לא פשוט לכתוב על ספרו החדש של דרור משעני, "שלוש". כמעט כל מילה שתאמר עליו עלולה להסגיר נקודות מפתח בסיפור וזו הפתעה בזכות עצמה, שכן "שלוש" הוא רומן מתח בעל מבנה לא שגרתי, ששובר את חוקי הז'אנר.
עברו שלוש שנים מאז פורסם "האיש שרצה לדעת הכל", הספר השלישי בסדרת אברהם אברהם (הספר הרביעי יראה אור בשנה הבאה), החוקר החביב על משעני, וזה שהפך אותו, בצדק, לסופר המתח הישראלי הבינלאומי המפורסם ביותר כיום. ספריו תורגמו ל־20 שפות, "תיק נעדר", ספרו הראשון, עובד לסרט בצרפת, וכן הוא זכה בפרסים בינלאומיים נחשבים. יחד עם שירה חדד, העורכת שלו הוא יצר סדרת טלוויזיה אמריקנית המבוססת על חכמת ההמונים, שרצה אמנם רק במשך עונה אחת, אך חשפה אותו ואת כתיבתו בפני תעשיית הטלוויזיה העולמית. רק לאחרונה כתב עליו "די צייט" הגרמני ש"דרור משעני עלה לליגת העל של סופרי המתח בעולם".
גם "שלוש" נענה היטב לרף הגבוה שהוצב מולו. זהו ספר יפהפה ומכמיר לב, ולצד ההישג הספרותי יוצא הדופן, הוא גם מותח מאוד באופן לא שגרתי: אמנם יש בו חקירה ומעשי רצח ומתח שהולך ומתגבר מאוד לקראת הסוף, אבל הוא לא דומה למותחנים הסינטטיים המציפים את מדפינו לאחרונה. נראה כי לא מעט כותבים עלו על כמה מהנוסחאות המתפקדות היטב של הז'אנר. כמו למשל סוגת הוויג'ילנטי, בה גיבור שתקן ואנונימי משליט צדק בסיסי באמצעים אלימים - לי צ'יילד, גרג הורוביץ, בראד פארקס, אם להזכיר רק אחדים. התוצאה היא סדרות ארוכות של מותחנים בעלי מבנה אחיד, תפניות צפויות בעלילה וגיבורים דו־ממדיים.
עטיפת הספר (אחוזת בית)
לעומתם, בניגוד חד, התפנית שביצע משעני והתרחקותו מחוקי הז'אנר: החקירה, העלילה והבלש(ים) יושבים הרחק ממושב הנהג בספר הזה. אולי בספסלים האחוריים של המיניבוס שמספרו שלוש. הפשע הראשון מבוצע רק בשליש הספר. עיקר החקירה מתבצעת רק לקראת הסוף, מבנה מאוד לא מקובל לרומן מתח. את הספר הזה לא מוביל בלש מתוחכם ומיוסר, אלא שלוש נשים, שדמותן משורטטת ביד אמן ובפרטי פרטים עדינים. עיקרו של הספר הוא חיפוש שמבצעת כל אחת מהנשים בתחום אחר. שלוש הנשים הן ארנה ואלה (כן, כן) הישראליות ואמיליה, מטפלת זרה מלטביה.
הרקע, כמקובל אצל משעני, היא העיר חולון, העיר בה גדל, שאינה נהנית מתדמית זוהרת במיוחד. אם כבר, היא נחשבת לעיר אפרורית, מערי השינה של תל אביב, ששום דבר מסעיר לא קורה בה. אבל דווקא הרקע הלא זוהר הזה מאפשר להבליט כנגדו את דמותן של שלוש הדמויות הנשיות, שייאמר מיד, שגם הן אינן דמויות זוהרות או דרמטיות, ואלמלא היו מוארות לרגע על ידי הזרקור שכיוון אליהן משעני - הן היו מצליחות להיבלע, אפילו ברקע האפרורי של חולון, ולהיעלם.
ארנה, גיבורת החלק הראשון, היא גרושה טרייה, אם לילד רגיש מאוד (שיש לתהות האם הוא משתייך לספקטרום האוטיסטי), שמנסה לעכל את פרידת הוריו ומאשים את עצמו בה במידה רבה. ארנה עצמה מתמודדת עם הרגשת הבדידות החדשה, של החיים ללא בן זוג. היא מחפשת לעצמה חיים חדשים, אך החיפוש הוא איטי, הססני, והיא, לפחות בתחילת מערכת יחסיה עם גבר שאותו פגשה בצ'אט, נאבקת עם עצמה; כמו בריקוד טנגו היא עושה שני צעדים קדימה ואחד אחורה. הקרקע הבטוחה היחידה עליה היא צועדת היא יחסה לבנה, ערן, עליו היא מגינה כלביאה. היא נאחזת באימהות בנחישות גדולה, ולמרות החרדות המלוות את האימהות שלה, שם אורנה במיטבה והיא יודעת מה היא רוצה.
הגיבורה השנייה היא אמיליה, עובדת זרה, שגורלה אינו נתון בידיה. ברגע בו הולך לעולמו נחום, הקשיש בו טיפלה במסירות, היא נסחפת על ידי האירועים למציאות והווית חיים שאינה רוצה בה. אמיליה מחפשת מוצא, ויותר מכך - היא מחפשת משמעות קיומית, וסיבות למה שקורה לה. היא מוצאת תשובה מסוימת בדת - היא נוצרייה, והיא מתחילה ללכת לכנסיה בימי ראשון, ולנהל שיחות נפש עם כומר פולני בשם תדיאוש, שמבין לליבה ומנסה לסייע לה.
ואילו החיפוש של אלה, הגיבורה השלישית, הוא חיפוש אחר האמת. ויש הגיון בחיפוש הזה משום שכל גיבורי הספר משקרים זה לזה, ומשקרים לעצמם. בצד מוטיב החיפוש, השקר הוא מוטיב מרכזי נוסף. והוא מעניין במיוחד בשל הסיבות שאנשים משקרים. לא תמיד בכוונת זדון; לעתים השקר נובע ממבוכה, לעתים מבושה - אבל הוא נוכח בחיי הגיבורים ובחיינו באופן בולט.
בספר שמרבית גיבוריו הן נשים, יש מקום לשאלה האם מדובר בספר פמיניסטי. נכון שהדמויות הנשיות מתוארות בפירוט ובעומק גדולים לאין שיעור מתיאורי הגברים, שהם רישומיים במהותם. הן מתלבטות, הן מחפשות את דרכן ולמרבה השמחה הן גם טועות. למה שמחה? משום שהטעות מעניקה להן איכויות אנושיות. לא מדובר בדמויות פלקטיות ו"שלוש" אינו מניפסט של העצמה נשית. לא מדובר בוונדר וומן. זהו תיאור אמין של דמויות כמעט בנאליות אך נוגעות ללב, כל אחת בדרכה, ולבך אכן יוצא אליהן.
"שלוש" מצטיין בתחום נוסף, ולא שגרתי במותחנים ישראלים: סקס. יש בו תיאורי סקס לא צמחוניים ולא מביכים; הם טבעיים למהלך העלילה וזורמים איתה. לא קל לכתוב סקס בעברית, כזה שלא ייפול למלכודת של טקסטים נמוכים או לערפול לירי. אין הרבה כותבים כמו יונה וולך אבל דרור משעני מצליח להתגבר על המכשלה הזו ולכתוב סקס ישיר, לא מתנצל ולא מתייפייף. בכך הוא ממשיך את הקו של הספר כולו, על דמויותיו הארציות, הרקע היומיומי, ההתרחשויות האמינות והמוכרות. ובדרך הזו הוא מצליח להזחיל, מלמטה, אימה משתקת. אתה פתאום תופס כמה זה קרוב לבית. כמה בקלות זה יכול לקרות גם לךָ, ובוודאי גם לַך.
שלוש / דרור משעני, אחוזת בית, 271 עמ'