ארבעה גיבורים בספר הביכורים של רפי טופז - שלושה גברים ואישה. כולם עלובי החיים, מתוארים במערומיהם (תרתי משמע) באופן גרוטסקי, כמעט אכזרי. אף אחד מהגברים אינו זכר אלפא, דבר די יוצא דופן במחוזותינו, וגם די מרענן.
יוחאי השמן צופה מדי ערב בטלוויזיה מהכורסה המטונפת שלו תוך שהוא זולל לאפה עמוסה שנוזלת על "חולצת העמבה" האקסטרה־אקסטרה לארג' שלו, שמעולם לא כובסה, ומותיר בה עוד ועוד כתמים צהובים וכתומים. אורי, צעיר וחטוב ממנו, דווקא שומר על גזרתו ומקפיד על ספורט, אבל יש לו נטייה לשליטה, לאובססיביות ולהסתגרות מהעולם, ובמטבח שלו יש סט אכילה רק ליחיד, כי הוא שונא לארח. ועמוסי, השלישי, הוא גבר נרפה שהולך ושוקע בדיכאון ובתחושה של חוסר תוחלת לאחר ששכל את בנו, ואז איבד גם את אשתו, ומנסה להיעזר בפסיכולוג "שממילא לא עונה לו". כל הגברים חוו חיים קשים שהותירו בהם את חותמם.
סוזי, הגיבורה הרביעית, היא אמריקנית צעירה ובודדה שהיגרה לבדה לישראל, מותירה מאחוריה את חייה המוכרים, ובעיקר את אמה, שעשתה עבורה את כל הבחירות עד אז. היא מתחברת עם שלושת הגברים במקום עבודתה החדש, ולאט־לאט נשזרים חייה בחייהם. יוחאי השמן מתאהב בה קשות והיא, בתורה, מתאהבת באורי המנוכר, הצעיר שבגברים, ובכוח שהיא מדמיינת שהוא משדר, שהוא למעשה חולשה מוסתרת היטב. גם היא, כמו חבריה, אומללה וחסרת ביטחון, והיא מחפשת, לשווא, מישהו שיגן ויסוכך עליה.
כריכת הספר (תכלת)
ראשיתו של הספר אינה קלה וסופו עוד פחות. הקושי ההתחלתי נובע בעיקר מהצורך לעקוב אחרי דמויות רבות, על האפיונים, הביוגרפיות וצורות הדיבור השונות שלהן. ההתייחסות הפרטנית לכל דמות, משנית כמרכזית, נוטה לייצר לעיתים גודש יתר ועייפות אצל הקורא, שמתמסר לדמות אחת, ומייד אחר כך נזרק לאחרת. השפה שלהן, שפה יומיומית לעיתים לא תקנית, מעניקה לספר צביון אמין מחד, ומאידך עשויה לצרום לאוהבי השפה העברית. למשל, השימוש הלא תקין באותיות אית"ן (אלך, ילך, תלך).
אך לאחר כמה עשרות עמודים מתרגלים לשפת הספר, ומתחילים גם למצוא בו פנינים, כמו המשפט שנאמר על ידי אביו של יוחאי השמן, גבר שתקן וקפדן, ששבר יום אחד את שתיקתו המעיקה בזמן ארוחת הצהריים ואמר לאשתו: "רינה, זה לא מתכנס". ואז, לאחר שהאם המשיכה להגיש לו בצייתנות את האוכל וגם את הלפתן, "קם ולא חזר להיות בעלה".
הקיצור המוזר, אך הכה־מדויק הזה, הוא מאפיין חוזר בכתיבתו של טופז. עם הזמן הולך ומתברר שהניסיון שלו להיכנס לראש של הדמויות באמצעות הדיוק החסכני בדיבור ובתיאור מעשיהן, הוא החותמת, תעודת הזהות שלו כסופר. לטופז יש אוזן טובה, ואפשר לדמיין אותו מאזין לאנשים ברחוב, בבתי קפה, בשורה מאחוריו בקולנוע.
את הדמויות שלו מיטיב טופז לאפיין באמצעות המונולוגים והדיאלוגים, המחשבות וההרהורים, שמותאמים לכל אחת מהן, גם לשוליות ביותר. כל דמות ודמות זוכה לביוגרפיה קצרה ולתיאור אישיות באבחת שורות אחדות לפני שהיא נעלמת ולעיתים שוב חוזרת. ויש גם גיבור משני, ערבי בשם אחמד, שנעצר על ידי השלטונות ועובר עינויי חקירה מתעללת בחשד למעשה פח"ע. הוא משתלב יותר לאט בעלילה, אך דמותו הולכת ותופסת מקום ונפח לקראת הסוף.
זהו ספר מרשים ובעל רוחב יריעה שכאמור לוקח זמן להיכנס אליו. ההתחלה איטית, מפוזרת, מעט בנאלית, אך עם הזמן הקורא נחשף לעוד ועוד צדדים באישיותן של הדמויות - לא רק חלשים, אלא גם אפלים ואף מעוררי חשש ודריכות. הקושי הראשוני, הצורני, מפנה מקום לקושי בעיכול האירועים, שהולכים ונעשים אלימים וטרגיים יותר ויותר.
ספר הביכורים של טופז, הייטקיסט לשעבר, נוגע בשלל נושאים הנמצאים בלב ליבה של הישראליות - הגירה, צבא, שכול ויחסים בין יהודים לפלשתינים. גיבוריו מתנהלים באלימות כבושה, שמתפרצת מדי פעם, ומגיעה לשיאה בסופו. שורשיה נטועים בחוויות הקשות שכל אחד מהם עבר, הנובעים בעיקר מצביונה של החברה. האלימות בחברה מחלחלת ליחידיה, זהו המסר הפוליטי שמרחף מעל הספר ובין שורותיו. √
החברים של סוזי / רפי טופז; תכלת, 279 עמ'