עד היום, בדיוק 45 שנה אחרי האסון הנורא במעלות ששינה את חייו - ונצרב בתודעה הלאומית כחדירת המחבלים הקשה ביותר שידעה המדינה - זוכר יעקב אסולין את הרגעים הדרמטיים שבהם איבד 22 מחבריו לתיכון בצפת. רק כעת, משחלפו כמעט יובל שנים מאז הפיגוע הקטלני - מסכים אסולין לשבור שתיקה.
"אני זוכר איך בכל חצי שעה המחבלים הוציאו מהכיתה עוד קבוצה של תלמידים, שתחצוץ בינם לבין חיילי צה"ל כמגן אנושי בזמן ניהול המו"מ על שחרורנו. בסבב האחרון, לפני שהחיילים פרצו לבית הספר שבו הוחזקנו כבני ערובה, המחבל נכנס לחדר והצביע עלי. הוא התחיל כבר לצאת מהחדר עם שאר הקבוצה, אבל חיים, אחי הגדול שהיה לידי, דחף אותי למטה ואמר לי: 'אתה תשב, אני אלך במקומך. כבר עברתי את החוויה הזאת שיורים לי בין הרגליים'", מספר יעקב אסולין בראיון ראשון שהוא מעניק לעיתונות, מביתו במסצ'וסטס שבארה"ב, "כל החבר'ה שיצאו בסבב הזה, נפצעו הכי קשה".
חיים אחיו, שלמד בשכבה שמעליו, הפך באותו יום לפצוע הקשה ביותר מאסון מעלות - והוא חולץ אז בנס מחדר המתים. לפני כשנה נפטר חיים ממחלת הסרטן, והראיון הראשון שיעקב, אחיו הצעיר, מעניק ל"ישראל היום", הוא מבחינתו חלק מקיום הצוואה שהותיר לו.
יעקב אסולין בביתו שבמסצ'וסטס
"חיים הפך לשליחות את מה שלי היה קשה מאוד להתמודד איתו: לזעוק את הזעקה של כל החברים הטובים שלא יצאו משם. כשהוא היה על ערש דווי, התחייבתי בפניו שאני אמשיך את המורשת שלו", אומר אסולין בגרון חנוק מדמעות. "צריך לזכור שהמורים והמלווים המבוגרים ברחו משם והותירו אותנו, ילדים בני 15 - 17, לבד עם המחבלים. התחייבתי בפניו שאספר את סיפור הגבורה שלו ושל חברינו שלא קיבלו מהמדינה את ההכרה, שלו היו חיילים - בוודאי היו מקבלים ממנה עיטורי גבורה על אומץ ליבם ועוז רוחם".
בן 16 מתנפל על מחבל
מתקפת הטרור שביצעו שלושת המחבלים שחדרו מלבנון ושבעקבותיה הוקמו לימים המשמר האזרחי והימ"מ, החלה עוד יום קודם לכן. בלילה של 14 במאי 1974, שמונה שעות בלבד לפני השתלטות המחבלים על מבנה בית הספר, ירו המחבלים לעבר טנדר שהסיע פועלות בצומת חוסן. פועלת אחת, תושבת פסוטה, נהרגה, וכמה מהנוסעים נפצעו. ב־3:30 לפנות בוקר, ב־15 במאי, הגיעו המחבלים כבר לבלוק מספר 134 שבשולי מעלות - וירו למוות בזפינה ויוסף כהן ובבנם בן ה־4. משם המשיכו לבית הספר הקרוב "נתיב מאיר" והשתלטו על המבנה שבו לנו 105 תלמידי כיתות ט'-י"א מהתיכון הממלכתי־דתי בצפת, וכן כמה מורים שהצליחו לברוח מהמבנה כבר בתחילת האירוע. מ־4:30 בבוקר ועד לפריצת לוחמי צה"ל למבנה ב־17:15 הם הוחזקו שם כבני ערובה, כשהמחבלים דרשו שחרור של 20 מחבלים הכלואים בישראל.
יעקב אסולין עם אחיו חיים ז"ל
לחיים, שהיה אז בן 16, היו שתי הזדמנויות לברוח - אך הוא החליט להישאר כדי לשמור על אחיו יעקב, שהיה צעיר ממנו בשנה. כך עשו תלמידים נוספים שאחיהם הקטנים הוחזקו עימם כבני ערובה. באין מבוגר אחראי, תלמידים אחרים סיכנו את חייהם כדי להציל את חבריהם. אסולין מבקש להנציח את סיפורי הגבורה של כמה תלמידים שלא היססו להביט לטרור בלבן של העיניים: יעקב קבלה ז"ל (16), שנרצח לבסוף כשהתנפל על אחד המחבלים בזמן הפריצה של צה"ל למבנה; אחיו, חיים אסולין ז"ל, שניסה לסייע ליעקב קבלה, אחרי שוויתר בפעם השנייה על בריחה מהמבנה כדי להישאר עם יעקב אחיו הקטן; לילי מורד, שפעלה לעודד את רוחם של חבריה המפוחדים, שרבים מהם כבר קראו "שמע ישראל"; ותמר דהאן ז"ל, שהסתכנה כדי לאפשר לרבים מחבריה לברוח מהמקום.
גבורה חיה ונושמת
"המחבלים ריכזו את כולנו בקצה המסדרון של הקומה השנייה, ובזמן שהם הורידו את הבנות מהקומה השלישית לקומה שלנו, אחד הנהגים פרץ את הדלת של הכיתה האחרונה וקפץ מהחלון", נזכר יעקב אסולין, "אחריו הספיקו לקפוץ כמה תלמידים, כשדלת הכיתה חורקת בכל פעם שהיא נפתחת ונסגרת", משחזר יעקב. "חיים דחק שאלך לקפוץ גם כן מהחלון, אבל אני עמדתי שם קפוא ולא יכולתי לזוז. אחד המחבלים ששמע את הרעש שאל אותנו בערבית אם יש שם דלת, וכולנו אמרנו שלא. כשהוא המשיך לשמוע את החריקה, הוא תפס את תמר דהאן שבדיוק ירדה מהקומה השלישית, ואמר לה לבדוק אם יש שם דלת. היא עברה בין כולנו, כולה רועדת, פתחה את הדלת והסתכלה פנימה. היא בטח ראתה שכמה חבר'ה לא הספיקו לקפוץ. היא סגרה את הדלת וצעקה למחבל, שהיה חמוש ברימונים ורובים: "לא, אין דלת". בזכותה - אלה שקפצו ניצלו. הוא לא הרג אותה מייד. אני זוכר שהיא אמרה לי שהיא רוצה להיות עורכת דין, ושהיא עוד תהיה כשהיא תצא משם בשלום. בערב, כשצה"ל פרץ פנימה והמחבלים רוקנו עלינו מחסניות והשליכו רימונים, תמר נרצחה".
מאז ביקשו הניצולים - ובהם יעקב - להיפגש עם משפחות הנרצחים ולספר להם את סיפורי הגבורה של ילדיהם. "התחנכנו על המורשת של יאנוש קורצ'ק, ויעקב קבלה ז"ל, שהיה נער שקט ומופנם, היה הגיבור שעזר לנו, הגן עלינו ונתן לנו תחושת ביטחון", סיכם יעקב אסולין. "הוא, אני וחיים אחי ז"ל היינו הולכים כל יום ביחד לבית הספר. ניסיתי כמה פעמים לספר להוריו ולהורים נוספים את סיפורי הגבורה שלהם, אבל הם התקשו מאוד להיפגש איתנו. חיים, שהיה חבר טוב שלו, לא רצה שסיפור הגבורה של קבלה והחברים שנרצחו יגווע. הוא לא הפסיק ללכת להרצאות כדי לספר את סיפורם", חותם יעקב ומוסיף: "בעקבות פטירתו של חיים אנחנו חושבים עכשיו לחזור לארץ, כדי לקיים את הצוואה שהוא השאיר לי".