אני מסתכלת בשעון, חמש דקות לשמונה, בעוד כמה דקות קליפ התשובה שלי לדודו פארוק עולה לאוויר ואין דרך חזרה. אני כבר יודעת מה עומד לבוא: מהומה, ערימות של אהבה ושנאה - יותר משאדם יכול להכיל ביממה. התכסתי זיעה קרה וברחתי למקלחת, להירגע.
במקלחת החרדה רק התעצמה - אם זה לא יצליח אחרי כל ההשקעה? אולי לא יאהבו את זה? ומה אם עשיתי פדיחות למשפחה? ולמה בכלל אני צריכה את זה כל פעם? בשביל מה אלוהים, בשביל מה?!
התשובות חיכו לי באינבוקס. תזכורת לסיבה שבשמה יצאתי לדרך - לתרום את חלקי בעיבוד שדות השיח הישנים, לזרוע עוד נבט למציאות חדשה. מודה שנהנתי מכל אימוג'י של כתר, מכל ילדה שהודתה לי על זקיפות הקומה ומכל גברבר צעיר שתמך במסר. החרדה התפוגגה. אבל מתוך אלפי תגובות משמחות - נגעה לי במיוחד נערה אחת שכתבה שהיא אוהבת את דודו פארוק ואת השיר הזה במיוחד, אך מעולם לא עצרה לחשוב מה הוא אומר.
ופה קבור הכלב.
ככל שעבר הזמן הבחנתי שהמתנגדים לכך שהחלטתי לענות לפארוק נשענים על נימוק מרכזי אחד - "זו פרודיה, את פשוט לא מבינה צחוקים".
אז אתם, "המבינים", סבבה לכם שמישהו יספר שהוא "טס בתחת" לאחותכם, לאמא שלכם או לילדה שגידלתם? ואם הוא יאמר שזו פרודיה, תפרצו בצחוק? תגידו "אה סבבה אחי, מצחיק, על הכיפאק"? אה, לא? אז תפסיקו לבלבל את המוח.
אתם. אתם אלה שלא מבינים. שלא עצרו לחשוב מה הם שרים. אתם לא מבינים כמה בנות כתבו לי שהילדים בכיתה מצטטים את פארוק כשהם ניגשים אליהן, אתם לא מבינים את הכוח של שירים. אתם לא מבינים שכוכבי נוער הם מודל ודוגמא למה נחשב ואיך להתנהג. הם לא מכירים את אורי קומאי האמן הפארודי, הם מחקים את דודו.
אתם לא מבינים שלצחוק על אשה ש"רק אומרים לה והיא בולעת", זה כמו לצחוק על שמנים או על הומואים. זה חייב להפסיק להצחיק אתכם. וגם ערסים הם לא בדיחה. אתם לא יותר טובים.
קראתי את כל התגובות שלכם, המבקרים. את כל הפוסטים והשיתופים. גם "אמן תקבלי איידס במוח", בחיי לא דילגתי על כלום. אבל לא השתכנעתי ששירים שמציגים נשים כחור חסר אופי או שיקול דעת זו פרודיה טובה ועד לרגע זה אני לא מבינה מדוע אתם מרגישים צורך להגן עליה. וממה?
אני לא ראפרית, לא רוצה או יכולה להתחרות בהצלחה של דודו פארוק. לי מספיק לשמוע על ילדה שקיבלה אומץ לענות לאיזה מניאק אצלה בכיתה, מבחינתי כל אחת כזו היא הצלחה.