מבחן החצי של גנץ

זה קרה באחד הלילות. כל אזכור של זמן או מידע מדויקים מאלה עלול להסגיר פרטים רגישים, אבל נאמר רק שהיה מדובר במבצע שהמון מחשבה, עבודה ומודיעין, וגם לא מעט תעוזה, הושקעו בהוצאתו לפועל.

מבצעים מסוג זה, כמעט מיותר לציין, הם מדוקדקים מאוד. הכל מתוכנן מראש, מתוסרט, מפורק לחלקים, ואז מורכב מחדש ושוב נבדק, עד שניתן האישור. החשש מטעות, מתקלה, מהסתבכות, גורם לסריקה אינטנסיבית, כמעט כפייתית, של כל תנועה או מהלך, כדי לא לשגות. כששאלתי כמה דיונים, כמה מודלים, כמה שעות הושקעו בהכנת המבצע הזה כדי להבטיח ביצוע חלק, לאיש לא היתה תשובה. השלמו-ת, עד כמה שניתן להשיג כזאת בעולם הלא נודע של ביטחון ואויבים, אמורה להימצא במבצעים העלומים האלה, שבהם הסתמכות על המזל היא סכנה מרכזית.

ולמרות זאת, כשהגיעה שעת האמת, נותר אלמנט משמעותי של חוסר ודאות. לא על היכולת לבצע, אבל על היכולת להצליח באופן מוחלט. המתח הזה, הספק הקל שלווה באחריות הכבדה, ניכר היטב על פניהם של הבכירים שהתכנסו בבור בקריה, משם נוהל המבצע. עשרות קצינים שביצעו את עבודתם המקצועית, ולצידם, בפינה אחת, הרמטכ"ל, ובפינה אחרת, ראש אמ"ן.

מי שהיה שם באותו לילה לא ישכח את ההקלה על פניו של הרמטכ"ל כשהתקבל הדיווח שהמטרה הושגה. הרגע הזה, המזוקק, שבו הוא ידע שהמודיעין והמבצעים התחברו באופן מושלם, ושהסיכון היה שווה - רגע שהסתכם בחיוך קטן ובלחיצת יד עם כמה קצינים - רחוק מאוד מהדרמה הכבירה שהתחוללה מאחורי הקלעים ומההישג המשמעותי שקיפלה בתוכה.

תיאור העניינים הזה, שהנסתר בו רב מהגלוי, חושף מעט מעולמו ומדמותו של בני גנץ כרמטכ"ל. מחד גיסא, קווי האופי: הרצינות, הירידה לפרטים, האיפוק; מאידך גיסא, תיאור המציאות: העולם הנוכחי שייך למלחמות הצללים, שבהן עושים הרבה ויודעים מעט. לגנץ, כמפקד הצבא, יש קרדיט לא מבוטל על הפעילות הזאת, אבל נגזר עליו שחלקו בה יישאר עלום. בעידן של קרדיטים וסיפוק מיידי, נידון גנץ לכך שהישגיו העיקריים, בכל הזירות, יגיעו לידיעתם של מעטים בלבד.

גנץ חי עם זה בשלום. אולי זה חלק מאופיו, ואולי הוא מבין שאי אפשר אחרת. עם כל הרצון שיכירו בהישגיו, הסיכונים בעולם הזה גדולים מעניינו האישי. די לו שיודעים מפקדיו ומקצת פקודיו. בעולם הזה, השחור, לא מדברים. נקודה. גם אם שם נמצאים עיקרי עבודתך והישגיך, גם אם לעולם לא תוכל לגרוף לעצמך את ההישג, גם אם ההצלחות יוצאות דופן, ואין אחרות להתהדר בהן.

לפרק זמן מסוים היה נדמה שגנץ מתוסכל מכך שהצלחותיו האלה נותרות עלומות. מסע יחצנות מתוזמר, כמעט סובייטי באופיו, שכלל שיחות עם אלופים שדיברו בשבחו של הבוס, ליווה אותו במשך שבועות. גם אם הפרטים היו ברובם נכונים, הארומה היתה של השנים שאחרי ששת הימים ולפני יום הכיפורים, שנות הגנרלים הגדולים, יודעי-כל ויכולי-כל, שנות הסלבס במדים.

את שלל השבחים מבית ליוו התמונות מחוץ: הנה גנץ משתכשך בבריכה באילת, והנה הוא יוצא עם הילדים מחנות ספרים, והנה הוא במסעדה או בהופעה עם אשתו. חוץ משרית חדד שתשיר לו "אתה תותח" היה שם הכל, וזה לא עשה לו טוב; לא רק בגלל שגנץ הוא באמת איש צנוע ונטול גינונים, אלא מהסיבה הפשוטה שהציבור הישראלי אוהב את הרמטכ"ל שלו עובד. והרבה. שיסתובב במדים, שישדר ביטחון, שיעשה מבצעים, שינצח מלחמות.

* * *

באמצע החודש הבא יציין גנץ שנתיים לכניסתו לתפקיד. על הנייר נותרה לו שנה אחת בלבד, כי החוק שונה כך שכהונתו של הרמטכ"ל קצובה לשלוש שנים. אבל האופציה להארכה בשנה קיימת, ומתבקש להמר שזה יקרה - כלומר שהרמטכ"ל נמצא עכשיו באמצע הקדנציה, זמן מצוין לבדיקת הדופק.

בטור הזכות, חוץ מעולם הצללים שעוד נחזור אליו, יכול גנץ לרשום לזכותו קודם כל את השקט. לא רק הביטחוני, זה שבאמת שורר באופן כמעט חסר תקדים בכל הגבולות, אלא בעיקר הפנימי - בצה"ל. אחרי סערת בועז הרפז והמלחמות הקשות, ההרסניות, בין אהוד ברק לגבי אשכנזי, חזרה הנורמליות לקריה. קצינים ופקידים עסוקים בעיקר בעבודה, ורק מעט ברפש (בכל זאת, מדובר בבני אדם). השר והרמטכ"ל עובדים, לא חברים, אבל בטח לא אויבים, בדיוק כמו שצריך להיות. לגנץ ברורה כפיפותו לדרג המדיני, אבל הוא דורש שתתמלא גם החובה ההפוכה: שיתקיימו תהליכים סדורים, מלאים, ענייניים. הצבא, אמר לברק בפגישה שבה הוצעה לו הרמטכ"לות, לא שייך לי, אבל גם לא לך.

הנמשל ברור: אני, כרמטכ"ל וכמפקד הצבא, לא אהיה חותמת גומי. אעשה מה שתורו לי, אבל אדרוש שתתנהלו בשקיפות ובהוגנות. זה נכון בנוגע לאיראן, וזה נכון בנוגע לבחירות. בשבועות האחרונים חיפשו הפוליטיקאים כל הזדמנות צילום עם חייל, ובעיקר עם זה שיש לו שני פלאפלים וחרב עם ענף זית על הכתף. גנץ ברח מהם כמו מאש, שומר את סיוריו ואת תמונותיו לעצמו; למזלו, השר שמעליו לא התמודד, ולכן גם לא חיפש חשיפה. אחרת אפילו גנץ המאופק היה מתקשה להימנע מתקריות.

השקט הזה מתבטא לא רק ביחסים בצמרת. גם צה"ל נכנס למסלול נקי יותר, בריא יותר. אי אפשר לקחת מאשכנזי את הישגיו בהחזרת הצבא לפסים מקצועיים ונקיים, אבל תקופתו תיזכר תמיד בצל פרשת הרפז ומלחמות האלופים - הקליקות, המקורבים והאויבים. לגנץ אין כאלה. יש כמובן קצינים במטכ"ל שמועדפים עליו; הקרובים אליו ביותר הם ראש אמ"ן אביב כוכבי ומפקד חיל האוויר אמיר אשל, ואחריהם סגנו החדש גדי אייזנקוט, מפקד המכללות יוסי ביידץ, ודובר צה"ל יואב מרדכי. אבל גם אלה שפחות קרובים אליו יתקשו לטעון כלפיו לאינטריגות או לחוסר הגינות.

יכול להיות שהסיבה לכך, כפי שכבר נטען לא פעם, נובעת מהעובדה שגנץ באמת לא חייב דבר לאיש. הוא עשה טובה למדינה כשהסכים להיות רמטכ"ל אחרי שמינויו של יואב גלנט בוטל, וככזה, הוא משוחרר מחשבונות ויכול להיות ענייני נטו. הסבר אפשרי אחר נעוץ באופיו הנסיכי, המרוחק, שמשדר לעיתים כאילו הכל קטן עליו וכלום לא באמת נוגע לו. ואולי בכלל מדובר בעניין אחר, וגנץ - כמה לא ישראלי מצידו - מווסת נכון את התפקוד של בלוטת הכבוד.

כמאמר הקלישאה, השקט זועק היום מצה"ל. גם החיכוכים שהיו בשנה הראשונה עם ברק סביב שליטה - שהתבטאו בעיקר במינויים - התפוגגו להם בשנה השנייה. אולי שר הביטחון בא על סיפוקו, ואולי עקשנותו של גנץ שינתה את התמונה. בשורה התחתונה, אחרי שנכפה עליו מינוי של יועץ כספי לרמטכ"ל (ראם עמינח) והוא לא שותף בבחירת מבקר למערכת הביטחון (חגי ארז), ואחרי שהמועמד שלו לפרקליט הצבאי הראשי (שרון אפק) נפסל והוא נאלץ לבחור במועמד של פשרה (דני עפרוני, שלא ספר אותו כשהמליץ לפתוח בחקירה פלילית נגד אשכנזי בלי להתייעץ עם גנץ ואפילו בלי לדווח לו) - גנץ החזיר לידיו את המושכות. הוא היה אחראי למינויים של מפקד חיל האוויר (אמיר אשל), שעליו התעקש מול מועמדו של ראש הממשלה (יוחנן לוקר), ושל סגן הרמטכ"ל שבו רצה (גדי אייזנקוט), ובסופו של דבר העמיד תחתיו מטכ"ל שכולו "שלו". עם השלמת המינויים של אלוף פיקוד הדרום (סמי תורג'מן) ושל מפקד זרוע היבשה (גיא צור), גנץ בהחלט יכול לרשום לעצמו בסיפוק שלפחות בגזרה הזאת, אחרי שספג מכות, הוא זקף גב ועמד על מה שהתחייב: לשמור על הצבא.

* * *

באחד מתחקירי הסיכום של "עמוד ענן" אמר גנץ ש"אם אנחנו יכולים לעשות כאן הפקת לקחים בלי צל כבד של ועדת חקירה פנימית או בינלאומית - דיינו". לכאורה מובן מאליו, אבל מלחמת לבנון השנייה, שהולידה את ועדת וינוגרד, ומבצע "עופרת יצוקה", שהביא בעקבותיו את דו"ח גולדסטון, הותירו אחריהם צלקת עמוקה בצבא, ומהבחינה הזאת, מבצע שנגמר בלי ועדות והדחות הוא בשורה טובה לכולם. אבל אסור להתבלבל: למרות השקט המרשים ששורר כבר חודשיים בגבול הרצועה, למרות ההרתעה המשמעותית שהושגה מול ארגוני הטרור, למרות גיבוש קואליציה אמריקנית-מצרית שהתחייבה להילחם לכאורה בהברחות - "עמוד ענן" לא היה מבחן אמיתי לצה"ל.

לרגע לא היה סימן שאלה ביחסי הכוחות או אצל מי נמצאת השליטה, מרגע החיסול ועד רגע הסיום. השילוב של הכנה מדוקדקת, מודיעין מדויק ופיקוד ענייני וצנוע, בדרג המדיני והצבאי, הולידו מבצע מוצלח יחסית, אבל לא כזה שיכול להעיד על מה שמצפה לנו במבחן האמיתי, באיראן או בלבנון.

חלקו של גנץ במבצע גדול, לא בלעדי. אם צריך לבחור נקודה אחת שבה השפיע משמעותית, אפשר ללכת דווקא למהלך הפתיחה. הדרג המדיני אישר לו רשימת מטרות, לבחירתו, שאותן אפשר "לערוף" כמהלך פתיחה. בעת ההיא, אחמד ג'עברי עוד שהה במחתרת, מסתתר מחשש שיחוסל, וקצינים רבים דחקו ברמטכ"ל לבחור יעד אחר, אטרקטיבי פחות, אבל כזה שאפשר לפגוע בו כאן ועכשיו כדי להתחיל לגלגל את המבצע. גנץ סירב לאשר. היו אז שטענו (חלקם טוענים כך גם היום) שזאת עדות להססנותו, אבל בשורה התחתונה, ההמתנה השתלמה. ג'עברי עשה טעות ויצא, אותר וחוסל.

בדקות האלה גנץ שהה בלשכה, מייד אחר כך ירד לבור, כשהוא מציע לאייזנקוט להצטרף אליו למעקב מקרוב אחר הפגיעה במשגרי רקטות הפאג'ר ובמערך כלי הטיס הבלתי מאוישים של חמאס. כשפגש מכר, בקצה המעלית בואכה מכוניתו שהסיעה אותו לחטיבת המבצעים, אמר בפנים רציניות: "ההצגה רק התחילה".

בעולם של דימויים, גנץ היה מודע היטב לתפקידו במבצע הזה. הוא מיעט לדבר, הירבה להצטלם עם חיילים, תמיד בשטח, תמיד על מדי ב'. שמונה ימים הוא לא יצא הביתה (חוץ מלילה אחד, לשעתיים), והקפיד לשדר הרמוניה כלפי מעלה, לממשלה, וכלפי מטה, למטכ"ל - ההפך ממלחמות הקרדיט שניהל אשכנזי עם ברק ועם יואב גלנט ב"עופרת יצוקה". אגב ההשוואה לאשכנזי, פיסת רכילות: הלשונות טוענות ששני הרמטכ"לים, המכהן וקודמו, כבר לא כתמול-שלשום; שגנץ לא אהב את מה שקרא בדו"ח מבקר המדינה, ואילו אשכנזי, מצידו, לא אהב את העובדה שהוא ומקורבו ארז וינר לא מקבלים גב מלשכת הרמטכ"ל. אם מוסיפים לזה כמה פרסומים שליליים שכל צד ייחס לאחר, מקבלים פוטנציאל לסכסוכון.

גנץ התגלגל סביב מבצע "עמוד ענן" כמו אופיו: נמנע מעימות כל עוד אפשר, בוחר בהפעלת כוח כאופציה אחרונה. לאורך רוב הקריירה שלו פירשו את העניין הזה אצלו כחוסר החלטיות שמו-נע מחשש מובנה לקבל החלטות. עכשיו, כרמטכ"ל, רוב פקודיו מעדיפים להסתכל על זה כשיקול דעת בוגר וענייני. אפשר לומר שגנץ התבגר בתוך הרמטכ"לות. הוא עדיין לא מת על הפעלת כוח, ועדיין מעדיף להימנע ממנו כל עוד אפשר למצוא חלופות אחרות (ע"ע איראן), אבל כשצריך, הוא משתדל לא להיות צמחוני. אפשר להתווכח על מידת הקרניבוריות שגילה בעזה, ועד כמה היה נבון מצידו להוביל את מהלך הסרק של גיוס עשרות אלפי חיילי המילואים, אבל בשורה התחתונה, קשה לא להסכים שאם השקט שב לדרום, במחיר סביר ותוך כדי הימנעות מתסבוכת צבאית ובינלאומית, מדובר במבצע מוצלח למדי.

* * *

מבחנו האמיתי של הרמטכ"ל, כמו של צה"ל כולו, מתנהל ביום-יום באותה מערכה אפורה, חשאית, שנועדה לדחות את המלחמה הגדולה, ובד בבד להתכונן לקראתה. בכל רגע עלולה להפתיע אותו חזית סורית שתיפתח כתוצאה מנפילתו של בשאר אסד, או חזית לבנונית בעקבות העברה של אמצעי לחימה מתקדמים מערבה, מסוריה ללבנון. כמעט בלתי אפשרי לצייר תרחיש למלחמה כזאת, מהטריגר לפתיחתה ועד דרך התנהלותה, אבל צה"ל מחויב להתכונן אליהן בעבודה סיזיפית, ללא לאות, שדורשת ניהול ומעקב מתמידים והשקעה בעולמות חדשים - מהקמת פיקוד העומק ועד שינוי תפיסה בכל הקשור לעולם הסייבר, שמקבל תחת גנץ תעדוף מובהק בתקציבים ובכוח אדם.

כחלק מכך הוכן מענה להתפתחויות שונות, אבל בלוז העניין נותרו ויכוחים עקרוניים, כבדי משקל, שיוכרעו כנראה רק ברגע האמת: האם תספיק מהלומה אווירית ללא פעולה קרקעית (כמו ב"עמוד ענן")? האם יהיה אפשר לבצע מערכה קצרה נטולת הסתבכויות (בשונה ממלחמת לבנון השנייה)? האם העורף הישראלי לא התמכר ל"כיפת ברזל" ומסוגל גם לשלם מחיר תחת המטרייה המאיימת של 100 אלף רקטות שבידי חיזבאללה? והאם בכלל יש בידי ישראל די לגיטימציה בינלאומית כדי לצאת למהלך מלחמתי נרחב-

השאלות האלו יעמדו בבסיס התנהלותו של גנץ מול הדרג המדיני. מהבחירות הוא חמק, אבל ההתנזרות מהפוליטיקאים זמנית בלבד: בקרוב, קרוב מאוד, הוא יידרש לצלול פנימה. לא רק משום שרבים הסיכויים שיהיה לו שר ביטחון חדש, שידרוש תקופת הסתגלות (גם בין-אישית), אלא כדי לחנוך - לא בפטרונות - ממשלה וקבינט חדשים, עם פרצופים חדשים, שיהיו חתומים על התוכניות המבצעיות הגדולות של צה"ל.

אם יש משהו אחד שצה"ל כן צריך לקחת ממערכת הבחירות האחרונה, חוץ מהעובדה שקולות החיילים התפצלו בגדול בין יאיר לנפתלי, הוא שהציבור לא ממש הטריד את עצמו בענייני קיום ביטחוניים והתפנה לעסוק בענייני קיום כלכליים. לכאורה בשורות טובות, כי ישראל סוף-סוף הפכה למדינה נורמלית שגבולותיה שקטים (יחסית) ועיקר עיסוקה בבעיות הפנים. אבל מבחינת צה"ל - בהתחשב במצב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון - מדובר בצרה צרורה. די לראות את הפוטנציאל הנפיץ במצרים, את הטרור שמתקרב לגדר ברמת הגולן, את ההתחמשות המואצת בלבנון ואת ההתקדמות בפרויקט הגרעין באיראן - וזה עוד בלי לדבר על עתיד השלטון בירדן ועל עתיד הרשות הפלשתינית בגדה - כדי להבין שלקיצוץ חד בביטחון, כמו זה שיעמוד לדיון בתקופה הקרובה, עלול להיות גם פוטנציאל מסוכן.

סביר להניח שגנץ יילחם על ליטרת הבשר שלו, אבל בדרכו: אתם תאמרו ואני אבצע, כל עוד התהליך יהיה תקין וכו'. הוא יציג משמעויות והשלכות, אבל אם יחליטו, הוא יקצץ. בלי משחקים, בלי גרירת רגליים. למזלו (המפוקפק, כמובן), כבר יותר משנה צה"ל עובד בלי תוכנית עבודה מסודרת, רב-שנתית, מה שלא מאפשר לו להגדיר לצבא כיוון ברור, לתכנן פרויקטים ורכש ולקבוע עדיפויות. ברמה האישית, הפיקודית, זה מונע מגנץ להשאיר חותם ממשי על הקדנציה שלו, מורשת שתהיה מזוהה איתו לאורך שנים; ברמה המערכתית זה גורם נזק, כמובן, אבל ייתן לגנץ גמישות מסוימת על רקע הקיצוצים הצפויים בתקופה הקרובה. בעניין הזה, טוב יעשה גנץ אם יקדים תרופה למכה ויכין תוכנית סדורה שתכיל את הקיצוץ הצפוי, אבל תתנה אותו בתקציב רב-שנתי קבוע שיאפשר לצבא לתכנן ולהתגלגל. יוזמה כזאת, אם תובא על ידו לממשלה, עשויה להיות פרקטית, ובעיקר לחסוך ממנו ומצה"ל את מסע הביזוי הכרוך בהתנהלות מול פקידי האוצר, שיבקשו בוודאי לבצע תרגיל מנהיגות פופוליסטי על ראשו של צה"ל.

* * *

אילו נשאל גנץ לאיזה רמטכ"ל היה רוצה להידמות, סביר להניח שהיה משיב "אמנון ליפקין-שחק". השניים לא היו קרובים במיוחד (גנץ היה יותר בן טיפוחיו של שאול מופז), אבל בשנתיים האחרונות גילה גנץ בשחק את מה שגילו בו רבים לפניו - יועץ שקט, חכם ודיסקרטי, אמיץ אבל מפוכח, לא נרתע ממלחמה אבל מחפש תמיד את השלום.

את הצוואה הזאת הוריש שחק לגנץ באופן אישי. שלושה ימים לפני שנפטר קיבל שחק את גנץ בחדרו בבית החולים הדסה בירושלים. גנץ כבר כתב על הפגישה הזאת בטור אישי מאוד, רגיש מאוד, שפורסם בעיתונים בבוקר ההלוויה, ובו סיפר כי חתם את ביקורו אצל שחק במילים "דרך צלחה". מה שלא סופר על הפגישה ההיא, שהתנהלה בארבע עיניים (רעייתו של שחק, טלי, יצאה מהחדר והניחה להם לדבר ביחידות במשך קצת יותר מחצי שעה), הוא ששחק אמר לגנץ: אל תוותר לרגע, אל תתקפל, תהיה הקול השפוי, ותמיד תעמוד על שלך, בגב זקוף, גם ברגעים הכי מטלטלים. המסר היה ברור: המפורש - אל תתפתה להרפתקאות ואל תוותר על התקווה; והמשתמע - איראן והפלשתינים.

גנץ לקח את מותו של שחק קשה. כשיצא מבית החולים ביטל את לוח הזמנים שלו והתיישב, מכונס בעצמו, בשולחן פינתי במסעדה קטנה בשכונת עין כרם בירושלים. למי שצפה בו מהצד הוא נראה כאטלס שמחזיק את העולם על כתפיו. סביר להניח שבדקות ההן, אחרי הפרידה ולפני המוות, חשב גנץ על הצוואה הזאת. החודשים הקרובים יוכיחו עד כמה הוא נאמן לדרכו של שחק לא רק במראה - רמטכ"ל גבוה, צנחן כסוף שיער, מבטו חודר אבל מרוחק - אלא גם במעש, באומץ וביושרה המקצועית והאישית. בסביבתו של גנץ נשבעים שכך היה וכך יהיה: המציאות הסבוכה שיצרו הבחירות השבוע - יחד עם הבלאגן האזורי והקשיים הגוברים בזירה הבינלאומית - יחייבו אותו לגלות בעצמו קצת יותר אסרטיביות, שאולי תקל על הדרג המדיני לקבל החלטות משמעותיות.

בהקשר הזה, גנץ ייהנה מרוח גב משמעותית מבית. המטכ"ל שלו לא רק נאמן לו מאוד, אלא גם תמים דעים איתו ברוב הנושאים. אפשר להסתכל על זה כמתכון לא ממש בריא בארגון שחייב פלורליזם מחשבתי, אבל האמת היא שהוא דווקא מעודד מחשבה אחרת משלו. אמנם באחרונה הוא הפך קצת קצר רוח ביחסו לטרחנים (גנץ דופק עם העט על השולחן כשהוא מאבד סבלנות) - ועדיין, כל קצין יכול לומר דעה אחרת משלו, לנסות לשכנע ולשנות. אגב, גם גנץ מבקש תמיד לוודא שלא טעה; לא אחת - גם בעניינים הרי-גורל, לרבות בסוגיה האיראנית - הוא ממנה צוותים שיאתגרו את החלטותיו ואת עמדותיו הפיקודיות.

ועדיין, מה שהיה הוא כסף קטן לעומת מה שיהיה. חוסר היציבות הפוליטית, נוסף על חוסר היציבות האזורי, יחייבו את הרמטכ"ל לאחריות יתר, עוד מעבר לזאת שנובעת מתפקידו כרמטכ"ל. היחסים עם האמריקנים, למשל, נתונים בשנים האחרונות לטלטלה קשה ברמה המדינית, אבל ידעו עדנה מרשימה ברמה הביטחונית, פועל יוצא של קשרים בין-מערכתיים ובין-אישיים הדוקים שהובילו ברק ואשכנזי, ושגנץ טיפח. תחת ממשל חדש בוושינגטון ושר הגנה שמסתמן כפחות אוהד לישראל, יהיה על הרמטכ"ל לוודא באופן יום-יומי כמעט שהקשר האסטרטגי, החיוני, בין ישראל לארה"ב לא נפגע, בכל הרמות - מחילופי המידע, דרך ההצטיידות והפרויקטים ועד שותפות הגורל.

בתפקידו כשומר הסף עלול גנץ להיקלע לעימותים עם הדרג המדיני, אבל לא רק שם. להבדיל, גם עניין גיוס האברכים, שעמד בלב מערכת הבחירות האחרונה, עלול לגרור אותו למערבולת הפוליטית. גם כאן, טוב יעשה אם יציג עמדה ברורה, בלתי מתפשרת, שתיזום ולא תיגרר. זה עשוי להיות לא רק רגע משמעותי ברמה הלאומית אלא גם אירוע מכונן - ה-אירוע - בקדנציה של גנץ כרמטכ"ל. יותר מכל מבצע או מלחמה, שאפשר ולא תהיה, יותר מכל מבצע חשאי שלעולם אי אפשר יהיה לנכס אותו - דווקא כאן יוכל גנץ לעשות את השינוי "שלו", זה שיירשם על שמו וייתן צבע ברור לרמטכ"לותו.

ביום השנה לרצח יצחק רבין, במחצית דרכו כרמטכ"ל, נשא אמנון שחק את נאום חייו, כשדיבר על החברה הישראלית המשתנה, ולא לטובה. הנאום המקביל של גנץ טרם נכתב.

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו