שנה אחרי פרוץ אירועי הגדר ברצועה, ממשיכים ישראל וחמאס לשחק באש, אבל משתדלים להקפיד שתהיה נמוכה ונשלטת כדי שלא להידרדר לעימות נרחב.
לא פעם נדמה היה שהאירועים יוצאים משליטה: למשל כאשר נורו הרקטות לב"ש ולת"א, אחרי המבצע המיוחד שהסתבך בחאן יונס והוביל לשיגור 500 רקטות לישראל וגם אחרי הרקטה ששוגרה השבוע למשמרת. בכל הפעמים גבר האינטרס היסודי, הבסיסי, על האמוציות, ובסיוע מתווכים - מצרים ושליח האו"ם מלאדנוב בעיקר - נמנעה ההסלמה.
זה עלה בלא מעט ויתורים של שני הצדדים. חמאס ספג כ־260 הרוגים, אלפי פצועים ופגיעה ביותר מאלף מטרות, ותקופות לא קצרות שבהן המעברים לרצועה היו סגורים ומרחבי הדיג צומצמו; ישראל ספגה מטחי רקטות, טרור מתמשך של עפיפונים ובלוני תבערה (שהתחלפו באחרונה בבלוני נפץ, כדי להתגבר על הקושי בהצתת הצמחייה הרטובה מעונת הגשמים) ואלימות אינטנסיבית על הגדר. שני הצדדים הקפידו להכיל את הפגיעות כדי לשמור על קשר עין עם המטרה העליונה מבחינתם: רגיעה.
ישראל וחמאס יכולים לרשום לעצמם לא מעט הישגים בשנה החולפת. חמאס הצליח להחזיר את עזה לתודעה; אחרי כמה שנים שהיא לא עניינה איש מלבד את עצמה - היא שוב בכותרות. עוסקים בה, מחפשים לה פתרונות, דואגים לה לסיוע. זה נכון בעיקר לעולם הערבי ופחות לעולם המערבי, אבל מבחינת חמאס זה עדיף על כלום. הוא גם הצליח לעשות את זה עם נשק פרימיטיבי יחסית, ובאופן שנתפס בעולם כלגיטימי ולא כטרור, ויותר מכל - הוא הצליח להלחיץ את ישראל, לשנות את שגרת יומם של תושבי העוטף, ולפרקים אף להשתלט על סדר היום הציבורי בארץ.
חמאס נכשל במאמציו לפתוח את "המצור" // צילום: איי.אף.פי.
ישראל הצליחה להכיל את האירועים במחיר נסבל. החיים בעוטף אמנם הפכו קשים בהרבה, אבל העובדה שהטרור לא עלה בנפגעים אזרחים - ההרוגים היחידים היו שני קצינים, האחד בפעילות יזומה, וכן אזרח פלשתיני שנהרג מפגיעת רקטה באשקלון - היא בהחלט הישג, וכמוה ההצלחה לבלום את הניסיונות החוזרים ונשנים לפרוץ את הגדר ולהעביר את האלימות לשטח ישראל.
מנגד, חמאס נכשל במאמציו לפתוח את "המצור" - תחושת הייאוש של תושבי עזה רק גדלה בשנה החולפת, והיא באה לידי ביטוי בהפגנות החריגות שהיו באחרונה נגד שלטון חמאס - וגם ניסיונותיו לייצא את הטרור ליהודה ושומרון כשלו ברובם. ישראל, מצידה, לא הצליחה לבלום את האלימות הנמשכת על הגדר על כל מרכיביה, ובעיקר - נכשלה לתת תחושת ביטחון לתושבי העוטף, שאחרי שלוש שנים וחצי של שקט מאז הסתיים מבצע צוק איתן חזרו באחת לחיות בצל הטרור העזתי.
בהיעדר הסכם רגיעה, צפויה המגמה הזאת להימשך, כפי שראינו השבוע. הגורמים המתווכים מנסים אמנם למצוא פתרונות ארוכי טווח למצב, מהארכת תקופת המימון הקטארי ועד לפרויקטים נוספים של תעסוקה, אבל הדרך להסכמת הצדדים סבוכה ורווית מכשולים - למשל, בנוגע לדרישת ישראל לפתרון סוגיית גופות החיילים ולהחזרתם של שני האזרחים שמוחזקים בעזה.
מה שמוביל אותנו לסוף השבוע הקרוב: מחר יצוין יום האדמה, הוא יום השנה הראשון לאירועי הגדר. חמאס לא רוצה מלחמה, אבל לא יוכל שלא לעודד אירועים המוניים. האתגר שלו ושל ישראל יהיה להימנע מאובדן שליטה, שעלול להוביל להידרדרות לא רצויה בתקופה רגישה ממילא - ערב הבחירות בישראל וחג הפסח.
זה ידרוש נשימה עמוקה, תיווך אינטנסיבי, וגם הרבה מזל, בעיקר על רקע העצבים המתוחים של הימים האחרונים. בעורף נושפים לא מעט גורמים שליליים, ובראשם איראן - שמעודדת את בני חסותה בג'יהאד האסלאמי להבעיר את השטח - אבל גם כמה מרסנים משמעותיים, ובראשם רצונה של ישראל להשלים את המכשול קודם לעימות הבא וחששו של חמאס מהמציאות שתשרור בעזה ביום שאחרי, שמאפשרים גם כעת לצדדים לפעול מהראש ולא מהבטן.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!