך דקות ארוכות דיברתי על המציאות המטורפת שאני חווה, על האובדן, על הסיוטים שלא נגמרים לא היה שופט אחד שהסתכל על, וכשנתנו למחבל לדבר זה היה בכלל סיפור אחר. אותו אדם שבכלל לא צריך להיות לו זכות להמשיך להתקיים פה, אותו מחבל שרצח את ינאי שלי הצליח לגרום לשופטים להסתכל עליו במבט מרחם. חשבתי שידעתי כבר הכל על כאב, כמה כואבת המציאות יכולה להיות. כמה אפשר להתאכזב ולהיפגע. וכאן בבית המשפט נוכחתי שתמיד אפשר לשבור את שיא הכאב.
"כאן הבנתי שהשתגענו. אם אותו מחבל שפל הצליח בשני משפטים לגרום לשופטים לרחם עליו, בעוד שמשפחה שכולה שלמה שעולה לדבר אחד אחד ולספר על האין חיים שהיא חיה אפילו טיפת התייחסות לא קיבלה, הבנתי כמה השתגענו. אתם שואלים אותי? אני בוחרת לעזוב, ולא להתעסק יותר במשפט. לא מצפה יותר לכלום. כרגע אני מאוכזבת וכואבת. לא חשבתי שצדק אמיתי ייעשה כאן, כי אף אחד לא יחזיר לי את ינאי. אבל לכזאת דקירה בלב ממערכת המשפט המייצגת את המוסר והצדק האנושי, לזה לא ציפיתי. סליחה ינאי שלי. הלוואי והמציאות הייתה אחרת. הלוואי והיית פה והייתי יכולה להסתכל עליך ולהגיד לך סליחה. בשם המדינה, בשם כולנו, ובשמי.
"נבוא אליך, להיות איתך, לשיר, לכאוב ולבכות את הכאב שלנו. נגיע המשפחה וחברים וגם מי שלא זכה להכיר אותך, לחלקת הקבר בהר הרצל ביום שישי הקרוב 12.7 ט' בתמוז בשעה 10:00 בבוקר. אנחנו מזמינים את כל שרוצה להצטרף אלינו, לזעוק את צעקתך ביחד, לבוא ולהיות איתך ואיתנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו