חטיפת הנערים איל יפרח (19), נפתלי פרנקל (17) וגיל־עד שער (16.5) בידי מחבלי חמאס בקיץ 2014, ליכדה את החברה הישראלית ואת העם היהודי בדאגה לגורלם. עם שלם עצר נשימתו ואת שגרת חייו בגלל השלושה שלא חזרו הביתה. אימהות הנערים הובילו אז שיח של אמון, הכרת תודה ואחדות. בערב יום העצמאות הקרוב יעמדו שלושתן בהר הרצל וישיאו משואה אחת.
בראיון בלעדי ומיוחד מדברות איריס יפרח (48), רחלי פרנקל (50) ובת־גלים שער (47) בכנות ובכאב על הגעגוע, על השליחות הציבורית שנכפתה עליהן, על החברה הישראלית, ועל חמש השנים שחלפו.
עוד בנושא:
חטיפה ורצח: נמצאו גופות הנערים החטופים
כך תוכנן ובוצע רצח שלושת הנערים
קודם האחראי במוקד 100 בעת חטיפת הנערים
לקבוצת הווטסאפ הפעילה למדי של ששת ההורים ("חוץ ממתכונים יש שיתוף של הכל") קוראים "גאו"ן", ראשי התיבות של שמות הבנים. הילדים שלהם, בגילים קרובים, הם חברים טובים.
מאז הרצח הן פועלות בישראל ובתפוצות במיזמים שונים להגברת האחווה, השיח המכבד והאופטימי, והקשר בין חלקי העם.
"כבוד זה דבר מפחיד. עדיף להחזיק את זה כמטחווי קשת מהגוף", אומרת רחלי, "המשואה היא של עם ישראל, לא שלנו. היא מזכירה לאנשים רגע שמשמעותי להם לזכור. היינו במיטבנו. עמדנו יחד. לא אנחנו יצרנו את זה. במקסימום לא קלקלנו. אלה הפנים האמיתיות של ישראל. חברה ש־37 שנים אחרי קרב דואגת להחזיר את זכריה באומל מהמלחמה, יש לה דנ"א של ערבות הדדית. אפשר להטביע את הרוח הזאת בים של טוקבקים מרושעים, ואפשר לעודד אותה".
שלושת הנערים שנרצחו על ידי מחבלים החמאס // צילום: רויטרס
"בסוף אנחנו מתמודדים עם אובדן, חיסרון, געגוע", מוסיפה בת־גלים, "וכשזה מציף אותי, זה עד הסוף. ההבדל בין היום לתקופה שלפני חמש שנים זה שיש מרווחים בין ההצפות".
איריס מהנהנת. "בהתחלה חיפשתי את איל בכל מקום. כשראיתי מישהו ברחוב עם תיק גדול, חשבתי שזה הוא. היום הפסקתי לחפש אותו, ועברתי להמשיך אותו. אם אני הולכת לחתונות של החברים שלו, בני 24, אני ממשיכה את החברות שלו איתם. ההמשכיות מסדרת לי את הגעגוע. געגוע לעיניים שלו, למבט, לחיבוק.
"בשנים הראשונות דמיינתי שהוא רק במסע בתאילנד ולוקח לו המון זמן לחזור. אבל בכל פעם שאני חוזרת אל הבטון בבית העלמין, האבן הכבדה הזאת מתנגשת לי בלב בחבטה. היא מכה בי. את האבן אי אפשר להרים.
"גם עם האבל התפתחתי. הייתי מוציאה את הארגז עם החפצים של איל, שהביאו לי מהישיבה, מתפרקת עליו בבכי. השנה, כשהוצאתי את הארגז כדי לנקות לפני פסח, הרגשתי שהכאב קיבל תיחום. נשמתי עמוק ואמרתי: 'איל היה שלי, תודה שהיה שלי, חבל שלא היה לי עוד ממנו', והחזרתי את הארגז לארון".
הנשים מתייחסות ל"תפקיד" הציבורי שלהן: "אדם נקלע לנסיבות חיים וצריך לשאול בכל שלב מה התפקיד שלו, מה הוא אמור לעשות עם זה", אומרת רחלי.
"המשמעות והתפקיד נותנים כוח, אבל הייתי מוותרת על כל השליחות הזו ובלבד שהבן שלי יהיה לידי", אומרת בת־גלים.
רחלי: "יש שכולים טריים שבלתי אפשרי להם להסתכל עלי. מישהי אמרה שהיא כועסת על 'השכול המחויך הזה', והתכוונה אלי. אני מבינה מה מכעיס אותה אבל אני לא מחייכת החוצה אלא פנימה. אני יכולה להרגיש כאב, אני לא צריכה להפוך להיות הכאב שלי. בתוך הנוף הפנימי שלי יש עוד חלומות, אכזבות, כישלונות, ברכות. יכולתי לשפוך דלי שחור על החיים שלי, אבל זה נראה לי כמו כפיות טובה על כל הברכה שיש בחיים שלנו. ויש המון ברכה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו