אופטימיות, גם בלי חותמת בדרכון

בלב מה שפעם היה מרכז העיר מנאמה וכיום שכונת עוני, בין חנויות לאביזרים מקרמיקה לדוכני ידיות לדלתות, עומד מבנה לבן שגם המקומיים לא יודעים את טיבו. כבר שנים רבות שבית הכנסת הזה לא פעיל; יש ארון קודש, בימה, כמה ספסלים, מזגנים ישנים, תמונה של הרבי מלובביץ' וצילום של כתב הרשאה ישן מאת המלך להפעיל בית כנסת בבחריין - אבל פעילות אין. לא תפילות או דרשות, לא מניינים או שיעורים. 

רק 37 יהודים חיים פה. הם לא מסתירים את זהותם אבל גם לא מנפנפים בה. במיקום הנוכחי של בית הכנסת, ובמזעור הקיים של הקהילה קשה לשמור על חיים יהודיים. 

ביום שלישי בערב, כמה שעות לאחר פתיחתה של "סדנת בחריין", גמלה בלב אחדים מהיהודים שהגיעו אליה, להחזיר לחיים ולו ליום אחד את בית הכנסת. דווקא העיתונאים, בכללם החתום מעלה, הובילו את היוזמה. הצענו לעשרה אנשים להגיע למחרת בבוקר לתפילת שחרית. ההתגייסות היתה מרגשת. בכירים וחשובים ככל שיהיו, הם באו. החל בג'ייסון גרינבלאט, שליחו המיוחד של הנשיא טראמפ שהגיע עם אחדים מעוזריו ועוזרותיו, דרך הרבנים מרווין האייר, אברהם קופר ומארק שנייר, ועד המומחה הוותיק לענייני ישראל דיוויד מקובסקי, כתבי i24, "טיימס אוף יזראל", ה"ג'רוזלם פוסט" וה"ניו יורק טיימס". 

שיעור מהאביב הערבי

התפילה היתה שגרתית אבל ההרגשה מרוממת. קבוצת יהודים מקצווי העולם, בכללם נציגים בכירים של ממשלת ארה"ב ואזרחים ישראלים שעקרונית לא מורשים להיכנס לבחריין, מתקבצת בבית כנסת עתיק שקולות קדיש ושמע ישראל לא נשמעו בו שנים רבות. התפללנו, צילמנו, רקדנו ושמחנו. לא משנה מהו התפקיד שהביא כל אחד מהנוכחים לבחריין. בסוף, בעומק הלב, כולנו יהודים. 

הסרטונים של מעגל הרוקדים "עם ישראל חי", בבית כנסת שומם בליבה של מדינה ערבית, נפוצו עד מהרה בעולם היהודי ולא רק בו. דבר לא נסתר משליטי בחריין, והזיקה בין פתיחות ליהודים לבין ההתקרבות לישראלים היתה ברורה לכל. כי אפילו אם ועידת בחריין תיכשל לחלוטין ודולר אחד מתוך 50 המיליארד שמגייס ג'ארד קושנר לא יגיע לפלשתינים, את ההתקרבות בין מדינות ערב לישראל לא ניתן לעצור.

נכון, במסמכי הוויזה לא נאמר מאיזו מדינה הגענו. בדרכונים לא הוחתם שם המדינה שאליה נכנסנו. נציגי הממלכה הקפידו ללוות אותנו בשלבים הרגישים של מעברי הגבול בכניסה וביציאה. ובכל זאת, השורה התחתונה: מול עיני העולם כולו, אזרחים ישראלים נכנסו בדרכוניהם הכחולים למדינה ערבית שאין לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. המסר ברור. 

כתבנו בשוק במנאמה

"פה זה נתפס כמשהו נורמלי", משיב השייח' ד"ר חאמיד אל־כליפה לשאלתי מה חושבים בציבור בבחריין על כניסת הישראלים. הוא עומד בראש המרכז לסובלנות דתית ונחשב לאחד האנשים החזקים בממלכה. "כמו בכל מקום, גם אצלנו יש קיצונים שתקפו את המהלך, כביכול בשם דאגה לאומה. אבל מי שמם?", הוא תוקף. חאמיד אירח קבוצה של ישראלים ואמריקנים שהשתתפו בוועידה לסעודת פרידה מייד בסיום הסדנה.

ביקור בבחריין מדגיש את ההבדלים בין הנסיכויות והממלכות באזור. לכל אחת הסיפור שלה. בחריין, למשל, רגישה לאיומים האיראניים יותר מהאחרות. אמנם המלך ורוב הציבור משתייכים לזרם הסוני, אבל חי כאן מיעוט שיעי גדול שאיראן מנסה לגייס. 

"הציבור הבחרייני על כל חלקיו למד את השיעור שלו ב־2011 באביב הערבי. כולם ראו את המדינות שהתפרקו, סוריה, לוב, תוניסיה, והבינו שהדבר הכי חשוב הוא שימור המצב הקיים והיציבות", מסביר אל כליפה, "היו פה הפגנות בעידוד של איראן שניסתה להלהיט את הרוחות וגם שילמה הרבה כסף לאנשים, אבל היא נכשלה. המונים יצאו להפגין נגד איראן ובעד היציבות. זה הוכיח את עצמו. באותו רגע התברר לנו מי הטובים ומי הרעים". 

בחריין נחשבת לפתוחה ומתקדמת יותר מאשר הנסיכויות סביבה. המלך מעניק זכויות לנשים ומקפיד על ייצוג למיעוטים, בכללם ליהודים, ב"שורא" - הבית העליון של הפרלמנט. את משמעותו של היחס הזה חשנו על בשרנו כאשר חברת הפרלמנט היהודייה, ננסי כדורי, ליוותה אותנו בשדה התעופה. מילה אחת שלה, ועברנו מהתור של כלל הנוסעים למסלול VIP. השלב הבא מבחינתה הוא התקרבות מדודה לישראל, לא על חשבון הפלשתינים, אבל גם לא על פי החליל שלהם.  

תפילה במנאמה

על פי המסרים שפיזרו הבחריינים, הפשרת היחסים עם ישראל תתחזק בשנים הקרובות, גם אם שגרירויות הדדיות לא ייפתחו. "נורמליזציה", קוראים לזה. היא מעבר לפינה, גם אם תתקדם "שוואייה, שוואייה". קושנר, בתדרוך המסיים לעיתונות, סיכם כי: "איני חושב שבסעודיה, באיחוד האמירויות או בישראל מישהו חושב שנרמול היחסים לא ישמח את האזרחים. כולם רוצים ביטחון, כולם רוצים שהכלכלות ישגשגו ואנשים פועלים לפי האינטרסים שלהם". 

דוגמה לשיפור החיים

אלא שבתוך התמונה הוורודה נשכח פרט אחד קטן. מאות המתכנסים לסדנה לא באו לעסוק בקשרי ישראל־מדינות ערב, אלא בתוכנית של קושנר וגרינבלאט לחזק את הכלכלה הפלשתינית. אבל איך עוזרים למי שדוחה שוב ושוב את היד המושטת? 

"באנו לעשות טוב. זה לא עניין של אגו ולא של כפייה או ענישה", השיב קושנר לשאלה האם ארה"ב תעניש את הפלשתינים על דחיית "עסקת המאה". 

"קושנר עשה צעד יפה וחכם", מסכם יצחק קרייס, מנהל בית החולים שיבא. ההזמנה לוועידה על ידי שר האוצר האמריקני, סטיב מנוחין, נפלה על קרייס בהפתעה. אמנם לשיבא מגיעים לא מעט חולים מהרשות הפלשתינית ומעזה, אבל לדברי קרייס זו "הכניסה שלנו לרשימת עשרת בתי החולים הטובים בעולם שגרמה לו לפנות אלינו".

מה חכם כל כך בתוכנית של קושנר? 

"הוא לא אמר לפלשתינים 'אם תעשו כך וכך תקבלו 50 מיליארד דולר והחיים שלכם ישתפרו', אלא קודם הראה להם לפרטי פרטים כיצד החיים ישתפרו ועכשיו משאיר את הכדור במגרש שלהם". 

אבל ההנהגה שלהם לא רוצה. זו חתונה ללא כלה. 

"חכה, יש סיכוי שהוועידה הזו כן יצרה מומנטום ובכל מקרה לנו אין זכות שלא להקשיב. ושלא כמו בעבר, הפעם יש צד שלישי. אלה לא רק הישראלים והפלשתינים - יש גם מוטיבציה וכסף בחריינים, ואחרים". 

הרב מארק שנייר מניו יורק, מי שמונה להיות שליח מיוחד מטעם מלך בחריין, דיבר כבר לפני חודשים ארוכים על כך שאחרי ביקור ראש הממשלה בעומאן, "בחריין היא הבאה בתור". זו עדיין הערכתו. "היא תהיה ראשונה לכונן קשרים רשמיים עם ישראל".

שנייר משתייך לזרם האורתודוקסי של יהודי ארה"ב, שהצביע ברובו בעד טראמפ בבחירות. מי שמעורה בחיי הקהילה היהודית־אמריקנית יבחין בנקל שאם המעגלים היהודיים סביב אובאמה היו רפורמיים וקונסרבטיביים, אלה המקיפים את טראמפ הם לרוב "פרוּם", כלומר אורתודוקסים. במשך שנים נהגו היהודים הליברלים להתנשא מעל אחיהם השמרנים בטענה שרק הדרך שלהם תוביל לשלום. וכך, מי שסלד ממדינה פלשתינית הוקע, ומי שחיבב את ההתנחלויות מודר. והרי עוד אפקט נלווה של הוועידה בבחריין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו