אם נדמה לכם שגרג פופוביץ' היה כאן מאז ותמיד, אתם כנראה צודקים. המאמן המיתולוגי שהובטח לו עוד בחייו כי ייכנס לגן העדן של המאמנים, חוגג היום יום הולדת 70, ואם ייכנס לפלייאוף השנה (כרגע סן אנטוניו במקום השישי במערב) זו תהיה השנה ה־22 ברצף, מאז שלקח את שרביט האימון, שהוא מביא את הקבוצה לשלב הזה של העונה.
פופוביץ' הפך את עצמו לפנים של הארגון שעונה לשם סן אנטוניו ספרס, הפך את הקבוצה למועדון, ואת היד שלו לכבדה יותר, כשחמש טבעות אליפות מעטרות את אצבעותיו. מדובר גם בגאון שיווקי, שהפך את הדמות הציבורית שלו לכזו שאוהבים או שונאים, אבל לא נשארים אדישים כלפיה. נדמה שמתוך הסיזיפיות השוחקת והלעיתים משעממת של הליגה, הוא בחר להשתעשע עם עיתונאים, ריסק את ההיגיון הפנימי של השאלות שלהם, ובכך חצב לעצמו נישה ששמרה אותו טרי והאדירה את התדמית כטיפוס לא קונבציונלי.
כי "פופ" הוא לא רק מאמן כדורסל אדיר, אלא מותג של ישירות. הוא כאמור אכזרי בתשובות שלו, לעיתים מתנשא, לעיתים משעשע, בעיקר חסר סבלנות ונטול מעצורים מול מיקרופון, כמו שרק אנשים מבוגרים שהבינו שאין באמת טעם להעמיד פנים יכולים להיות.
התדמית הזו עזרה להשכיח הופעות מקצועיות פחות מוצלחות שלו, את חוסר היכולת שלו להשאיר את קוואי לנארד, אבל בזכות הישירות הזו הפך למבקר־על של תופעות חברתיות ופוליטיות, שנשאל לדעתו על אירועים אקטואליים בכלל והנשיא דונלד טראמפ בפרט.
האנטי־טראמפיות שלו הפכה אותו לסוג של בכיין ליברלי חמוץ בעיני הימין האמריקני, אבל את פופוביץ' זה לא באמת מעניין. מבחינתו, הם יכולים להגיד עליו מה שהם רוצים.
התשוקה עוד כאן
יום הולדת 70 הוא גם זמן לסוג של סיכום. בטח לאור העובדה שלאחר משחק נגד דאלאס לפני עשרה ימים נשאל מה תוכניותיו לעונה הבאה, לאחר שהחוזה בן חמש השנים שלו מסתיים. פופוביץ' ענה בכנות אופיינית: "אני לא יודע את התשובה לשאלה הזו". הג'נרל מנג'ר שלו, אר.סי ביופרד, אמר בעבר ש"פופוביץ' יאמן כל עוד הוא רוצה לאמן". אבל נדמה שמצבור של נושאים, מקצועיים ואישיים, יכולים להכריע את הכף לטובת פרישה מאימון בליגה.
פופוביץ' הוא המאמן הרביעי בתולדות האן.בי.אי שיאמן בליגה בגיל 70 ומעלה, אבל לאחר פרישתם של טים דאנקן ומאנו ג'ינובילי ועזיבתו של טוני פארקר, הוא ניצב מול תוגת הקן העזוב.
מותה של אשתו בשנה שעברה הפך את הבית הפרטי שלו לריק גם כן, ואת תחושת הבדידות לממשית. במצב כזה אדם דווקא ירצה להמשיך לעבוד, כדי לא לשקוע בעגמומיות של חוסר מעש.
אבל פופוביץ' התחרותי, ששונא להפסיד יותר משאוהב לנצח, יודע שאין לו סיכוי לזכות באליפות כל עוד סטף קרי וחבורתו בסביבה. גם הוא יודע שסן אנטוניו, האימפריה שבנה, תתקשה לשחזר את ימיה התחרותיים, את הגמרים, את המצעדים ואת טבעות האליפות.
על כן הוא מצא מקומות אחרים שבהם יוכל לנצח. למשל ניצחונות קטנים ואישיים - לאחרונה עבר את פט ריילי והפך למאמן עם מספר ניצחונות החוץ הגדול ביותר בהיסטוריה של הליגה (521). אבל הוא מחפש גם ניצחונות גדולים - בתור מאמן נבחרת ארה"ב באליפות העולם בסין ב־2019 ובאולימפיאדת טוקיו ב־2020 הוא צפוי לזכות בשתי מדליות זהב. הוא אמנם פייבוריט עם נבחרת אול־סטארים, אבל למי שמכור לניצחון, תחושת הזכייה באליפות ממכרת, ממסטלת ובלתי ניתנת להחלפה - גם בגיל 70.
