תנועת הרכבות נחסמה היום (שלישי) במשך כמעט שלוש שעות על ידי קומץ קטן של נכים מארגון "הנכים הופכים לפנתרים". בעקבות החסימה נוצר כאוס תחבורתי: תנועת הרכבות הופסקה, הנוסעים הועברו לאוטובוסים ובשל כך נגרמו פקקי ענק בכבישים. ואיך כל זה קרה במדינת חוק? התשובה היא פשוטה וגם מקוממת - משטרת ישראל עוסקת ביחסי ציבור ולא באכיפת חוק.
כוחות משטרה הגיעו למקום החסימה, מסילות הרכבת ליד קיבוץ יקום בשרון, אך הם נמנעו מלעשות את עבודתם ואפשרו למפגינים הבודדים לשתק את העורק המרכזי של רכבת ישראל. רק לאחר פרק זמן בלתי סביר בן שעתיים וחצי, החלו השוטרים לפנות את המפגינים.
לכל אחד מאתנו ברור, שאם היה מדובר בציבור אחר, כמו החרדים, המשטרה לא היתה מהססת לפנות את המפגינים באמצעות אלות, פרשים, התזת מים, מעצרים וכל אמצעי נוסף שיבטיח את חופש התנועה. לנכים, לעומת זאת, היא מאפשרת לחסום את התנועה באין מפריע. האכיפה כלפי הפגנות הנכים היא סלקטיבית ומקוממת.
הזכות למחות ולהפגין היא זכות חשובה במדינה דמוקרטית, אולם יש לאפשר את השימוש בה בצורה מדודה ושקולה. לא ייתכן שבכל כמה שבועות יחסמו מפגינים מארגון הנכים האמור את התנועה וישתקו מדינה שלמה, וזאת לאחר שהרוב המכריע של ארגוני הנכים קיבל את ההסכם עם המדינה על העלאת קצבאות הנכים והפסיק את הפגנותיו.
זו בריונות ועבריינות גם כאשר יש סימפטיה אוטומטית כלפי נכים. המשטרה חייבת לאזן בין הזכות למחות לבין החופש של מיליוני אזרחי המדינה לנוע ממקום למקום, כאשר העדיפות צריכה להיות בבירור כלפי חופש התנועה.
אבל המשטרה עסוקה יותר בתדמית וביחסי ציבור. עימות עם נכים ופינויים מכביש או מסילה לא נראה טוב. לתפיסת קברניטי המשטרה, צילומים כאלה במהדורות החדשות ובעיתונים עלולים לפגוע בתדמית המשטרה. אני מעדיף משטרה שעושה את עבודתה ולא משטרה שעוסקת ביחסי ציבור ובמה יגידו או יכתבו עליה. אכיפת החוק מטבעה לא תמיד נראית או מצטלמת טוב, אבל זוהי עבודתה של המשטרה.
ובמקרה של הנכים, אכיפת החוק כלל לא דורשת הפעלת כוח ואלימות. מדובר בסך הכל במספר מצומצם של מפגינים שניתן לפנות על ידי שוטרים מעטים בצורה מכובדת. הגיע הזמן שהמשטרה תתחיל לעשות את עבודתה ולא תתעסק במה יחשבו עליה. היא אכזבה היום עשרות אלפי אנשים, שנתקעו בפקקי הענק. גם הם ציפו ממנה, שהיא תמלא את תפקידה כאוכפת חוק.