הבשורה על מותו של מישל בקוס, קברניט טיסת אייר פראנס 139 שנחטפה בדרכה מבן־גוריון לפריז ועל סיפונה 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות, החזירה אותי לאותו יום מורט עצבים ב־27 ביוני 1976.
אבא שלי, עליו השלום, הבטיח באותו יום לקנות לי כדורסל מהסוג שניתן היה להשיג רק בארה"ב - או בחנות הספורט של כל־בו שלום של אותם הימים. בכניסה לקומת הקרקע ניגשה אחת הדיילות ממחלקת התמרוקים, שהכירה את אבי משדה התעופה, ותהתה מה הוא עושה בכל־בו בזמן ש"חטפו לך מטוס" - והמטוס שהמריא מאתונה עשה את דרכו לאנטבה ולא לפריז.
לא היו אז טלפונים סלולריים ואבי פספס את מהדורת החדשות. מאותו רגע לא היה אפשר לתקשר עם אבא שלי עד החילוץ ב־4 ביולי - וגם אז היה לו קשה. הנוסע שנהרג בפעולת החילוץ ההירואית באנטבה היה ז'אן ז'אק מימוני, שכמעט פספס את הטיסה אלמלא סיוע של איש צוות הקרקע - אבי.
ביולי 2016 הצטרפתי למסעו של ראש הממשלה לאנטבה לציון 40 שנה ל"מבצע יונתן", על שם אחיו יוני ז"ל. בני משפחתו של ז'אן ז'אק היו איתי בטיסה. סיפרתי לאחותו של ז'אן ז'אק שאני מאוד מצטער שאבי הלך לעולמו שנתיים קודם לכן ולא אוכל לספר לו על המפגש שלנו.
מפעם לפעם שוחחנו אבי ואני על אותה טיסה. אבי לא היה דברן גדול. יותר איש של מעשים. אבל על איש אחד הוא היה יכול לדבר שעות, והאיש הזה הוא חברו, מישל בקוס. הוא נהג לשבח את האיש. הוא היה מספר לי כיצד נהג בקוס להעריץ אותנו, הישראלים, שהגדיר תמיד כ"גיבורים".
הוא לא חשב שהגיע לו פרס או אות הוקרה על כך שביקש מצוותו להישאר עם הנוסעים הישראלים שהופרדו משאר הנוסעים באנטבה על ידי מחבלים ערבים וגרמנים. לאחר מכן הוא אימץ אותנו ואנחנו אותו. הוא בעיקר נהג לדבר בשבחו של סורין הרשקו מכוח החילוץ, שנפצע קשה במבצע. הוא נהג לבקרו בארץ בקביעות, והשניים אף נפגשו בצרפת. בקוס דיבר על הרשקו במונחים של גיבור, ואנחנו מצהירים כי גם בקוס הוא אחד מגיבורי אנטבה.
מישל בקוס אהב את השמיים והם אהבו אותו. אתמול הם החליטו לשמור אותו לעצמם.
יהי זכרו ברוך.