דורון אלמוג: "אני מאמין שבסופו של יום נצא מהמשבר הזה יותר חזקים"

מעט מאוד אנשי קונצנזוס יש כיום בישראל. דורון אלמוג הוא אחד מהם. מאז קיץ 2022 הוא משמש יו"ר הסוכנות היהודית. התפקיד האחרון, נכון לעכשיו, בשרשרת משרות שמילא לאורך חייו למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל. זו ורק זו, הוא אומר, נקודת המבט שלו על החיים.

אלמוג (71), חתן פרס ישראל למפעל חיים ולתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (ב־2016), מייסד הכפר לאנשים עם מוגבלויות "עדי נגב - נחלת ערן", אלוף במילואים, מפקד סיירת שלדג, החייל הראשון שירד ממטוס ההרקולס באוגנדה במבצע אנטבה ב־1976, הקצין שנטל חלק בהעלאת יהודי אתיופיה, ואח שכול ממלחמת יום הכיפורים. אלה רק כמה מהתחנות שעבר בחייו, ומהמחירים ששילם.

"'ואהבת את השם אלוקיך'. 'ואהבת לרעך כמוך'. הערך החשוב ביותר שלנו כיהודים נגזר מהמילה היחידה שלנו כיהודים: 'אהבה'", הוא פותח במוטו שמלווה אותו. "לכן, למרות כל מה שקורה כעת, למרות השבר הנוכחי, שהוא עמוק יותר מאשר השבר של מלחמת יום הכיפורים, אני אופטימי, בשל תעצומות הנפש שיש בעם הזה, והאהבה ללא תנאי שיש לרבים פה למקום הזה.

"יש כאלה שכשקשה להם הם אומרים: 'אני הולך, שלום'. אבל יש כאלה, כמו סבא וסבתא שלי, שבאו לפה מאוקראינה, שאומרים 'קול קרא, והלכתי', כמילות שירה של חנה סנש, כי האהבה שלהם היתה ללא תנאי. זה היה החינוך שקיבלתי מאמא שלי, אחרי שהיא שכלה את אחי, סגן ערן אברוצקי ז"ל, במלחמת יום הכיפורים, ששבוע שלם שכב מדמם והופקר למותו, בגיל 20. היא יכולה היתה לומר 'די, לא מתאים לי יותר'. ובכל זאת, כשמח"ט הצנחנים ביקש ממנה אישור לתת לי לפקד על סיירת הצנחנים, התפקיד המסוכן ביותר, היא אמרה לו: 'אם גם הוא ייפול, נדע להתמודד'.

"ובגלל האהבה שלה, ללא תנאי, היא אישרה לאחי הצעיר, מודי, שהיה בן 14 כשאחינו ערן נהרג, להתגייס לסיירת מטכ"ל. ובגלל אותה אהבה, כשהגיעה שיחת הטלפון בארבע לפנות בוקר אלינו הביתה, כשמחבלים חדרו מלבנון לבית התינוקות במשגב עם, ב־1980, היא ענתה לשיחה ואמרה לו 'טוס ליחידה'. היא עשתה את זה למרות שהיה בחופשה, ולמרות שידעה היטב מה המשמעות לכך שהוא יהיה מהראשונים להסתער. עקידת יצחק זה אצלי בבית. אבל זו אהבה ללא תנאי. כך אני גדלתי".

אלה לא היו המחירים האישיים והמשפחתיים היחידים ששילם אלמוג לאורך חייו. חמישה מקרובי משפחתו נרצחו בפיגוע ההתאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה ב־2003. שלושה צווי מעצר הוצאו נגדו בבריטניה בעת ששימש אלוף פיקוד הדרום בתחילת שנות האלפיים, ומנעו ממנו במשך שנים לטוס לחו"ל - וכל זאת בשל פעילות שיזם לסיכול הטרור. הוא סיכן את חייו עשרות פעמים בקרבות ובמבצעים, ואיבד עשרות רבות של חברים קרובים.

"מתביישים בבן שלכם"

אכזבה והלם לא פחות קשים חשו הוא ורעייתו, דידי, המתגוררים בנס ציונה, כשגילו שמדינת ישראל מציעה פתרונות מחפירים לבנם האמצעי (מתוך שלושה), ערן ז"ל, שסבל מאוטיזם ומפיגור קשה ונפטר ב־2007, בגיל 23. "אני לא רוצה לספר לך מה הרגשנו כשראינו את המוסדות הסגורים האלה, את הריחות הנוראיים, את ההפקרות, את האמירה של המדינה היהודית כלפינו: 'אנחנו מתביישים בבן שלכם ומחביאים אותו'. האם יש חוויה קשה יותר מהחוויה הזו?" הוא אומר בסערת נפש.

"אף על פי כן, התשובה שלנו היתה לקום ולעשות (הקמת כפר 'עדי נגב'), וגם לצאת למסע חינוכי שנמשך עד היום, למרות שערן נפטר, על מקומם של החלשים בחברה שלנו. זו האהבה ללא תנאי שעליה התחנכתי".

את כל ההקדמה הקשה הזו, ההיסטוריה האישית שלו שנכתבה בדם, אלמוג מספר כדי להגיע לנקודה שלשמה החליט לשבור שתיקה תקשורתית.

ביום־יום הוא נרתע מחשיפה, ולכן לא התראיין לתקשורת בשפה העברית מאז נכנס לתפקיד יו"ר הסוכנות. אלמוג אינו פוליטיקאי. לשונו אינה חלקלקה, והוא לא בא לראיון עם דף מסרים מוכן. ניכר שפיו וליבו שווים, ובשבועות האחרונים הלב שלו, כמו זה של כל עם ישראל, מתפוצץ.

איך מונעים מהקרע לגדול

על כן, עוד בטרם השהה רה"מ בנימין נתניהו את הרפורמה המשפטית המתוכננת, התייצב אלמוג מול מכשיר ההקלטה ופנה לכל הצדדים בתחנונים להרגיע. לממשלה הוא אומר: "צריך לעשות דברים בהסכמה. כאשר עושים תהליך חשוב - ואני חושב שנדרשת רפורמה - צריך לעשות אותה באיטיות, בהסכמה רחבה, בהסברה. חלק גדול מהשבר נבע מהמהירות. אין פה מצב של פיקוח נפש. זו בחירה ללכת לעשות תיקון. לכן צריך לעשות באיטיות, בהקשבה, בהסברה ובהכשרת הלבבות.

"השאלה היא איך מונעים קרע גדול יותר. לכן מצווה על כולם, ובפרט על מי שמוביל, לעצור וליצור הידברות עמוקה ולהגיע להסכמות רחבות, כי הנושא נוגע באחד העצבים הרגישים של קיומנו".
הממשלה טוענת שהיא ניסתה פשרה והידברות.

"יש ביקורת חריפה על המערכת המשפטית, כולל מצידי, בעת שהייתי אלוף בצה"ל. תחפש בגוגל ותראה כותרות: 'האלוף אלמוג נגד בג"ץ'. ההקשר היה אז החלטות שחשבתי שהן בתחום השפה המקצועית והאופרטיבית של מפקדים (בג"ץ ביטל החלטה של אלמוג להרוס בתים ולכרות עצים ברצועת עזה, ששימשו מסתור למחבלים. אחרי שנהרגו עוד אזרחים על הכביש - בג"ץ חזר בו. 'יש סוגיות שאינן מצויות במחוזות בית המשפט', אמר אז אלמוג בפומבי; א"כ). יש החלטות שהן רק פיקודיות. במלחמת יום הכיפורים, כשהלכו להפציץ את המטכ"ל הסורי בדמשק, לא שאלו את בג"ץ.

"צריך להגיע להסכמות על התיחום בין המערכת המשפטית למערכת הביצועית, כי יש משבר בחוזה הלא כתוב שבין המדינה לאזרחים. חברים שלי ביחידות המיוחדות, בטייסות, במבצעים המיוחדים, חרדים מאוד מהשבר. יש תחושה של קרע בהסכם שבין המדינה לאנשים. זה יותר עמוק ממשהו שקוראים לו 'רפורמה', וממי בוחר שופטים ומה האיזון בין מערכת המשפט, הכנסת והממשלה. השבר החברתי עמוק הרבה מעבר לרפורמה".

אם כן, למה אתה אופטימי?

"כי יש הבנה עמוקה אצל רבים, אצל מאות אלפים, כמה המקום הזה יקר ואהוב, וכמה חשובה ורגישה מערכת היחסים בין האזרח למדינה. 2,000 שנה העם היהודי היה בגלות והתפלל 'אם אשכחך ירושלים'. המקום הזה הוא נס אחד גדול שאין שני לו. זה דבר חסר תקדים בין העמים שעם חוזר לכור מחצבתו ולשפתו. לכן אני מאמין שבסופו של דבר נצא מהמשבר הזה יותר חזקים. יש פה התפרצות וולקנית של כאב שבאה מתוך אהבה גדולה וחרדה גדולה למקום הזה, ויש פה התלכדות עצומה שתביא לקירוב לבבות. איני רואה מצב אחר".

איך זה יקרה?

"זה יתחיל בשיחה, בלשבת ולדבר. כבר יש פעילות כזו, כולל יוזמות של אנשים כמו אליעזר שקדי ואמנון שעשוע, שעושים פעילות עצומה להביא חרדים לתעסוקה. זו דוגמה לקירוב לבבות כדי למצוא גשר. מאז ששוחררתי מצה"ל (ב־2003; א"כ) אני עוסק בלהכיל. אתמול, למשל, נסעתי ליישוב ברכה לחבק את ההורים של יגל והלל יניב ז"ל שנרצחו לפני חודש בפיגוע. עברתי בחווארה. אחר כך הייתי אצל הרב אליעזר מלמד, רב היישוב, כדי לדבר על קירוב לבבות. הוא כתב עכשיו ספר פורץ דרך בנוגע ללא־יהודים שעלו לישראל.

"אצלי אין שני צדדים. יש צד אחד - עם ישראל. כמו מפוני נצרים, שהייתי איתם עד הרגע האחרון בבית הכנסת, וכאלוף הפיקוד יצאתי איתם ועם ספרי התורה מהמקום, כי כך הורתה המדינה. חלקם עובדים אצלי היום בכפר. אני רואה חברה אחת. אפשר ליצור הרמוניה".

"אני מבין את הכאב, אבל אני נגד סרבנות. יש לנו מדינה אחת. צריך דו־שיח מכבד, והתהליך צריך להיות בהסכמה ובשיתוף. צריך רגישות לכך שצה"ל נמצא מחוץ לתחום. ההתייצבות לאימון ולתעסוקה צריכה להתבצע ללא עוררין"

הביקורת שנמתחה בשבועות האחרונים נגד קצינים ומפקדים היתה על שהִתנו, למעשה, את השירות שלהם.

"אני מבין את האמירות האלה, כי הן באו על רקע מצוקה, והתחושה היא שההסכם נפרם. התחושה שיש בית שמאי ולא בית הלל. אלה דברים שאפשר היה לנטרל".

אבל גם בהתנתקות, ב־2005, עלו קריאות לסרבנות, ואז המערכת הוקיעה אותן, ובצדק. התחושה שעולה גם מדבריך היא שיש סרבנות שאפשר לגלות כלפיה הבנה וסבלנות, ויש כזו שלא.

"אני מבין מה כואב לאותם אנשים, אבל אני נגד סרבנות. יש לנו מדינה אחת. צריך להיות רגישים לדו־קיום שלנו יחד. צריך להיות דו־שיח שמכבד, והתהליך צריך להיות בהסכמה ובשיתוף. אבל האהבה היא ללא תנאי. צריכה להיות הרגישות לכך שצבא ההגנה לישראל, שהוא הערובה לקיומנו הפיזי, נמצא מחוץ לתחום. התייצבות לאימון ולתעסוקה צריכה להתבצע ללא עוררין. באותה נשימה, מי שרוצה להפגין - שיפגין".

גל עלייה כמו בשנות ה־90

מה אתם, בסוכנות היהודית, עושים כדי להרגיע את המתיחות הפנימית הקשה ולחזק את האחדות?
"אנחנו מדברים, נפגשים ומכשירים את השליחים שלנו לשוחח ולדבר ולשמוע את הדאגות שם, בחוץ לארץ. אנחנו בשיח עם יהדות העולם, שמודאגת ממה שקורה. נשיא הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, אריק פינגרהאט, בא לארץ בראש משלחת כדי להביע דאגה. זה מגיע מכל העולם, מתוך תחושה שתעודת הביטוח של יהדות התפוצות היא ישראל. האחדות היתה העוצמה של העם היהודי, וכעת משהו נפרם. זה נוגע לכל יהודי בעולם".

זה משפיע על נתוני העלייה לארץ?

"תתפלא לשמוע שבתקופה הזו יש יותר עלייה מבכל תקופה אחרת. אלה מספרים שמזכירים בהיקפים שלהם את גל העלייה הגדול מבריה"מ בשנות ה־90. בעבר הממוצע היה 25 אלף עולים בשנה, אבל ב־2022 הגיעו 75 אלף עולים, רובם מרוסיה ומאוקראינה ועוד אלפים רבים מארה"ב, מצרפת, מבלרוס, מאתיופיה, מארגנטינה ומעשרות מדינות נוספות ברחבי העולם.

"אגב, יותר מרבע מהעולים הם צעירים בגילי 35-18 שמהווים מנוע צמיחה לחברה ולמשק. כ־12,500 עולים חדשים נקלטו במרכזי קליטה ובתוכניות של הסוכנות היהודית ברחבי הארץ, ובהם אלפי צעירים שעלו ארצה לבדם, כדי לבנות כאן את עתידם, וכן מאות רופאים שיחזקו את מערכת הבריאות הישראלית".

"הסוכנות היהודית ברוסיה זה נושא רגיש שאני לא רוצה להרחיב עליו את הדיבור. אומר רק שאנו עושים כל מה שצריך כדי לאפשר את המשך הפעילות שם, ואני מקווה שנצליח. אגב, ב־2022 עלו לארץ 75 אלף איש, רובם מרוסיה ומאוקראינה"

מה באשר להמשך פעילות הסוכנות ברוסיה?

"זה נושא רגיש שאני לא רוצה להרחיב עליו את הדיבור. אני רק אומר שאנו עושים כל מה שצריך כדי לאפשר את המשך הפעילות, ואני מקווה שנצליח בכך".

שנים רבות מושמעת הטענה שכבר אין צורך בסוכנות היהודית ושתפקידה תם. מה תשובתך?

"יש באמת שאלה למה צריך סוכנות, והתשובה היא שמדינה לא יכולה להרשות לעצמה להגיד לאזרחי מדינה אחרת 'בואו אלינו' - זה דבר לא מקובל. לכן יש את הסוכנות, שהיא גוף ביצוע של העם היהודי. יש רעיון מכונן של קיבוץ גלויות, להגיע למקום הזה שנקרא ציון. הסוכנות שומרת על קשר עם העם היהודי ב־65 מדינות בעולם, באמצעות 2,000 שליחים. מתוכם יש כ־190 נערים ונערות מחוננים, בני 19-18, שיוצאים לשנת שירות, עוברים הכשרה ועושים עבודה מרגשת בקהילות שאליהן הם מגיעים. בגילם הצעיר הם אלה שמסבירים הכל על ישראל, כולל מענה לשאלות הכי קשות על 'אפרטהייד' וזכויות אדם, שמאשימים בהן את סיפור ההצלחה של ישראל.

"הם מופיעים לפעמים בשמונה מקומות בשבוע, וזו הפעילות המשפיעה ביותר בתחום העלייה. עשרות שליחים פועלים בקמפוסים של אוניברסיטאות מרכזיות ברחבי ארה"ב ובמדינות נוספות בעולם, על רקע התגברות התופעות האנטישמיות והאנטי־ישראליות בקרב הסגל והסטודנטים במוסדות אקדמיים מסוימים".

ללמד מה זה קיבוץ גלויות

אלמוג מציין שורה ארוכה של תוכניות שהסוכנות מפעילה, הן להבאת עולים לארץ והן לשמירה על קשר בין יהדות העולם למדינת ישראל. בסך הכל מגיעים בכל שנה, במסגרת הפרויקטים השונים, כ־12 אלף צעירים מ־60 מדינות, לשהייה של תקופה ממושכת בישראל. נוסף על כך, יש רשת עולמית שנקראת "שותפות ביחד", שמחברת בין 95 קהילות יהודיות בעולם לבין 70 רשויות בישראל.

הסוכנות מפעילה קרן לביטחון קהילות יהודיות, מאז הפיגוע הרצחני שאירע בטולוז, צרפת, ב־2012. הקרן מימנה בעשור האחרון מיגון של מאות בתי ספר, בתי כנסת ומוסדות יהודיים ב־78 מדינות בעולם.

פעילות נרחבת נוספת מתקיימת בתוך ישראל, בין היתר במאמץ לצמצם פערים בין הפריפריה למרכז. כ־12 אלף ילדים ובני משפחותיהם משתתפים בתוכנית "פותחים עתיד" ב־37 יישובים ברחבי הארץ.

ביטוי נוסף לסולידריות של יהודי התפוצות עם ישראל הוא הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות, שפועלת מכספי תרומות ומעניקה ליווי ותמיכה למשפחות שנפגעו בפיגועי טרור. מאז הקמת הקרן, לפני 20 שנה, כ־8,500 משפחות שנפגעו מטרור ומירי רקטות זכו לסיוע.

כמו כן ישנם כ־7,000 קשישים ושורדי שואה המתגוררים ב־55 בתי גיל הזהב של עמיגור, חברת הדיור הציבורי של הסוכנות. במקביל, הסוכנות פועלת עם הממשלה, ובסיוע תרומות מהתפוצות, להקים עוד אלפי יחידות של דיור ציבורי לקשישים זכאים. מדובר ביותר מ־5,000 דירות בסך הכל.

"העם בישראל צריך להכיר בחשיבות ובעוצמה של הקשר שיש ליהודים בתפוצות עם הארץ. במסגרת שבוע התפוצות, שציינו לפני כשבועיים, דיברתי בישיבת הממשלה על ההכרה וההערכה כלפי יהדות העולם, ועל השותפות בין העם היושב בציון לעם היושב ברחבי תבל. מדובר בסכומים של מאות מיליארדים שהם תרמו לאורך השנים לעם בישראל. יש פה תעשיות שהוקמו על ידיהם.

"אנחנו צריכים ללמד את הציבור בישראל לומר תודה על התרומה של יהדות התפוצות. ברחבי הארץ יש לסוכנות 1,600 נכסים, מהם 83 בירושלים, שניתנו כמתנה על ידי יהודי העולם. מדובר בגנים, בתי ספר, פארקים, מוסדות ציבור, בתי כנסת, ועוד. יש חמישה כפרים לנוער בסיכון ו־19 מכינות קדם־צבאיות. יש לנו 26 מרכזים לקליטת עולים".

מה ההסבר שלך לעובדה שאין מספיק מודעות בציבוריות הישראלית, לפחות לא בשיח הפומבי, לחשיבות הקשר עם יהדות התפוצות?

"אמרתי בממשלה, ואני אומר כאן: צריך להעביר בבתי הספר החל מגיל יסודי תוכניות שמלמדות מה זה קיבוץ גלויות. מערכת החינוך לא מדברת מספיק על יהדות התפוצות. צעירים לא יודעים כמה יהודים יש בעולם, איפה הקהילה היהודית השנייה בגודלה אחרי ישראל. אנחנו רוצים שתהיה יותר עלייה, אבל זה לא יקרה אם לא נגיע אליהם.

"אני גם רוצה לחבר את הישראלים שגרים בחו"ל לישראל. לקראת יום הזיכרון הקרוב קצינים וחיילים של צה"ל יישלחו לחו"ל לבקר לראשונה משפחות נפגעות טרור, וישתתפו בטקסים שייערכו שם".

לא לשנות את סעיף הנכד

למה, לדעתך, הישראלים מרגישים ניתוק מיהודי העולם?

"זה כמו העניין שבין שמאל לימין: לאהוב זו החלטה. צריך להחליט לעשות את זה. זה קמפיין נצחי, לעבור ממקום למקום, ולדבר על זה ולהסביר את זה. התפיסה המקובלת בארץ היא: 'אני צבר ואני שייך לכאן, ואני לוחם והם שם לא איתי, מדברים שפה אחרת ולא עברית. הם שונים מאיתנו'. זה יוצר מתח מובנה. אבל צריך לדבר וצריך להתקרב".

כשמדברים על יהדות העולם, עלייה והממשלה הנוכחית, אחד הנושאים הנפיצים הוא "סעיף הנכד" בחוק השבות.

"יש פה חצי מיליון ישראלים שהבאנו על פי חוק השבות, אנחנו הבאנו אותם. אסור לשנות את סעיף הנכד, חד־משמעית".

דווקא כדי שהבעיה לא תחריף יש קריאה לשנות את החוק.

"גם זה שייך למתח החילוני־דתי. יש רבנות, והיא תקבע מיהו יהודי, אבל כל מי שמרגיש שיש לו זיקה ואהבה ועניין בישראל - צריך לפתוח כפיים ולהביא אותו תחת חוק השבות, ולאפשר לו תכנים ציוניים ויהודיים. גם זה דבר שהסוכנות עושה, באולפני 'נתיב' (המרכז הלאומי לזהות ולגיור; א"כ).

"מי שמביאים אותו ארצה, בסוף צריך לקבל הכרה כיהודי, על פי מה שתקבע הרבנות, אבל בחוק השבות אני לא רוצה לגעת. כי הזכות למדינה היא מכוח 'אם אשכחך ירושלים' והכמיהה לציון. ומי שיש לו כמיהה - צריך לאפשר לו לבוא".

arik3000@gmail.com