כמעט 10 שנים כבר חלפו מאז 4 ביוני 2009. ביום זה, בנאום דוקטרינרי שנשא באוניברסיטת קהיר, קרא הנשיא הטרי ברק אובאמה לפתוח דף חדש ומפויס יותר ביחסיה של ארה"ב עם האסלאם. הוא התנצל אז על התפקיד שממשל הנשיא אייזנהאואר מילא בהפיכה הצבאית, שהביאה בשנת 1953 להדחת ראש ממשלת איראן, מוחמד מוסאדק.
קשה להאמין, אבל אובאמה בחר להעלות מתהום הנשייה דווקא את אותה אפיזודה בודדת, שבה שיתפה ארה"ב פעולה מאחורי הקלעים עם בריטניה כדי להביא לחילופי שלטון בטהרן, ולמנוע בכך את עריקתה האפשרית ממרחב ההשפעה המערבי. זאת, למרות חתירתו הבלתי נלאית של משטר האייתוללות האיראני לפצצה, ולנוכח פעילות הטרור והחתרנות האזורית הענפה שיזם ועודד.
היום, לאחר שתקוותיו של אובאמה להעלות את איראן על נתיב של התנהלות מתונה נגוזו והתנפצו אל קרקע של התנהלות מרדנית ואלימה - שב ממשל הנשיא טראמפ אל אוניברסיטת קהיר.
בפיו היה מסר חדש, ושונה לחלוטין מזה של קודמו. ואכן, "נאום קהיר", שנשא מזכיר המדינה מייק פומפאו ב־10 בינואר, היה רחוק שנות אור מווידויו הפומבי של אובאמה על חטאיה של ארה"ב בעבר הרחוק, ושיקף נאמנה את המהפך שהתחולל בחשיבה האמריקנית בשנתיים שחלפו מאז כניסת טראמפ לחדר הסגלגל. לא זו בלבד שהמסר שעלה מדברי פומפאו היה נחרץ ובלתי מתפשר, אלא שהיתה טמונה בו גם בשורה מעודדת עבור המחנה הסוני המתון במרחב כולו, כמו גם עבור בעלת הברית הישראלית.
כוחות אמריקנים בסוריה // צילום: איי.אף.פי
מדובר באשרורה המהדהד של המחויבות האמריקנית לא לנטוש כליל את הזירה המזרח־תיכונית, כחלק מגישתו הניאו־בדלנית הכוללת של ממשל טראמפ. אף שבפועל, לכאורה פג תוקפה של "דוקטרינת אייזנאהאואר", שהעניקה לגיטימציה לשיגור כוחות יבשה אמריקניים לגזרה זו, שיקפו דברי מזכיר המדינה בקהיר אסטרטגיה כוחנית, המבוססת על הרתעה ואכיפה (ובמקרה קיצוני גם על שימוש באופציה הצבאית) של הנציגה המסוכנת ביותר של ציר הרשע, הלוא היא איראן (הגם שלא כלפי כל לווייניה).
כל אנשי הנשיא, ובכללם פומפאו, מאותתים שהתנהלותם אל מול איומים ישירים על ביטחון ארה"ב עתידה להיות גם להבא קשוחה ולוחמנית, ושבארגז הכלים האמריקני עתיד להיכלל גם השימוש - ולא רק האיום - בעוצמה קשה במקרה הצורך. בשונה מסוריה, איראן עצמה אינה נתפסת בעיני הבית הלבן כפריפריה אלא כמוקד התייחסות מרכזי ורב־חשיבות, ועל כך מעידה פנייתו של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון לפנטגון להכין אופציות צבאיות לפעולה אפשרית נגדה. לצד זאת יש לציין את הסנקציות הכלכליות המחריפות שהטיל הממשל על איראן מאז פרישת טראמפ מ"הסכם וינה".
מבחינה זו העביר פומפאו בקהיר מסר חד־משמעי: הנסיגה מסוריה (שכבר יצאה לדרך) אינה בבחינת אור ירוק לטהרן להמשיך ולפעול באין מפריע ברחבי האזור. נהפוך הוא, מדובר בכוונה לרכז משאבים - של ארה"ב ושל שותפותיה האזוריות כאחד - כדי להגביר את הלחץ על המשטר בטהרן, וכך לפגוע ביכולתו לקדם את חזון הגרעין שלו ולהמשיך ולהיות חממה לטרור. הדגש ששם מזכיר המדינה בנאומו על נכונות טראמפ לכונן מסגרות חדשות לשיתוף פעולה אסטרטגי עם הציר הסוני המתון, ובכך לסייע לו להתמודד עם האתגר האיראני, מצביע על כך שלפנינו דוקטרינה חדשה של בלימה ממוקדת ונקודתית. אין מדובר בעקרון הערבות ההדדית בהקשר רחב, אלא בשאיפה להיערך בנחישות אל מול איום ספציפי ומוגדר היטב, ותוך הישענות על כוחות יבשתיים מקומיים ועל מעטפת אמריקנית תומכת ומגבה, ובשעת חירום גם לוחמת.
בעתיד הקרוב יתברר אם מתווה רב־צדדי זה, שאפשר לראות בו תעתיק בזעיר אנפין של ברית נאט"ו, אכן קורם עור וגידים והופך להוויה חדשה. זאת, אם אכן יתכנסו המדינות האמורות ליטול חלק בשותפות החדשה ויגבשו מתווה מוסכם לפעולה בחסותו של ההגמון האמריקני.