אז איך "תקלה בקצה הגלקסיה"?

צילום: מפעל הפיס // אתגר קרת עם פרס ספיר, השבוע

חדשות

בטקס שבו קיבל את פרס ספיר על ספרו "תקלה באמצע הגלקסיה" אמר אתגר קרת שהוא רוצה "להודות לאימא שלי ארנה. כל החיים אני מנסה לכתוב דמות גדולה ומצחיקה כמו אימא שלי, וטוב שיש אישה קטנה ואמיתית ברמת גן שאני יכול ללכת לבקר אותה".

אני לא מכיר את ארנה, אבל אנשים קטנים ואמיתיים שנושאים בקרבם כאב ועלבון, מרמת גן וגם מראשון לציון, מתל אביב ומברוקלין - שהם גיבורי הספר הזה - אני, ומן הסתם גם רבים מהקוראים, מכירים.

ויחד עם זאת, לדמויות הכה יומיומיות הללו קורים בסיפורים של קרת דברים פנטסטיים. כמו בסיפור הפותח, "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח", שבו נורה מנקה הכלובים בקרקס הרומני מתוך תותח אל השמיים, ובמעופו נפרש לפניו יופי עוצר נשימה שכזה, שהוא מיד מבקש שיירו אותו פעם נוספת. או בנובלה הנהדרת בעיניי, "חלונות", שבה המציאות היא בעצם וירטואלית והכל, אבל ממש הכל, אשליה. הסיפור הזה מדגים היטב גם את הרב־שכבתיות של כתיבתו של קרת ואפשר למצוא בו גם תיאור מדויק של שיחות עם מרכז שירות סלולרי; גם דמויות וירטואליות מתממשות למציאותיות; גם כאב ובדידות בלתי נסבלים; וגם משחק מילים על תוכנת ההפעלה הנפוצה ביקום בשם הנובלה.

לכאורה אלה מרכיבים נפרדים לחלוטין זה מזה, אבל זה כוחו הגדול של קרת: עירוב של מציאות עם פנטזיה, המוגש בשפה רזה, נגישה ובסגנון לא מתאמץ, שאיכשהו הופך את הכל למשהו לגמרי הגיוני, מעורר מחשבה ודמיון, ומרגש מאוד. הדרמה מושגת מהסיפורים עצמם ומתרחשת כולה בראשו של הקורא. לא תמצאו כאן סופרלטיבים דרמטיים או תעלולי לשון. אלה החיים, ככה הם נראים, ככה הם נשמעים וככה הם נקראים.

הסיפורים עצמם יכולים להגיע מז'אנרים שונים, אבל השפה והסגנון אחידים. גם בסיפור הארס־פואטי ("פטרייה") וגם בזה עם מנת ארוטיקה מוגדלת ("במבה"); גם בתיאור עתידני ומצמרר של תקופת כהונתו השלישית של טראמפ ("לטאת הקרח") וגם בסיפור ה"קישוני" (מלשון אפרים קישון) - "מחר קופה," שמביא את יחסי ההורים־ילדים בימינו לאבסורד.

גם השואה מיוצגת כאן, למשל ב"יד ושם" הנהדר, שבו סיטואציה שגרתית כמו מכה באף מושווית לזוועות הנאציזם. אבל זה עובד, משום שהנסיבות אולי שונות אךהכאב, בסופו של דבר, הכאב הסובייקטיבי, הוא אחד. השואה היא גם הרקע לסידרת חילופי המיילים מאירת העיניים בין האשכנזי הנעלב, בן לניצולת שואה, לבין המנהל העיראקי של חדר הבריחה, שהעניק את שמו לספר. חילופי המיילים מפוזרים בין הסיפורים.

שורה תחתונה: ספר מרתק ומהוקצע של סופר בשל בשיא כוחו המקצועי.