1זה היה יומרני מדי מצידה של נבחרת ישראל לנסות להעפיל לאליפות העולם דווקא על ידי ניצחון חוץ בסרביה. מדובר באולם שבו מילוש תאודוסיץ' הוא קדוש עם זיפים והבנת הכדורסל המקומית מעבירה רחש בקהל כשמסירה מהלואו־פוסט מוצאת קלע בצד החלש.
ייאמר שנבחרת סרביה כישרונית יותר, גדולה יותר, עמוקה יותר ובעלת מסורת מפוארת יותר מישראל. אבל יש הבדל נוסף, משמעותי: בניגוד לנבחרת ישראל, ראשי האיגוד והאגף המקצועי שלה, הם באמת רצו להעפיל לאליפות העולם. זה נקרא תחרותיות מובנית, וכשיש הזדמנות להעפיל, גם עם סגלים משניים ולוח משחקים מגוחך, לוקחים אותה, ותוך כדי גם לא מזניחים את דור העתיד. אנחנו מומחים בזה בנבחרות הצעירות, שם הדגש על הטקטיקה מוגזם, והנה דווקא במקום שבו יש לזה הכרח ויתרנו מראש.
אז תגידו שלסרביה קל, אגם הכישרונות שלהם עומד הרבה מעל לקו האדום התחתון. וזה נכון. אבל הסגלים המוחלשים שישראל ניצבה בפניהם מדגישים את החד־פעמיות של ההזדמנות הישראלית להעפיל לאירוע גדול כמו המונדובאסקט. בעיטה בדלי? יותר כמו התעלמות מכוונת ומוחלטת ממנו.
2על פי התוצאה אתמול, זה היה נראה כמו משחק קלאסי שבו נבחרת שמצהירה על הצערה מוכנה לחטוף למען העתיד. אבל פיב"א גלגלה לידי ישראל הזדמנות להעפיל, וישראל של קטש סירבה לקחת. כי כדי להעפיל היה צריך לנסות ולשחק עם הסגלים החזקים ביותר מתחילת הקמפיין, ואת זה בישראל סירבו לעשות. על כן לא ניתן להתחמק מהאמת המרה שהצוות המקצועי ומי שאחראי בראייה האסטרטגית לזימונים לנבחרת שידרו לאורך כל הקמפיין: נבחרת ישראל לא באמת רצתה להעפיל. למרות שבמסיבת עיתונאים במאי 2017 הכריזו שהמטרה היא אולימפיאדת טוקיו 2020, שאליה ניתן להגיע דרך אליפות העולם בסין, תחושת הפספוס האדירה באי־ההעפלה גדולה יותר מכל תהליך הצערה, מבורך וחשוב ככל שיהיה.
ג'ייק כהן. עמוד שדרה התקפי במדי הנבחרת // צילום: אלן שיבר
הניצחון האסטוני על גאורגיה אתמול הוא משאית מלח על הקמפיין הישראלי, שחונה ליד ההפסד הביתי לגאורגיה, ההפסד באסטוניה וההפסד הטרגי בגרמניה. חוסר הראייה ההישגי בתחילת הקמפיין גרם לזימונים שלא ניסו למצוא את הסגל האיכותי ביותר או כאלה שנמצאו בכושר הטוב ביותר, אלא כאלה ששיקפו את השקפת העולם הפילוסופית של המאמן, וכאלה שאולי, בעוד כמה שנים, יובילו את הנבחרת. גם אם תהליך ההצערה יוביל לקמפיין מוצלח באליפות אירופה 2021, בהנחה שתקרת הזכוכית של מקומות 1-4 לא תיפרץ, זה לא ישווה להופעה באליפות העולם.
את אליפות אירופה אנחנו מכירים מקרוב, ואפשר אפילו לומר שהיא הפכה לאירוע שגרתי עבור הכדורסל הישראלי. אליפות עולם היא חד־קרן עבורנו, וההופעה שלנו ב־1986 כבר כרתה ברית אחיות תאומות עם מונדיאל 1970.
3אבל נזכור גם את האלמנטים המהפכניים שקטש אחראי להם, כמו הפקדת הנבחרת בידיו של רכז בן 21, זימון נטול דעות קדומות של שחקן מהליגה הלאומית, הפיכת ג'ייק כהן לעמוד שדרה התקפי, ויצירה של רוח רעננה במשחקי הבית.
אחרי טראומת אירוח אליפות אירופה, קטש גם הצליח לשקם את היחסים בין נבחרת ישראל לקהל שלה, והצערת הסגל אפשרה לקהל להכיל הפסדים ולגדל סבלנות. הרי כולם אוהבים תינוקות, כלבלבים חמודים ושחקנים ישראלים שעושים סל.
בימים של חוק רוסי מאולץ, פיינל פור נוראי, שביתות שחקנים וחוסר אמון בשיטת המשחקים וברכבות הזרים, זה לא מעט.
