התערוכה מציגה את האוסף הגדול ביותר של יצירות האמנית אנה טיכו, מי שזכתה ב־1980 בפרס ישראל על תרומתה לאמנות. טיכו נולדה ב־1894 בבּרנוֹ שבמורביה (אז קיסרות אוסטרו־הונגריה), ואחרי שמשפחתה עברה להתגורר בווינה ב־1909 - החלה ללמוד אמנות. היא הגיעה לירושלים ב־1912 והתחתנה כאן עם בן דודה רופא העיניים הידוע ד"ר אברהם טיכו. סלון ביתם הפך למקום מפגש של אינטלקטואלים, אמנים, סופרים ואנשי חברה, ביניהם אפשר למנות את הסופר ש"י עגנון, המשוררת אלזה לסקר־שילר, ההוגה מרטין בובר, חוקר הקבלה גרשום שלום, האמנים מארק שאגאל, מרדכי ארדון ויוסף זריצקי ואחרים.
התערוכה היא מעין מיני־רטרוספקטיבה המשקפת את אהבתה הגדולה של טיכו לארץ ובעיקר לירושלים. היא משתרעת על פני תקופות שונות, החל מהעבודות המוקדמות שנוצרו בווינה בראשית המאה ה־20; דרך הרישומים הקטנים של נופי ארץ ישראל בפחם, בעיפרון ובצבעי מים; הציורים המתמקדים בירושלים, אנשיה והנופים הסובבים אותה; ועד לסדרת רישומי עירום, ציורי פרחים בצבעי מים על גיליונות נייר גדולים, ורישומי פסטל צבעוניים של הרי ירושלים שיצרה בשנות ה־70.
לדברי תמנע זליגמן, אוצרת התערוכה, "ההתפתחות הסגנונית של טיכו נעה מהנטורליסטי והמפורט אל המופשט והאקספרסיבי. ההתפתחות הזו ניכרת גם במגוון החומרים שציירה בהם במהלך השנים, ובהם דיו, גרפיט, פחם, צבעי מים, גירי פסטל ושמן".
התערוכה נחתמת בעבודת וידאו חדשה, "אילו אהבת אותי ואילו" של האמן דוריאן גוטליב, שצילם מבעד לחלון רכבת את המסע מבית שמש לירושלים - נופי אנה טיכו של הרי ירושלים בתנועה.
בדומה לאמנים עולים שראו בארץ את המולדת החדשה, רישומיה של טיכו מנהלים שיח בין הסגנון שהכירה בווינה לבין הניסיון לביטוי ייחודי, מקומי, ישראלי.
"נוף חייה - יצירתה של אנה טיכו", בית טיכו ירושלים