כידוע, בני האדם מתחלקים לשני מחנות: אוהבי כלבים ואוהבי חתולים. ג'יימס ג'ויס נמנה עם המחנה השני, אולי בגלל שכשהיה בן 12 שנים תקף אותו כלב ומאז לקה בפחד מהם. כמו סופרים אחרים אוהבי חתולים - לואיס קרול, רודיארד קיפלינג, שארל בודלר, ט"ס אליוט וגם י"ל פרץ - ג'ויס הקדיש מקום קטן גם לחתולים ביצירתו. דוגמה לכך אפשר למצוא בספרו המפורסם ביותר "יוליסס" עם החתולה הסובבת סביב רגל השולחן, בעוד ליאופולד בלום מחטט בתיאבון בצלחתו, ומאוחר יותר בשני סיפורים מקסימים ששלח בנפרד במכתב לנכדו, סטיבן ג'יימס ג'ויס, ואליהם נגיע בהמשך.
אם כך, מה מושך סופרים גדולים ורבים לכתוב על חתולים? אולי כי דווקא בעלי הרגישויות המעודנות ביותר יודעים להכיר בייחודו של החתול? שכן החתולים, אולי ללא זרם תודעה, אך הרגישים, החושניים והלא צייתנים בכל החיות, שאולי מנסים לתקשר איתנו בדרכם, ואילו בני אדם שהם רק בני אדם, פשוט לא מבינים אותם. האם החתולים מעבירים מסרים חתרניים בתדר המיאו? בנפנוף הזנב?
באותה השנה, 1936, חמש שנים לפני מותו ולאחר שיא יצירתי ("הדבלינאים", "דיוקן האמן כאיש צעיר" ו"יוליסס") היה ג'ויס מוטרד מאוד ממצבה הנפשי של בתו לוצ'יה, שאובחנה סכיזופרנית. חיוני היה לו לעסוק בכתיבה של משהו אחר, שלא יכביד, שישעשע. ובל נשכח שג'ויס היה אירי בכל רמ"ח איבריו, הוא אהב לשיר, לנגן בגיטרה ובעיקר החזיק בחוש הומור שנון.
עדות לכך מצויה באנקדוטה שמספר מעריץ בריטי בשם גרייב, שבה הוא וחברו הגרמני זממו להפגיש בין ג'ויס לפרוסט, וציפו לזכות בתובנות מאירות עיניים מכל אחד מהשניים, וכיצד ולמה נחלו כישלון חרוץ: ראשון הגיע פרוסט בלבוש מוקפד ואלגנטי. אחריו הגיע ג'ויס, שיכור. פרוסט פתח בשאלה שהעסיקה אותו, פרט כלשהו החשוב ליצירתו: האם אדוני אוהב כמהין? "בטח", מלמל ג'ויס כנראה בלי להבין את השאלה. פרוסט לא ויתר בניסיון להגיע לאיזשהו דו־שיח אינטליגנטי: "לצערי, לא קראתי אף אחת מיצירותיך", אמר, "גם אני לא קראתי שום דבר שכתבת", השיב ג'ויס וחזר לנחור בשנתו. ובכך הסתיימה הפגישה ההיסטורית בין שני ענקי הספרות במאה ה־20.
כאמור, שני סיפורים שלח ג'ויס לנכדו: האחד, "החתול והשטן", מספר על אזרחי העיירה בוז'נסי בצרפת, שביקשו לבנות להם גשר מעל ללואר: "השטן ששמע על מצוקתם הסכים לבנות להם גשר בתנאי אחד: הראשון שיחצה את הגשר, יהיה שלו. ביום האמור, עמד השטן בעבר האחד וחיכה לראשון שיעבור. אך איש לא העז. הגיע ראש העיר, הניח את החתול שלו על הגשר - שפך עליו דלי מים והחתול הפשיל אוזניו ורץ, חצה את הגשר, היישר לזרועות השטן. השטן כעס, כעס שטני, וצעק: אנשי בוז'נסי! אתם בכלל לא אנשים טובים".
את הסיפור השני, "החתולים של קופנהגן", שהתגלה לפני זמן קצר בלבד, כתב ג'ויס בחופשתו הקצרה בעיר שחיבב במיוחד, ושלח לנכדו סטיבן. הוא נפתח בהכרזה מעט מופרכת: "אוי ואבוי! אני לא יכול לשלוח לך חתול מקופנהגן, כי אין חתולים בקופנהגן". ודאי שהיו, אבל אז אולי לא היה סיפור. וזו הבדיחה המרומזת הראשונה: לכל מי שמקפיד על אמיתות המסופר, אז הנה סיפור בהפוך על הפוך על החתולים של קופנהגן שאינם בקופנהגן, ועל קביעה פרדוקסלית ומופרכת זו. מה אוהבים חתולים לטרוף? עכברים ודגים. ומכיוון שאין חתולים בעיר, אז ברחובות מתרוצצים עכברים וגם דגים. וכמו שבבדיון אין חתולים - כך אין בעיר גם שוטרים כי השוטרים שוכבים במיטה כל היום, ורק מעשנים ושותים חלב חם עם סוכר. כלומר, הסיפור מפריך את נושאו. למשל, כמו אצל דני דידרו הצרפתי בן המאה ה־18 שכתב סיפור ושמו "זה אינו סיפור", וגם ביצירתו של מגריט, "זו אינה מקטרת".
אבל לך תסביר פרדוקסים לילד קטן שרוצה לקרוא על חתולים. אז ג'ויס הסבא לא יאכזב את סטיבן נכדו: אמנם שלח לו סיפור על חתולים שאין בו חתולים, אבל הוא פיצה אותו בחתול צעצוע ובתוכו ממתקים אמיתיים מאוד.
יש לציין לחיוב את תרגומו של יהודה ויזן, היפה והמדויק ואת איוריה של ענבל אבן המרהיבים - שניהם יחד מעניקים לסיפור של ג'ויס נדבך נוסף של משמעות ודיוק.
החתולים של קופנהגן / ג'יימס ג'ויס
מאנגלית: יהודה ויזן; אחוזת בית/ידיעות ספרים, 32 עמ'