רוני אטינגר לוקחת בידיה טלפון שהיא מוצאת על אחד השולחנות בביתה. "אבא? אבא?" היא קוראת אל המכשיר, כאילו משוחחת עם אביה. בת שנה וחצי, רק לא מזמן החלה לדבר, לצרף מילה למילה, ועכשיו היא קוראת לאבא אחיעד בטלפון בניסיון לשמוע את קולו, כפי שהיתה רגילה. כשהיא לא מקבלת מענה, היא פושטת ידיה לצדדים ואומרת בתום ילדותי "אין".
אמא תמר אוספת אותה בזרועותיה ומחבקת אותה חזק. "היא פשוט יודעת שהיא לא רואה אותו פה, אז עכשיו אין אבא מבחינתה", היא אומרת בקול רך, כזה שמסתיר את רחשי הלב שמנסה לא להתנפץ לרסיסים. "אמרתי לרוני שאבא נפטר, למרות שהיא לא מבינה. היא תדע עליו, היא תזכור אותו. לא מהזיכרון שלה, אבל אנחנו נספר לה עליו. נספר לה הכל על אבא".
רוני היא הבת הפעוטה של אחיעד אטינגר, שנרצח ביום ראשון בפיגוע המשולב בצומת אריאל, והוא בן 47. רב שהקים ישיבה בדרום תל אביב, שבה לימד מאות תלמידים, אב אוהב ל־12 ילדים בני שנה וחצי עד 21, והחבר הכי טוב של תמר כבר יותר מ־20 שנה.
"תמיד ראה את טובת האחר לפני טובתו", אומרת תמר. וכך עשה גם ביום ראשון בבוקר, כשהמחבל החל לירות על העוברים והשבים בצומת. אחיעד היה ברכב בדרכו לכיוון השני, אבל הסתובב בחזרה לצומת כדי לעזור לאחרים, ונפצע באורח אנוש, לא לפני שהספיק לירות לעבר המחבל ארבעה כדורים מנשקו האישי.
במשך כמעט יממה נלחמו הרופאים בבילינסון על חייו, כשבני משפחתו הרבים מקיפים אותו, שרים ומתפללים. ביום שני נכנע גופו לפגיעה הקשה.
ועכשיו, במקום לחגוג את פורים, הם יושבים בביתם שביישוב עלי. רוני הקטנה מסתובבת בין הנוכחים, עוברת מידיהן של אחיותיה הגדולות אל אחד הדודים, לאחר מכן לסבתה, ובחזרה אל אמא. עיניה גדולות, סקרניות ומחייכות, כמו עיניו של אביה. לחייה אדמדמות, לאחר שהתעוררה משנת הצהריים, והיא מבקשת לשחק עם הארנבים שבכלוב בחצר הבית.
"היא האור שלנו, הילדה הזאת, שבאה אלינו בלי שציפינו בכלל", אומרת תמר. "אחיעד אהב את כל הילדים שלנו, אבל לרובם נקשר בגיל קצת יותר מאוחר, לא בינקות. עם רוני היה לו משהו אחר, חיבור חזק מאוד מהרגע הראשון, ואנחנו נספר לה הכל עליו.
"מבחינת השגרה, זה לא עומד להיות קשה יותר ממה שהיה עד עכשיו. רוב הזמן אני הייתי כאן עם הילדים, אחיעד היה רק כשהיה צורך. אבל החוסר הזה, שאין עם מי להתייעץ, אין למי לספר על אירועי היום, אין עם מי לפרוק את הכל, זה יורגש מאוד. בעיקר בלילות, כשהיינו בשקט ביחד, אחרי תום יום העבודה. אבל גם עם החוסר נתמודד. נתמודד עם הכל".
"רציתי משפחה גדולה"
היא אישה יפה, אצילית. בת 44, עם עיניים ירוקות שבורקות עכשיו מאור השמש של הצהריים, עיניים שהיא לא נותנת להן להישטף בדמעות. בתעצומות נפש גדולות, היא מצליחה לשמור על חיוך, נאחזת בראיית הטוב, השמחה והאחדות, ומבקשת גם מהנוכחים להתרכז בטוב, ולא בכאוס הגדול שפקד את חייה בבת אחת.
את אחיעד הכירה לפני כמעט 25 שנה, חבר שלו למד עם אביה של תמר והחליט להפגיש ביניהם. היא היתה אז בת 20, אחרי שירות לאומי בכפר הרֹא"ה וביישוב יקיר, סטודנטית למוזיקה ולחינוך מיוחד באוניברסיטת בר־אילן. הוא היה בן 23, אחרי שירות צבאי בגבעתי.
"עוד לפני שהכירו בינינו, ראיתי אותו מרחוק ביציאה מבית כנסת בקרני שומרון, ובלי לדעת מי הוא ומה שמו, הבנתי שזה האיש שאיתו אתחתן. משהו בו נתן לי את התחושה שהוא האדם בשבילי, וכל זה בלי שידעתי עליו כלום. אחר כך, כשהכירו בינינו, היה ברור לאן זה מוביל".
הם יצאו במשך כשנה, עד שהחליטו להתחתן. "לא נפגשנו הרבה במהלך השנה הזו, כי הוא למד, התרכז בעיקר בלימודי התורה. ואני רציתי בחור כזה, שהתורה חשובה לו. זו היתה לגמרי בחירה שלי.
"אז אחרי שנה, כשהוא שאל אם אני חושבת שאנחנו מתאימים ואם אני רוצה שנתחתן, אמרתי כן. ושם זה נגמר, הצעת נישואים לא רומנטית במיוחד", היא צוחקת.
תמר אטינגר עם הבן אלישיב, בהלווייתו של אחיעד ז"ל. "ביקשתי שיגידו לי את האמת, בלי למרוח" // צילום: אי.פי.אי
"מאז ומתמיד, אחיעד לא היה באמת שלי", תאמר ומבטה פונה אל הנוף ההררי הפתוח. "הוא היה שלי, אבל לא רק שלי. כי הוא היה איש תורה נדיר, לומד כל הזמן. בשבוע הראשון אחרי החתונה הוא ביקש ממני רשות ללמוד בזמן הארוחה כי היה לו חשוב ללמוד, הוא לא רצה לבזבז את הזמן. וככה זה המשיך, בחגים, בחופשות. היינו בבית כי היה לו חשוב ללמוד".
הבת הבכורה שלהם, מוריה, היא היום בת 21. אחריה נולדו אפרת (20), אלישיב (19), הראל (18), אליסף (16), יהודה (13), התאומות תחיה וצופיה (11), בניה (9), התאומים אליאב והדס (7), ורוני, בת הזקונים.
"ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה, כי גם אני גדלתי במשפחה גדולה, יש לי שבעה אחים. אני לא בטוחה שאחיעד היה סגור על זה בהתחלה, כי הוא בא ממשפחה קטנה יחסית, עם אח אחד ואחות אחת. אבל היתה לנו שמחה גדולה עם כל המשפחה.
"ההיריון האחרון, עם רוני, היה הדבר הכי מופלא שקרה לנו. לא באמת ציפינו לזה. אמרנו שזה הדבר הנכון בשבילנו, ובאמת זכינו בה, בילדה הזאת, והיא האור של הבית".
לחזק את תושבי דרום ת"א
בהתחלה הם גרו בקרני שומרון, אחר כך ביישוב קדומים הסמוך. לאחר מכן עברו לגור במשך כמעט שמונה שנים בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב, כי אחיעד עמד בראש הכולל של ישיבת "אור אביב" בשכונת שפירא. לפני כארבע שנים הקים את ישיבת ההסדר "עוז ואמונה" באזור נווה שאנן הסמוך, כדי לחזק את השכונה ואת תושביה היהודים. מעבר ללימודי הקודש, הוא היה מעביר פעילויות בנושאי יהדות לתושבים בשכונה ובשכונות הסמוכות.
"המגורים בתל אביב היו שינוי חריג באופי של החיים שלנו", אומרת תמר. "אבל זה היה מאוד חשוב, כי הוא עבד בלב השכונות הקשות, שבהן יש הרבה פליטים. ככל שיהיו שם יותר יהודים, יותר משפחות עם ילדים, כך זה יועיל לכולם.
"אחרי תקופה ארוכה יחסית הרגשנו שמיצינו קצת את המגורים שם, היינו צריכים מקום שיתאים יותר לילדים ולנו".
לפני שנתיים עזבו את העיר ועברו ליישוב עלי. בית קרקע גדול שאליו מובילות מדרגות אבן, עם חצר גדולה שמלאה עכשיו במנחמים הרבים. בכל בוקר היה אחיעד נוסע מהיישוב במשך כשעה וחצי לישיבה בתל אביב, לומד ועובד, ושב הביתה בסביבות 8 בערב.
"אחרי שאכל הוא היה לוקח איתו את אחד מהילדים לסיבוב ביישוב, זמן איכות עם אבא. לפעמים הילדים היו מתווכחים ביניהם, מי לא היה איתו מזמן, מי הלך בשבוע שעבר ותורו של מי היום. אני לא הייתי מתערבת, אבל הוא היה מצליח לעשות בזה סדר ולדאוג שכל אחד יקבל זמן עם אבא".
שניהם היו אחראים לשולחן השבת. אחיעד היה מקפיד על סיפורים לילדים ועל העברת דברי תורה. תמר היתה אחראית שלכל אחד יהיה על השולחן אוכל שהוא אוהב, "ובסוף השבת הבית היה נראה כמו סדום ועמורה, אבל הכל ברוח טובה", היא צוחקת.
בשבת האחרונה התארח אצלם בחור שלמד בבית המדרש "מכון מאיר" בירושלים, המיועד בעיקר לחוזרים בתשובה. אחיעד התייעץ איתו רבות על הלימודים במכון, מתוך כוונה להעצים את הישיבה התל־אביבית שלו ולפנות לקהלים שאינם בהכרח דתיים מבית.
ביום ראשון השבוע היה אחיעד אמור לנסוע עם תמר לירושלים בנושאי עבודה, אבל הם שינו את התוכניות, ואחיעד יצא לכיוון תל אביב. הוא עצר לתדלק באריאל, ועוד הספיק להתקשר לאשתו. תמר היתה יד ימינו בניהול הישיבה בתל אביב, והם שוחחו בקצרה על ענייני עבודה.
בסביבות השעה 09:45 יצא המחבל מאחת החנויות בצומת אריאל. הוא התנפל על סמ"ר גל קיידאן בטרמפיאדה, רצח אותו בדקירות סכין, חטף את נשקו והחל לירות לעבר כלי רכב אזרחיים. כשאחיעד שמע את היריות, הוא הסתובב בחזרה לכיוון הצומת, שלף את נשקו האישי וירה ארבעה כדורים, לפני שנפגע קשה מאוד מכדור בראשו.
המחבל הצליח לברוח, להיכנס לאחד מכלי הרכב שננטשו ולנסוע לצומת גיתי אבישר הסמוך, שם פתח באש ופצע קשה את החייל אלכס דבורסקי. לאחר מכן נמלט.
באותן שעות היתה תמר עסוקה בענייני הבית. "הבת שלי אפרת נסעה לשירות הלאומי בטבריה. תוך כדי נסיעה, היא פתחה את החדשות וראתה את הרכב של אבא שלה בפלאפון שלה. היא התקשרה אלי ושאלה, 'דיברת עם אבא?' ואני אמרתי, 'כן, דיברתי איתו לפני שתי דקות, הוא בסדר'.
"היא שאלה אם אני בטוחה שדיברתי איתו, אמרתי לה, 'כן, אבל אתקשר אליו שוב ואחזור אלייך'. התקשרתי שוב, כמה פעמים, והוא לא ענה. הבנתי שמשהו קרה.
"ואז אחי נדב, שהוא צלם של סוכנות הידיעות 'TPS', התקשר אלי. שאל אותי מה מספר הרכב שלנו. התברר ששלחו אותו לצלם את זירת הפיגוע. אמרתי לו את המספר, והוא אמר, 'כן, זה שלכם'.
"שאלתי אותו, 'חי או מת?' והוא אמר, 'אני לא יודע, אני הולך לברר'. אמרתי לו, 'בלי למרוח. תגיד לי את האמת'. הוא בדק ואמר שהוא פצוע קשה. שאלתי, 'פצוע קשה או יותר?'
"הספקתי לקחת את הילדים הקטנים מהמסגרות ולהביא אותם הביתה. מהרגע הראשון היה חשוב לי לומר להם את האמת, לא לייצר תקוות שווא. אמרתי שאבא נפצע קשה. ואחרי לילה קשה בבית החולים, חזרתי הביתה בבוקר ואמרתי להם שהמצב מאוד לא טוב. אמרתי שזה יכול לקחת זמן, אבל בסוף זה ייגמר".
אחיעד ז"ל ותמר אטינגר, עם בנם אלישיב וכרמית אטינגר, אמו של אחיעד
אמה של תמר, שושי גולדשטיין, נשארה לשמור על נכדיה בזמן שתמר מיהרה לבית החולים. "התחלנו להכין את הילדים לכך שאבא לא יחזור ברפואה שלמה", היא אומרת. "הילדים התחילו לדבר ביניהם על ההבדל בין פצוע קשה לפצוע בינוני ופצוע קל.
"אחר כך הם שאלו מה עם הנשק שלו, כי הבינו שהמשטרה לקחה את הנשק שלו אחרי הפיגוע, כדי לגלות מה קרה. לא שהיה אכפת להם מהנשק, אבל הם רצו לדעת איך הוא יידע לקחת אותו בחזרה, אחרי שיבריא.
"ואנחנו לאט־לאט אמרנו להם שהוא פצוע קשה מאוד, והתחלנו להעביר את המסר שהוא לא בהכרח יחזור".
"יכולנו להיפרד ממנו"
תמר הגיעה לבית החולים בילינסון מוקפת בבני משפחה וחברים. אחיעד הובהל לחדר הטראומה במצב אנוש ומשם הועבר לטיפול נמרץ. הרופאים נלחמו על חייו, ניסו לעצור את הדימום המאסיבי בראשו וחיברו אותו למכונת הנשמה ולעירויי דם.
תמר עוצמת את עיניה בחוזקה ופוקחת אותן שוב. "מישהו שטיפל בו בשטח אמר לנו שהוא לא יודע למה לא קבעו בזירה שהוא מת. גם אני הבנתי בבית החולים שאין הרבה סיכוי שהוא ישרוד. זה לא מנע מאיתנו להתפלל ולשיר בשבילו, אבל ידעתי שזה לא הולך להיות, לא לחיים ולא לריפוי".
"בדיעבד, השם עשה איתנו חסד גדול שנתן לנו את היכולת להיפרד ממנו בנחת", היא משלבת את אצבעותיה. "התפללנו לצידו, קראנו תהילים. ראינו אותו שוב ושוב, יכולנו להיפרד, למרות שהוא כבר נראה ממש לא טוב. כשהבנתי שזהו, אמרתי לרופאים שאני רוצה לתרום את איבריו, זה נראה לי הדבר הכי טבעי לעשות. היה לי ברור שאם אפשר לעזור למישהו במצב הזה, למה לא.
"לפי היהדות, רגע המוות נקבע כשגזע המוח מפסיק לעבוד. כאן הפציעה שלו היתה כל כך קשה, שלא נשאר לו בכלל גזע מוח. אז מראש היה ברור שאין הרבה תקווה". הרופאים הצליחו להעביר להשתלה רקמות שנלקחו מגופו של אחיעד.
רק אחרי ההלוויה אספה תמר פרטים על הפיגוע עצמו. כששמעה שאחיעד הסתובב כדי להציל חיים, היא לא הופתעה. "ככה הוא התנהל כל חייו, שם את האחרים לפניו. איחד את כל האנשים, היה כל כך רגיש לאנשים, נגיש. תמיד אמר שהוא רוצה לקדם כל אחד, בהתאם לרמה שלו. זה גם היה המוטו שלו בישיבה.
"היום, בדיעבד, אני חושבת שהוא הרגיש שמשהו עומד לקרות. היה לו איזשהו חוב שהוא היה צריך להחזיר לישיבה, והוא ביקש ממני לרשום את זה, שלא נשכח, דבר שלא קרה אף פעם. במוצאי שבת, יום לפני הפיגוע, הוא אמר לי שהוא רוצה שבפורים יהיו בבית הרבה אנשים. שיהיה משהו מיוחד, שנארח הרבה.
"אז הנה. אני מניחה שלא זו היתה הכוונה, אבל יש משהו מיוחד", היא מביטה בהמונים הפוקדים את ביתם.
נוף בנימין, הנשקף מכל פינה בחצר הגבוהה, צבוע בירוק, עם נגיעות של צהוב ואדום של פריחה, של התחדשות. תמר מקבלת את הבאים בנועם. מקפידה לחייך ברוגע, לקבל מילות תנחומים, להזמין את הנוכחים להגיע בשמחות, ולא רק בכאב.
"כשעזבנו את תל אביב וחזרנו לגור בהתיישבות, הרגשנו שחזרנו הביתה. לא חיינו פה בפחד או בדאגה. אם אני רוצה לדאוג, יש לי המון סיבות. יש לי בן בפלס"ר נח"ל, יש לי בת שגרה ברובע המוסלמי בירושלים, יש לי בן שרוכב על אופנוע. אין לי בעיה למצוא סיבות לדאוג.
"אבל אנחנו מאמינים שאנחנו עושים את שלנו, והשם עושה את שלו ומכוון לנו את הדבר הנכון ביותר עבורנו. לאחיעד היה אקדח אישי, שהוא נשא מאז השתחרר. העובדה שיש לו אקדח נתנה איזשהו שקט נפשי, אבל אני לא מסתובבת עם אקדח, אז זה מראה לך כמה אני לא מפחדת להסתובב כאן. בכל פעם שאני יוצאת אני לא בטוחה שאחזור, אבל לא במידה שונה מאדם שיוצא מהבית בירושלים, בתל אביב או בפתח תקווה ויכול להיפגע בתאונת דרכים".
"הילדים הם הכוח שלי"
זו לא הפעם הראשונה שבה משפחתו של אחיעד חווה שכול בעקבות פיגוע טרור. גיסו, יוסף טוויטו, שהיה נשוי לאחותו של אחיעד, רחל, נרצח בפיגוע באיתמר ב־2002. הוא היה מפקד כיתת הכוננות, שנלחם במחבל שחדר ליישוב ורצח ארבעה מבני משפחת שבו. רחל נותרה לגדל לבדה את חמשת ילדיהם.
כרמית אטינגר, אמם של אחיעד, של רחל ושל ליאור, האח הצעיר, מחשבת לרגע את השנים, ולא מאמינה. "17 שנים חלפו, ועכשיו יש לי 17 נכדים יתומים", היא אומרת בכאב. "כמה ימים לפני הפיגוע, אחיעד דיבר איתי ואמר לי שהוא שמח שיש לו אישה טובה. שהוא זכה בה. הוא תמיד היה חושב על אחרים. גם כשהוא גסס, הוא החזיק את עצמו 24 שעות בחיים, כדי לאפשר לילדים ולמשפחה שלו להיפרד ממנו".
תמר אטינגר עם ילדיה בשבעה. "זכיתי שקיבלתי 12 ילדים, זכיתי שיש לי בית, זו הדרך שבה אני רואה את העולם" // צילם: מרים צחי
עכשיו תמר מוקפת בילדיה. בכל רגע מתיישב לידה אחד מהם, מלטף, מגיש מים, והיא דואגת להם בחזרה. תחיה מתיישבת על הדשא, מניחה את ראשה על ברכי אמה. עיניה גדולות והיא גומעת בשקיקה את הסיפורים על אבא. אפרת מצטרפת בחיוך, מזכירה את הסיפורים שאביה היה מספר ליד שולחן השבת, סיפורי צדיקים וגיבורים לילדים הקטנים ודברי תורה לגדולים יותר, כדי ללמד את הילדים על הטוב שבעולם.
"היה אכפת לו מכולם", מספר יהודה. "במוצאי שבת הוא לקח אותי לקניות בשילה, ובדרך שאל אותי אם אני סגור על ישיבה לשנה הבאה. אמרתי לו שכבר לפני חודש החלטתי שאני רוצה ללכת לישיבה בגולן, והוא אמר שחשוב לו שיהיה לי טוב שם, ושאהיה תלמיד טוב. לאבא היה חלום, וזו הישיבה בתל אביב. עכשיו אני דואג מה יהיה איתה".
איש של כלל ישראל
תמר ואחיעד ציפו להפוך לסבים, כשהבת הבכורה מוריה תלד בעוד כחודש. "בשבת דיברו על הלידה, וכמה מהילדים אמרו שלא מתאים להגיד 'סבא אחיעד'", תמר מחייכת. "אמרו שאחיעד זה שם צעיר כזה, לא מתאים לסבא. אז הנה, ידברו עליו כסבא, אבל לא יפנו אליו ישירות כסבא".
"אתן מבינות", היא פונה אלינו, "אני מסתכלת על הדברים מהמקום הטוב. לא חושבת 'אוי, יש לנו 12 ילדים', אלא 'ברוך השם, יש לנו 12 ילדים', והם נותנים הרבה אור בעולם. הם הכוח שלי.
"וככה כולנו צריכים להיות. חשוב שתהיה פה אחדות. שיהיה לנו אכפת זה מזה. אנחנו באמת רוצים שיהיה פה ביטחון, אבל מתוך שלום, אהבה וקירוב לבבות. אחיעד נגע בכל כך הרבה ציבורים, מתוך צניעות ואהבה וענווה. הוא היה מעביר שיעורים לכל מיני מגזרים בתל אביב, וגם בישיבה שלו היו כל כך הרבה מגזרים. וזה מה שייחד אותו, שהוא היה מסוגל לגעת בכל אחד".
ביום שלישי בלילה, לאחר מצוד של יומיים, חוסל המחבל על ידי כוחות הביטחון ליד רמאללה. "אנחנו מודים לצה"ל ולכוחות הביטחון שעשו את המוטל עליהם וחיסלו את המחבל הארור שרצח את אחיעד ואת חייל צה"ל גל קיידאן ז"ל", אומרת תמר בקול נחרץ. "אנחנו מצפים מממשלת ישראל להילחם למיגור הטרור ולהמשיך לגירוש משפחתו של המחבל. המצב הביטחוני הזה לא יכול להימשך. צריך לתת כוח לחיילים, לשמור עליהם, והם צריכים לשמור עלינו.
"אני יודעת שאנחנו, כמשפחה, נמשיך מתוך שמחה. אף אחד פה לא עוצר את החיים. יש לנו כוח, ברוך השם, ואנחנו נמשיך הלאה. לא נשקע בשום דבר. אחד הדברים החשובים לנו זה להמשיך את פעילות הישיבה בתל אביב, הישיבה שהוא בנה בעמל רב. הבן שלנו אלישיב עזר לו לבנות חלק ממנה.
"עכשיו נמצא את הדרך להמשיך את המקום שלו. זו תהיה משימה גדולה יותר, אבל אנחנו לא ניפול. נעבוד בעוצמה גדולה יותר ונעשה את הכל בטוב. אנחנו לא שבורים ולא נשברים. ויש לכולנו כוחות שיאפשרו לנו להמשיך הלאה. כוחות שמגיעים מאחיעד, מהילדים, מהאמונה.
"אנחנו רוצים להודות לעם ישראל המדהים, שנתן לנו כל כך הרבה כוחות. אחיעד היה איש של כלל ישראל, הוא ידע לגשת לכולם, וכולם צריכים להתאחד עכשיו. בסופו של דבר, כולנו חיים את אותם חיים ועוברים את אותן התמודדויות מדי יום, ולא צריכים להיות אויבים אחד של השני.
"עם ישראל הוא עם אחד, ואנחנו כציבור צריכים להיות יותר סבלנים אחד לשני, כי כולנו בני אדם. אנחנו לא נמצאים בעולם הזה כדי לנוח, אלא כדי לגדול, להתעלות. העולם הזה הוא זמני, ואחרי שהגוף נטמן באדמה הנשמה עולה הלאה, ויש המשכיות, אז זה לא נגמר.
"גם אנחנו, כמשפחה, נשמור על הדרכים הטובות. נכון, קרה משהו, ואנחנו נתמודד עם זה, אבל קרו גם הרבה דברים טובים. זכיתי כשקיבלתי 12 ילדים, זכיתי שיש לי בית, זו הדרך שבה אני רואה את העולם".
tala@israelhayom.co.ilbatchene@israelhayom.co.ilהיישוב עלי החליט לצאת בקמפיין התרמה כדי לתמוך בעתיד ילדיו של הרב אחיעד. בני משפחת אטינגר מבקשים לתרום דרך קרן הצדקה של היישוב. היעד: שני מיליון שקלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו