"אינני פוליטקאי מצטיין", הודה מופז כשנפרד מהחיים הפוליטיים, "פוליטיקה היא לא דבר שאני שואף להצטיין בו. המורשת המפוארת של עם ישראל בורכה במנהיגים ובמצביאים ראויים, אני מעדיף להמנות עימם."
זו הייתה לשון ההודעה הכי דרמטית שהעברתי אי פעם לתקשורת, זוכרת את עצמי כותבת ובוכה. היא מהדהדת באוזניי בכל פעם שהתקשורת מבשרת על רמטכ"ל לשעבר ששוקל להכנס לזירה.
על פניו יש להם הכל, הבנה עמוקה בנושאים ביטחונים ומדיניים, נסיון ניהולי שאנשים יכולים לחלום עליו, יכולת להתמודד עם תקציבים מורכבים, לחץ אדיר והחלטות קשות. ומעל כל זה, יש להם היכרות משמעותית עם כל גווניה של החברה הישראלית. עשרות שנים שהם נדרשו לתת מענה לצרכי הפרט והרווחה של כל מגזר באוכלוסיה. אבל היום, בניגוד לפעם, זה פשוט לא מספיק. עובדה.
מופז, ברק, ליפקין, יעלון - כולם הפסידו בפוליטיקה, הפסידו במובן האישי. הם עשו "אול אין" על עשרות שנות תהילה ותדמית חיובית, אך "סיימו בתחתונים". נכנסו לכנסת כאגדות ויצאו חבוטים, מושפלים ושנואים. ככה זה, יש לנו נטייה לזכור רק את הסופים.
כל דמות חדשה נישאת על כפיים
זכיתי להיות הדוברת של מופז בשנותיו האחרונות בכנסת, קצת אחרי שקדימה המפוארת התרסקה, או יותר נכון התאדתה, מאימפריה של 28 מנדטים ל - 2 בלבד. כשהגעתי ללשכתו מצאתי חדר דומם עם שניים-שלושה יועצים שבורי לב. רוב הזמן הם ליקקו את הפצעים וביתר ניסו לתאר לי איך הדברים נראו לפני, בימים שנחיל אנשים הסתרך מחוץ לדלת, כשהטלפון צלצל.
ציבור מצביעי "רק לא ביבי" משוועים לחלופה, כל דמות חדשה נישאת על כפיים, אבל ממש כמו בראליטי יש לה רק רבע שעה תהילה. זה מחנה בלי סבלנות ובלי סנטימנטים - פשלה אחת קטנה ו"הביתה" בבעיטה. זה לא גלגל כפי שאמר שרון, זו קמיקזה.
אז קצת נמאס לי מהשיח הנרגש על המנדטים של גנץ, מהעיסוק האובססיבי בהאם אשכנזי נכנס, ומכל החגיגיות שאופפת את הדיונים על "הגנרלים" במערכת הבחירות. איך אפשר לקחת ברצינות אנשים שבוחרים בגנץ בסקרים לפני שהוא אמר מילה? איך הוא יכול לסמוך עליהם שיהיו לצידו גם ברע?
גם אני במקומו הייתי רצה, אבל לצד השני. הכי רחוק מקבוצה שמוכיחה פעם אחר פעם כמה היא לא נאמנה, שלא מפסיקה לחפש את הטרנד הבא. אתמול זה מופז, מחר זה אתה.