שבעה ילדים נולדו לשושנה ורחמים עמרני. שני הגדולים, שלום וברק, הם צמד העמרנים, שני הקטנים, נחליאלי ושמעון, בשנות השבעים לחייהם, מפעילים עד היום את החנות המשפחתית, שנפתחה בשוק הכרמל ב־1935. נחליאלי אומר שככה זה תמיד, "דופקים את הקטנים".
בסדר שידוע רק לאחים, מצטופפים תבלינים, מיני כבושים, שמן זית והטובים שבפירות המיובשים, בהם כאלה שלא מוצאים בכל מקום. קליפות הדרים מסוכרות שמגיעות מהמזרח, אתרוג, פומלה או תפוז, שמתחשק לְצפות בשוקולד מריר ולקבל ממתק שמרגיש בין שיניים ללשון כאילו נולד בסלון שוקולד מיוחס.
שבבי קוקוס מוזהבים מבקשים להשתלב בסלט אסיאתי, שזיפים צהובים חמצמצים המגיעים מאוזבקיסטן לצבוט את הפה בחמוץ ומתוק, מיני צימוקים, דובדבנים, ויש גם גולדן ברי, שלפח בעברית. בן דוד של העגבנייה, שמסתובב בעולם עם קליפה דקיקה המזכירה שקית נייר, ובגלל זה יש כאלה הקוראים לפרי הזה פנס סיני.
במקומות אחרים, איכשהו, המעטפת הזו הזכירה למישהו עורלה, וככה נולד השם דובדבן היהודים. הומור או בורות, אי אפשר לדעת. הרבה מהומה בלשנית בשביל פרי שהוא בכלל במיטבו כשהוא עירום מכיסוי ומיובש, שאת עיקר הקריירה שלו הוא חב לשוחרי הבריאות, שהכריזו עליו כמזון על. סופר פוד. מונח שיווקי שהפך לסוכן מכירות מעולה בכל הנוגע למה שנכנס לפה.
בחנות של העמרנים אפשר להשיג גם שקדים מרים. מי שחיפש אותם פעם יודע שרק לעיתים רחוקות הם מיובאים לכאן, ובכמויות מזעריות. בישראל של היום כמעט לא תמצאו את אלה, שאין יפה מהם לשילוב במיני מאפה או מרציפן. אמיגדלין, קוראים לחומר שאחראי למרירות הזו, וכשהוא מתפרק, הוא יוצר חומצה ציאנית מסוכנת. זו גם הסיבה שבכל המתכונים שבהם משולבים שקדים מרים, הם מופיעים בכמות קטנה, כזו שלא תהרוג אף אחד.
השקדים המרים שנמכרים בדרך כלל הם שקדי המשמש, המסתתרים בתוך הגרעין הקשיח שלו ועוברים קלייה מיוחדת. אבל לעמרנים יש את הדבר האמיתי.
• • •
מעל צהלת כל השפע הזה, בעומק החנות, משקיף מלמעלה סבא יוסף, שהיה נער כשאבא שלו, שלום עמרני, נענה לכיסופים בני דורות, וביחד עם אשתו, חמשת ילדיו ושני אחיינים יתומים, החל במסע לציון. סוחר איטלקי הוא שיצר קשר בינו לבין בעלי מטעים באריתריאה, שם עבדו בני המשפחה, ובכסף שהרוויחו עלו על אונייה. ב־1892 הגיעו לנמל יפו ומשם, מזרחה, אל כפר השילוח, הוא כפר התימנים, שנבנה עשר שנים קודם לכן על הצלע המערבית של הר הזיתים, בפאתי סילוואן.
ירושלים לא הביאה פרנסה ולא הועילה לקור שהיכה בעצמות הרגילות לשמש של תימן, והמשפחה עברה לשפלת הארץ, לעבודה חקלאית במושבת עקרון. הנער יוסף, שגדל והיה לעלם, איש חרוץ ויזם, מצא עבודה ביקב של מקווה ישראל.
"שם, ב־1907, נולד אבא שלנו, רחמים", אומר נחליאלי ושוקל 50 גרם מקלות קינמון ו־100 גרם צימוקים אוזבקיים מוארכים, שצבעם כהה וטעמם דבש, כמו סיפור ההגדה לבית עמרני, הנרקם באוזניי בין שקילה לטעימה. "אבא שלנו היה הילד היהודי הראשון שנולד במקווה".
סבא יוסף עבד ביקב, הקים מפעל ללבנים ולמרצפות, אבל מעל לכל, אומרים הנכדים, היה איש נדל"ן, ובכסף שהרוויח קנה שטחים בכרם ובשוק הכרמל. השוק נוסד על ידי עולים שברחו במהפכת 1917 מרוסיה לארץ, ונחנך רשמית על ידי דיזנגוף ב־1920.
זמן קצר אחר כך התיישבה משפחת עמרני ברחוב רבן גמליאל, בקרב קהילת יוצאי תימן, בשכונה שעתידה להיקרא כרם התימנים. זו היתה שכונה שתל אביב הצעירה לא ממש הסבירה לה פנים וגם בשוק המתהווה לא הכל היה מתוק. סוחרים יהודים פנו לעירייה בטענה שאין שוויון בין המיסוי המוטל עליהם לבין הפטור שקיבלו רוכלים ערבים. היתה יוזמה להעתיק את הדוכנים לשוק בצלאל, אבל היא כשלה.
השם מאמא, שאהבה את הציפור ואת זה שנולד לה בן בסתיו. נחליאלי עמרני // צילום: איתיאל ציון
את יוסף עמרני, איש המעשה, לא עניין שהמדרכה של השכן מאלנבי רחבה יותר. הוא המשיך הלאה, וב־1927 פתח בכרם מאפייה, שסיפקה לחם לתושבי תל אביב. בימי שישי היו באים השכנים, לא חשוב מאיזו עדה, להכניס את סירי החמין לחום השמור בבטן התנור. בפסח היו מוכרים מצה שמורה, ובסוכות את ארבעת המינים. שם ייסדה רומיה, אשתו של יוסף, את "ענית", עזרת נשים ליוצאות תימן.
על הקרקע של יוסף, מאחורי המקום שבו עומדת החנות, פעל שוק הדגים. "אנשים שילמו שכירות ועבדו", אומר נחליאלי. "גם מי שלא היה לו - פתח. בתקופה ההיא נתנו לאנשים להתפרנס".
שוק הדגים כבר איננו מזמן. גם עקבותיו טושטשו. מכל החנויות שהפעילו הבנים של יוסף בשוק הכרמל, חנויות מכולת וביצים, רק זו שמפעילים הבנים של רחמים, התינוק העברי הראשון של מקווה ישראל, עדיין עובדת.
• • •
"התחלנו כמו מין מכולת", אומר נחליאלי, שנולד ב־1945 בבית החולים הדסה ששכן ברחוב בלפור. "אני זוכר איך ביולי־אוגוסט היינו יושבים כולם ודופקים זיתים או כובשים מלפפונים, בשביל החנות. בשנות ה־50 היה פה תור של אנשים, עם תלושים ביד".
בזיכרון מוקדם שלו עומד משוריין בקצה כרם התימנים, וחיילים בריטיים לידו כמו מסמנים את הגבול בין יפו לתל אביב. זוכר יחסים חמים בין רוכלים ערבים ויהודים, אלה גם אלה הוציאו פרנסה טובה מהשוק.
הוא זוכר את ההליכות המשפחתיות בשבת, כשסלים בידיהם, כל הדרך לגבעת רמב"ם, היא גבעתיים, לבקר קרובי משפחה. איך היו הולכים דרך הבריכה בגן העיר, ששימשה להשקיית פרדסים עד שהפכו אותה לבריכת שחייה לימודית. גן החיות ברחוב קרן קיימת. סבא יוסף ביום כיפור, עם הגוף התמיר שלו, בשמלה לבנה וזקן ארוך, כמו אליהו הנביא.
זוכר את פס הקול של ילדותו, את המוזיקה שעלתה מבית המשפחה, מזמורים אל תוך הלילה. מוזיקה שהולידה את צמד העמרנים, הרבה לפני שהשכונה נתנה לעולם את צלילי הכרם, העוד או אהובה עוזרי.
שושנה עמרני, אמא של נחליאלי, היתה במשך שנים מנהלת משק הבית של צינה ומאיר דיזנגוף. "בחתונה של ההורים שלי היו כל המי ומי. שאגאל, שרים, מי שאת רוצה. כשנולדה אחותי, אמא קראה לה מאירה, על שם ראש העיר".
לשלום קראו על שם סבא רבא, לשמעון, צעיר הבנים, על שם הדוד שנהרג בפריצה לכלא עכו. נחליאלי, שבשוק כולם קוראים לו נחלי, קיבל את השם מאמא, שאהבה את הציפור ואת זה שנולד לה בן בסתיו.
כמו סבא שלו יוסף, ככה גם נחליאלי מעדיף את המעשה על המילה. ההסכם היה שאני אבוא. אם תהיה יותר מדי עבודה, אחזור בפעם אחרת. אבל יום אחרי הבחירות, המטאטאים כבר ניקו את דיוקנאות המתחרים, הוויכוחים הורידו ווליום, וגם הקונים, כך נדמה, נחים רגע אחרי סערת היום, צוברים כוח לקניות החג.
אישה אחת מבקשת מנחלי לטחון שקדים מרים. שלא נדע, היא אומרת, יש לה בת משפחה שקיבלה את המחלה, ושקדים הם תרופה.
נחליאלי אומר שזו לא הפעם הראשונה שהוא שומע ששקדים טובים לטיפול בסרטן. גם כורכום. הוא עצמו לא מאמין בכוחם של פירות ותבלינים בכל הנוגע לרפואת הגוף. בטח לא בכל העניינים שנוגעים לעין הרע, "למרות שסבתא שלנו היתה מין רופאה עממית. אליה היו מגיעים שתוציא שקדים. היתה עושה פָשטָה, מין חיתוך קטן בעור שמעל עמוד השדרה, להקיז מעט דם שיוציא בהלה. האמינו בזה אז".
"ואתה לא מאמין בכלום?" אני שואלת. "מאמין. בהיינקן ושיבאס. אני מקשיב לגוף שלי ונותן לו את מה שהוא מבקש. זה, והרבה בשר כבש. אני אוכל פעם ביום. אף פעם לא אחרי 16:00".
החנות של העמרנים נפתחת בשש וחצי בבוקר. נחליאלי פותח, שמעון מגיע קצת אחרי. מי שמכיר את שוק הכרמל יודע ששמעון, כמו העיר שצמחה סביבו, אוהב לישון מאוחר. אבל נחליאלי פותח באותן השעות כמו שפתחו מהיום שהוא זוכר את עצמו.
הבנים שלו ושל שמעון לא ימשיכו הלאה. "הם הלכו להייטק. מי בנוי היום להיות בשוק 12 או 14 שעות".
בכל שנותיי בשוק הכרמל לא שמעתי אותם צועקים. לא שירת מכירה, גם לא צעקה על הקונים. את רובם הם מכירים כבר שנים. לקוחות קבועים בני 90 ואפילו 100, שביקור אצל עמרני ביום שישי הוא חלק מהשגרה נותנת החיים שלהם.
מהחנות שלהם במרכז השוק הם רואים את המיקרופונים של מדריכי התיירים מחליפים את גרונות הרוכלים. רואים איך דוכני סדקית ומשקפי שמש מחליפים פירות וירקות, ואיך הכרמל הופך להצגה, ודועך הדבר עצמו.
"בשנות ה־50 באו לחנות עם תלושים". בוטנים // צילום: איתיאל ציון
נחליאלי אומר שזה הגיוני. רואה את הירקנים בשוק, אומר שזאת נהייתה פרנסה קשה, לקום באמצע הלילה לנסוע לשוק הסיטונאי.
"ירקות נרקבים. משקפי שמש לא", הוא מסכם, בזמן שאני מתמסרת לטעמו המיובש של השזיף האוזבקי שאני כל כך אוהבת. ואז, בנשימת סיכום, הוא מוסיף: "פעם היה טוב. עכשיו טוב יותר".
ספגטי במתוק חריף
המטבחים באזורי איטליה מציעים לא פעם שילוב בין דגים משומרים לפירות מיובשים. דרישת שלום מעולם שהיטיב לשמר את נדיבות הים והיבשה ולאצור אותם לימים שבהם מזג האוויר לא יניח אוכל על הצלחת. בהשראת המתכונים האלה נולדה המנה הזאת, שמניחה לדג ונשארת רק עם הצומח. הכמות יפה לארבעה סועדים.
החומרים:
√ 1 חבילת ספגטי (500 גרם)
√ 80 גרם צנוברים
√ 1/2 כוס שמן זית
√ 3-2 פלפלים חריפים טריים, פרוסים דק
√ 1 ראש קולרבי קלוף, חתוך לקוביות של כ־1/2 ס"מ
√ 80 גרם צימוקים שחורים
√ 6 שיני שום פרוסות
√ 1/2 1 כפות פטרוזיליה קצוצה
√ 3/4 כוס יין לבן יבש
√ מלח
מרתיחים סיר עם מים ומלח. מבשלים את הספגטי לפי הוראות היצרן. במחבת יבשה קולים את הצנוברים ושומרים בצד. מוסיפים למחבת את שמן הזית ומנמיכים את האש. מכניסים פנימה את הפלפלים החריפים ומטגנים 2 דקות.
מוסיפים את הקולרבי, הצימוקים והשום הפרוס, ומטגנים הכל ביחד כ־5 דקות על אש נמוכה.
מוסיפים את הפטרוזיליה וממשיכים לטגן במשך כדקה. מוסיפים את היין, וכשהוא מתאדה, מוסיפים את הספגטי והצנוברים. מערבבים מעל האש ומגישים מייד.
מרציפן
טולדו, פרס, סין, מזרח תיכון או צפון אירופה, דברי ימי האוכל לא חד־משמעיים בכל הנוגע למקום שבו נולד הממתק. אבל תהילתו, על זה אין ויכוח, באה לו מסוף ימי הביניים, אז התאהבו חצרות אירופה ביכולות הפיסול ואמני אוכל יצרו ממנו בעלי חיים ויצורים מהדמיון. מבנים וסצנות שלמות נצבעו ועוטרו בעלי זהב. כל משתה שכיבד את עצמו הסתיים אז במפגן של מרציפן על השולחן.
גרסאות רבות מציע העולם להכנת מרציפן, "מאסאפאן" בפי הספרדים, אבל בכל מקום האיכות, וכמוה גם המחיר שלו, נקבעים לפי אחוז השקדים שהוא מכיל. הדרך הקלה למרציפן עוברת בטכניקה הקרה. אם לא מצאתם שקדים מרים, לכו על תמצית שקדים באיכות טובה.
החומרים:
√ 320 גרם שקדים מולבנים
√ 2 שקדים מרים
√ 1/2 כוס אבקת סוכר
√ 2 כפיות מיץ לימון
√ 1 כפית קליפת לימון מגורדת
√ 2 טיפות מי ורדים
משרים את השקדים המרים במים רותחים כ־40 דקות, וברגע שהטמפרטורה מאפשרת, לוחצים אותם החוצה מקליפתם. מספיגים היטב בנייר.
במעבד מזון מעבדים את כל החומרים לעיסה חלקה. מערבבים את העיסה בידיים ויוצרים כדורים. מאחסנים במקרר, בקופסה סגורה היטב. לפני האחסון ניתן לזרות מעט סוכר.
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו