שנים חלפו מאז אישרה ממשלתו של אריאל שרון את "תכנית ההתנתקות" ו-14 שנים מאז שיישמה אותה. בחלוף עשור וחצי ברור כי התוכנית נכשלה בכל היבט. מדינית - הקהילה הבינלאומית לא הסירה מישראל את האחריות לרצועה, כלומר התנתקות מדינית לא הייתה. כלכלית - החלומות הפורחים על "סינגפור של המזרח התיכון" עלו בלהבות. ביטחונית - העומס על צה"ל והשב"כ לא ירד, אלא להפך. לאומית, כשחצי מדינה מוקפצת לממ"ד בכל פעם שמישהו בעזה קם על צד שמאל, אין צורך להסביר עד כמה גדול הכישלון.
את גלגל ההיסטוריה לא ניתן להשיב לאחור אבל טעויות, ככל שהדבר ניתן, צריך לתקן. ומהו התיקון? ובכן, מאחורי פריסת ההתיישבות ברצועת עזה, אותה אגב יסדו בשנות ה-70 מפלגת העבודה ואותו אריק שרון, היה היגיון רב. הרציונל הביטחוני-התיישבותי-ציוני דאז, אמר שביתור הרצועה לכמה חלקים, יקל על ההתמודדות עם גורמי הטרור המפעפעים בה. תוצאותיה העלובות של ההתנתקות, בהשוואה למצב שקדם לה, מלמדות כי עם כל הקשיים שהיו כרוכים בו, המצב הקודם היה עדיף.
ביחס לכוח האש שיש לארגוני הטרור כיום, המחבלים של אז שיחקו בקפצונים. כך שהמאבק בהם לאורך השנים אומנם לא היה קל, אך אין ספק שהנזק שגרמו, קטן עשרות מונים מפגיעתם כיום. לפיכך, המהלך המתבקש בעת הזו הוא להתחיל לגלגל את ההתנתקות לאחור.
באופן מעשי, המשמעות היא כניסה קרקעית ארוכת טווח לתוככי הרצועה והקמת בסיסי גישה קבועים של צה"ל לחיסול שיטתי של מוקדי הטרור. את זאת ניתן לעשות, כפי שקבעו האלופים במיל' גרשון הכהן מכאן ויאיר גולן משם, רק באמצעות פעולה קרקעית. אכן, זה יהיה ארוך וקשה, אך אין מנוס. כל מצב אחר פירושו שחמאס מחזיק את המדינה במקום רגיש.
על בסיס התפיסה הטריטוריאלית, הוקמו בשעתם שלושת גושי ההתיישבות ברצועה, אף כי במידות שונות של הצלחה. אותה מחשבה עמדה לנגד עיני מובילי מבצע "עופרת יצוקה" הקצר והמוצלח ב-2009. כשרצועת עזה מבותרת, למחבלים קשה יותר לפעול ואילו לצה"ל קל יותר להגיע למוקדי הטרור, למפקדות, למעבדות הנפץ, לקווי הייצור של הטילים, לתשתית מערך השיגורים. מעל לכל, כאשר ישראל לוקחת מחמאס כברות שטח משמעותיות לזמן בלתי מוגבל, יוקרתו של הארגון קורסת והוא מגיע לשולחן המשא ומתן מעמדת חולשה.
אין ספק ששלב ההבקעה הראשוני לא יהיה קל. ואולם, כמו שבמבצע חומת מגן התברר כי הכניסה לערים הפלשתיניות הייתה הרבה פחות קשה משחשבו, כך הפיכת השולחן על חמאס תתגלה כפחות מפחידה ממה שנדמה כרגע. בהמשך הדרך יהיה מקום לבחון התיישבות אזרחית ברצועה, כפי שכיום ההתיישבות ביו"ש מהווה עורף ביטחוני למלחמה היומיומית בטרור, וכמסר ברור לחמאס לאן פנינו ומה יש לו להפסיד.
דבר אחד בטוח. אי אפשר יותר להמשיך עם "הסבבים", שאינם אלא הטלת אימה יומיומית לאורך שני עשורים על עשרות אלפי ישראלים סביב הרצועה. מצב קבע שבו טיל יכול בכל רגע נתון ליפול ברוב מרחבי הארץ. כשם שנסראללה האיום חטף מנה במלחמת לבנון השנייה שהשתיקה אותו לשנים רבות והביאה אותו לחרטה על פתיחת המלחמה, וכשם שביהודה ושומרון מבצע אחד נחוש ופעולות תחזוקה שוטפות הביאו למיגור הטרור, כך ניתן בעזה לעקר את יכולות הטרור. אך הדרך לעשות זאת, עוברת בממד הקשה ביותר - האדמה.