בשעה 7 בערב, חצי שעה לפני המועד הנקוב בהזמנת החתונה של תמר ואודי, אולם האירועים הבוטיקי בתל אביב רוחש המולה. אורחים כבר מתחילים להגיע בטפטופים, מסגירים בהגעתם המוקדמת את העובדה שהם קרובי המשפחה הקרובים יותר של החתן והכלה הירושלמים. המלצרים מקבלים תדרוך אחרון על תפריט הערב, הברמנים מבריקים כוסות יין, וצלמי הסטילס של האירוע מתחילים להתארגן ולפרוק את תיקי המצלמות.
החתן והכלה, אודי מנחם (41) ותמר גיל (32), כבר פה, לא מצליחים להסגיר את ההתרגשות. הוא בחולצה מכופתרת ובמכנסיים, והיא בשמלת כלה שמגיעה עד הברכיים, איפור עדין ושיער שנח ברישול על כתפיה.
מכל אנשי האירוע שחוצים את המקום במהירות, בולט צוות הצילום, שמתכנס סביב שולחן גבוה, שעליו מונחים תיקי המצלמות. צוות גדול במיוחד של חמישה אנשים, כולם לבושים בחולצה שחורה, שעליה מוטבע הלוגו "סנאפ, המרכז החברתי לצילום". שתי צלמות, ליאור ומאיה, שני צלמים, דוד ואלברט, וקארין, מנהלת המרכז. אי אפשר להתבלבל במקצוע שלהם ובתפקידם הערב, כשכולם כורכים סביב צווארם את רצועות המצלמה ומאמצים אותה אל גופם בביטחון.
ליאור מתחילה תדרוך בקול רם, כדי להתגבר על מוזיקת הרקע הבוקעת מעמדת התקליטן. "אוקיי, אז ככה, בואו נתחיל לפני שהמסה של האורחים תתחיל להגיע. היום, בניגוד לחתונת החוץ שהיתה לנו אתמול, יהיה לנו הרבה יותר פשוט, ואין מה להסתבך עם התאורה. התאורה כאן היא קבועה ולא משתנה, אבל יכול להיות שהיא תשתנה בזמן הריקודים.
"כולנו נצא עכשיו לטסט תאורה, וברגע שתגיעו לחשיפה הנכונה תוכלו להתחיל לצלם ברצף. זה אירוע בוטיק, מיוחד, עם אווירה וסגנון אחר, וזה מה שאני רוצה שתמצאו ותצלמו. את הריהוט הישן, את הגלריה עם הספרייה המיוחדת, את הפריטים הקטנים שעושים את האווירה.
"דוד, שתית? אלברט, אני רואה שאתה מצונן קצת ומושך באף, יש לך טישיו בכיס, כן? קדימה, צאו לטסט תאורה, ושיהיה לנו בהצלחה".
במבט ראשון אי אפשר להבחין במשהו שונה בנראות ובהתנהלות של אלברט בינימינוב (29) ודוד דיל (23). במבט שני כן. הם נראים קצת אחרת, שניהם עם מוגבלות שכלית התפתחותית קלה, בתפקוד גבוה. כשהם מסתובבים ברחבי אולם האירועים הכמעט סטרילי, המקדש את כל מה שיפה ונכון לפי ספר הנורמות המקובלות, הנוכחות שלהם מרגשת.
בזמן טסט התאורה אפשר להבחין שלפני כל קליק הם משתהים קצת יותר ממאיה ומליאור, שמתקתקות את המקום, תרתי משמע. אבל כשהם מקליקים ומייד אחר כך משפילים מבט אל התמונה שבמסך המצלמה הדיגיטלית, מעריכים אותה ומחליטים אם לצלם שוב כדי להשיג את הפריים הנכסף, הם נראים צלמים מקצועיים לכל דבר, עם כל הניואנסים. מדי פעם הם ניגשים עם המצלמה שלהם אל מאיה או ליאור ומבקשים אישור למה שצילמו. והשתיים, צלמות מקצועיות עם עין מצוינת ולב רחב, משבחות ומתקנות ומסבירות ומבהירות בסבלנות וברגישות מעוררות השתאות.
אלברט גר בדיור מוגן של עמותת "עמי" בבאר שבע ועובד במהלך השבוע בתוכנית "שווים במדים" של ארגון "אקים" בבסיס צה"ל בבאר שבע. בשנה האחרונה, מאז שסיים את קורס הצילום ב"סנאפ", הוא מצלם.
"את רואה", הוא מסביר לי תוך כדי הפניית המצלמה אלי, "בתמונה הזאת היה לי חשוב לתקן את האור, כי בהתחלה היא היתה חשוכה מדי. אני מרגיש שמפעם לפעם אני משתפר, ואני שמח שיש פחות ופחות תמונות שאני לא אוהב. אתמול צילמנו בחתונה שהיתה בחוץ. היה קצת קשה עם התאורה שהשתנתה בגלל החושך, אבל הסתדרנו".
דוד חגג בדיוק השבוע את יום הולדתו ה־23, ומתגורר עם הוריו ואחיו הצעיר בבאר שבע. במשך שנתיים עשה שירות לאומי במכבי האש בבאר שבע ובבית החולים סורוקה. כיום במהלך היום הוא לומד בישיבה, ומאז שסיים את לימודי הצילום מצטרף אל חברי "סנאפ" בעבודות השונות - מסייע בסדנאות, מצלם בכנסים ובתחרויות ספורט, וכמובן, מצלם בחתונות.
* * *
ליאור וינברגר (28) ועידן אסלן (32) הגו את המיזם החברתי הזה לפני שנתיים, יחד עם קארין גרינברג (33) ומאיה לבקוביץ'־סגל (36). הם ביקשו להכשיר חבר'ה עם צרכים מיוחדים להיות צלמים ולאפשר להם להשתלב בעולם התעסוקה, כמו שהם יכולים, כמו שהם ראויים. ככה, פשוט, ומכבד, ואיך זה שעד היום אף אחד לא חשב על זה.
"זה מרגש אותי", יגיד מאור, הבַּרְמן, את מה שאני עתידה לשמוע מכל כך הרבה אנשים שיתרגשו הערב מנוכחותם של דוד ואלברט בחתונה. "אני עובד פה כבר שלוש שנים, כמעט בכל ערב, וזו פעם ראשונה שאני רואה חבר'ה מיוחדים מצלמים. זה מדהים".
במשפחה של תמר לא הופתעו כששמעו שהצלמים בחתונה שלה יהיו אנשים עם צרכים מיוחדים. היא אחראית לגיוס הכספים ל"ארץעיר", ארגון שפועל לקידום קהילתיות עירונית באמצעות שלושה תחומים מרכזיים: קהילה, יזמות ותעסוקה. שם היא התוודעה ל"סנאפ", שקיבלה ליווי צמוד ואיכותי מהארגון בזכות היוזמה להקים עסק שבא לפתור בעיה חברתית דווקא בעזרת מודל עסקי בשוק החופשי.
אודי, זה שיהפוך הערב להיות בעלה של תמר, תקליטן שעוסק בהפקה וביצירה מוזיקלית, מודה ש"אילולא תמר, שמקדישה את חייה כדי למזג ולקרב, לא באמת הייתי יודע על המיזם המקסים הזה. כשהייתי חייל, השתתפתי בשילוב של חבר'ה אוטיסטים בבסיס פיקוד העורף בירושלים, וזו היתה חוויה נוגעת ללב שאני זוכר עד היום.
"אני יודע כמה דלתות נטרקות בפני אנשים עם צרכים מיוחדים. העובדה שהחבר'ה האלה קיבלו הכשרה מקצועית ושהם משתכרים מזה היא משמחת. היה חשוב לתמר שביום המשמעותי הזה נפיק את הכי טוב שאפשר, ואני כמובן זורם איתה".
אלברט בינימינוב (מימין) ודוד דיל באחת החתונות. "בכל אירוע אנחנו מצטלמים עם החתן והכלה, אלה התמונות שאנחנו הכי אוהבים"
תמר אומרת שהיא קצת מאוכזבת שלא עשתה יותר. "החתונה שלי יכלה להיות חברתית יותר. רציתי שנעצב את הטבעות שלנו בחוג לצורפות של בעלי מוגבלויות, אבל לא באמת ידעתי אילו טבעות אנחנו רוצים, וזה התפספס לצערי. הרי גם ככה אנחנו מוציאים כספים על האירוע, אז למה לא לתעל אותם למקומות שעושים שינוי חברתי?
"חשוב לי להבהיר שלא שכרנו את שירותיהם מתוך חסד. אמנם ידענו מראש על שילוב הצלמים המיוחדים, אבל החלטנו שהם יצלמו לנו את החתונה רק אחרי שנכנסנו לאתר שלהם ולעמוד הפייסבוק, ראינו את התמונות שהם מצלמים והתלהבנו, ואם על הדרך זה עסק שמשלב צלמים עם צרכים מיוחדים - אז נהדר.
"כששיתפתי את ההורים שלי בבחירה שלנו, הם שמחו מאוד וחשבו שזה נהדר ומקסים, אבל לא עשו מזה ביג דיל. אני שמחה שמי שמסביבי לא יצא מגדרו בגלל הבחירה שלנו, כי ככה זה צריך להיות. הכי טבעי ונכון".
מאיה מספרת שמגיעים אליהם מפה לאוזן. "פונים אלינו אנשים שהם טובי לב, מכילים וסבלנים, שמבינים את החשיבות של הדבר, ואלה בעצם האנשים שאנחנו מכוונים אליהם. מי שנותן לנו לצלם ביום הכי חשוב שלו בחיים, אלה אנשים שלא רק אומרים, 'חייבים לשנות' ו'צריך לשאוף לשוויון בחברה', אלא אנשים שמפקידים בידינו את היום הכי חשוב בחייהם ועושים שוויון על אמת. וזה מדהים ומרגש אותנו בכל פעם מחדש".
* * *
בשעה 20:00 האולם כבר מלא במוזמני החתונה, וארבעת הצלמים לא מפסיקים לצלם. העובדה שב"סנאפ" מגיעים לכל אירוע ארבעה צלמים, מהם שניים עם צרכים מיוחדים, מאפשרת להם להנציח כמעט כל התרחשות ולא לפספס, והתיעוד הוא היקפי. כשליאור מצלמת את מעמד הכתובה, מאיה מצלמת את הסבים והסבתות, אלברט מצלם פעוט בן שנתיים שמשתובב ברחבת הריקודים הריקה עדיין, ודוד קולט מרחוק חיבוק ארוך של תמר עם חברה לעבודה, ומתקרב אליהן במהירות כדי להנציח את הרגע.
"ראיתי משהו יפה ושמח והייתי חייב לתפוס את הרגע הזה לפני שהוא ייעלם", הוא מסביר. "אני אוהב לתפוס את הרגעים האלה. עד החופה, החתן והכלה בדרך כלל במתח, ואנחנו צריכים להיות מרוכזים כדי לא לפספס כלום. אחר כך מתחילים הריקודים, ואז כולם משוחררים והכי כיף לצלם".
זו החתונה העשירית שלו השנה, "וזה עושה לי טוב, וזה כיף לי, ואני יודע שזאת השאיפה שלי, זה מה שאני רוצה להיות, צלם. רק רגע, אני צריך להתקשר לאמא שלי, שכחתי להודיע לה שהגעתי".
אני מבקשת ממנו שייתן לי לדבר עם אמא שלו, סברינה, והיא נשמעת נרגשת. "אני כל כך מבסוטית מכל מה שקורה איתו", היא אומרת, "אין מאושרת ממני. הוא יוצא מהבית בשמחה ואוהב לצלם, ואני מכירה את כל החבר'ה של 'סנאפ' וסומכת עליהם במאה אחוז.
"לכל מקום שדוד הולך היום, הוא לוקח איתו את המצלמה המקצועית שקנינו לו. בבית הכנסת בשכונה שמעו שהוא התחיל ללמוד צילום, והרב שלו הזמין אותו לצלם באירועים שלהם.
"אבל זה לא רק שהוא למד לצלם יפה, והוא יודע מה שהוא רוצה לעשות, אלא שהם מעניקים לו כל כך הרבה ביטחון. הוא הפך להיות משוחרר יותר, עצמאי יותר, והתקדם בכל כך הרבה תחומי חיים מאז שהוא איתם. הוא התחיל לנסוע לבד באוטובוסים, לנסוע ברכבת, הוא לא היה עושה את זה לפני. הם דואגים לו כל הזמן, וכשהוא יוצא מהבית, אני שקטה.
"החתונה הראשונה שהוא צילם היתה בצפון, והוא נאלץ לנסוע ברכבת לבד. קארין ליוותה אותו עד העלייה לרכבת, ומאיה חיכתה לו בתחנה שבה היה צריך לרדת. הוא היה כל כך מאושר מהנסיעה העצמאית הזו, שלח לכולנו תמונות בווטסאפ וכתב: 'אני נוסע לבד ברכבת'".
* * *
מאז שליאור זוכרת את עצמה, תמיד היתה לה מצלמה בידיים. היא גדלה באשקלון, ואחרי עבודה של שנים בצופים, למדה לתואר ראשון ולתעודת הוראה בחינוך בלתי פורמלי במכון לחינוך דמוקרטי בבאר שבע.
"בזמן הלימודים עבדתי באגודה להתנדבות וליוויתי חבר'ה עם הנמכה קוגניטיבית שבחרו לעשות שירות לאומי. שם הכרתי את דוד וליוויתי אותו במשך שנתיים. במהלך הלימודים נחשפתי למה שקורה בחיים הבוגרים של אנשים עם מוגבלויות. לפנאי ולעניינים החברתיים דואגים להם, ויש מי שיחגוג איתם את החגים, אבל יש בעיה במיצוי הפוטנציאל שלהם בתעסוקה.
"בלימודים שלי למדתי לייצר יזמות חברתית ששואפת לשנות. בשנה ג' חשבתי לקחת את שני העולמות האלה שאני מחוברת אליהם, של הצילום ושל הצרכים המיוחדים, ולשלב אותם ליוזמה חברתית: בית ספר ללימוד צילום מקצועי. התחלתי לקיים סדנאות צילום לחבר'ה באגודה שעבדתי בה, והבנתי שזה מוצלח מאוד ושחייבים להרחיב את היקף ההכשרה.
"דרך חברה ללימודים הכרתי את בן הזוג שלה, עידן אסלן, שהוא צלם מקצועי עם תואר בצילום, והצעתי לו להצטרף אלי להגשמת החלום שלי: להכשיר את החבר'ה וממש לקחת אותם איתנו לעבודה".
"כשליאור פנתה אלי עם הרעיון המקסים הזה, היו לי קצת חששות", נזכר עידן. "לא הכרתי את העולם הזה של המוגבלויות. היום אני מבין עד כמה אני עצמי התעצמתי והתפתחתי משיתוף הפעולה שמפגיש בין שני העולמות".
ליאור: "פנינו לתוכנית 'המאיץ' של 'ארץעיר', שזו תוכנית נפלאה שמסייעת ליוזמות עסקיות־חברתיות להוציא לפועל את הרעיון ומלווה את היזמים בכל מה שנדרש כדי להקים עסק חברתי (תוכנית ה"מאיץ" פועלת בשיתוף presentense, מעוף וקרן נס). לא היה לנו מושג שמאיה וקארין יגיעו לתוכנית הזו עם אותו חלום בדיוק".
בשנים שבהן רקמה ליאור את הרעיון שלה, קארין גרינברג עבדה כמנהלת פעילות הפנאי של אנשים עם מוגבלות שכלית באגודת "עמי". ספינת הדגל של הפעילות היתה קורס שהעבירה מאיה, שמחזיקה בתואר ראשון בצילום ובתואר שני באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה. שתיהן הבינו מה הקורס הזה עושה לאנשים וחשו שצריך לפתח משהו גדול יותר, גוף שיכשיר מקצועית וייקח את החברים לתעסוקה הולמת. גם הן פנו לתוכנית "המאיץ", ושם התחברו לליאור ולעידן.
בשנה שעברה זכה הפרויקט בתואר "העסק החברתי המבטיח של השנה" בתחרות שארגנו ההסתדרות הציונית ועמותת "ארץעיר". ארבעת השותפים קיבלו מענק כספי בסך 33 אלף שקלים כדי להמשיך לפתח את החזון.
"אני חושבת שהעולם שלנו הולך לכיוון של גיוון וחיבור", אומרת בלה אלכסנדרוב, מנכ"לית "ארץעיר". "גיוון של כל מיני אוכלוסיות, עם מוגבלויות, בלי מוגבלויות, והחיבורים האלה - יש להם יתרונות של חשיבה אחרת ועשייה אחרת ולקיחת אחריות על התחומים החברתיים מכיוון המגזר העסקי. 'סנאפ' מדגימה את זה הלכה למעשה. אנחנו, הלקוחות, צריכים להבין שנוכל להשפיע אם נצרוך שירותים שהם טובים לאנושות".
* * *
דוד, אלברט ותלמיד נוסף, אוריאל עובדיה, למדו את יסודות הצילום בקורס שהועבר בהתנדבות בסטודיו של "סנאפ" בבאר שבע. פעמיים בשבוע, במשך 11 חודשים. תוכנית הלימודים כללה שפה צילומית, טכניקה ופרקטיקה של המצלמה, הכל בשפה מונגשת.
"הם מצלמים צילום ידני לחלוטין, מה שמכונה בז'רגון המקצועי 'מנואל'", מסבירה מאיה, האחראית לתוכנית הלימודים. "הם בעצמם מכוונים את החשיפה והצמצם והמהירות והסנכרון, אלה דברים שגם לאנשים נורמטיביים קשה ללמוד. להפתעתנו הגמורה, הם קלטו מהר מאוד את העניין הטכני הזה.
"הם למדו צילום בתנועה, טשטוש רקע, בניית פריים נכון, צילומי חוץ - כמו אירועי ספורט שהיום אנחנו משתתפים בהם, צילומי אדריכלות, וגם צילומי סטודיו, שכוללים את כל מה שמצלמים בסטודיו: צילומי מוצר, צילומי היריון, צילומי משפחות ובוק בת מצווה.
"הלימודים לוו כל הזמן בסימולציות. דימינו חתן וכלה עם הינומה ומה קורה ברגע שבירת הכוס, כדי שהם יגיעו לשטח ויידעו בדיוק למה לצפות. הם לא למדו רק איך ללחוץ על הכפתור, אלא גם כל מה שקשור למוסר עבודה. להגיע בזמן, לא להתעסק בטלפון הנייד, להודיע מבעוד מועד אם הם לא יכולים להגיע לעבודה, ואיך יוצרים אינטראקציה ראשונית עם המצולם, כי הרי אי אפשר לגשת וסתם לדחוף מצלמה מול פניו של אדם. הסברנו להם גם איך להגיב כשמישהו באירוע לא רוצה שיצלמו אותו.
"שומעים הרבה על פוטותרפיה, ועל מה שהצילום עושה לנפש. אבל אצלנו זה לא טיפולי, זה לגמרי מקצועי. הדרישה גבוהה מאוד, אין הנחות. אין אמירות כמו 'אוי, מסכן, אנחנו לא יודעים אם הוא יכול'. אין דבר כזה. עושים את המקסימום, מנסים, וברור שהם יכולים. למרות המוגבלות שלהם, התפקוד שלהם גבוה, והם סיימו את הקורס בהצלחה.
"אוריאל, למשל, פחות התחבר לצילום באירועים. הוא נפלא בהדרכה ובהפקה, וממש הפך להיות איש מקצוע שמלמד בסדנאות שאנחנו מעבירים לבעלי צרכים מיוחדים. הוא הפך להיות מדריך של ממש. אנחנו משבצים כל אחד לפי יכולותיו, ואנחנו כבר מתרגשים ומחכים לפתוח את הקורס הבא ושואפים לכמה שיותר תלמידים.
"הקורס מדבר בשפה קלה להבנה. אני לא אגיד בשיעור 'תחפשו את הסֶנְטֶר שלכם בפריים', אבל אני כן אגיד 'תחפשו את הקול שלכם בתמונה, את הדיוק', ואני לא אוותר על שימוש במונחים מקצועיים כמו צמצם, פריים, מהירות תגובה. הם צריכים לשלוט במושגים שהם יפגשו בזמן עבודה עם צלמים אחרים".
* * *
קצת לפני החופה של אודי ותמר, יש אורחים שמבקשים בעצמם מדוד ומאלברט לצלם אותם. שני הצלמים לא מפסיקים לחייך בזכות ההכרה בהם והרצון להתקרב אליהם, וליאור מיטיבה להסביר: "מצלמה מגנה עליך, שומרת עליך, אתה רואה הכל ושולט בסיטואציה.
"מעצם החזקת המצלמה, אנשים רוצים בקרבתך, שמים לב לנוכחות שלך, ולא משנה איך אתה נראה או איך אתה מדבר. ומי שאתה מצלם, אוטומטית אוהד אותך. אני מתארת לעצמי שזה מה שדוד ואלברט חווים, כי זה מה שאני חווה בעצמי".
אחרי החופה המרגשת, דוד ואלברט נראים משוחררים יותר, בדיוק כמו תמר ואודי. מהר מאוד רחבת הריקודים מתמלאת, והפלאשים לא מפסיקים להבליח. אורלי גיל, אמה של תמר, גאה בבת שלה: "לא הופתעתי כשהיא סיפרה לי על הצלמים שיגיעו, כי אני מכירה את הבת שלי ויודעת איפה היא עובדת", היא אומרת, מחויכת ומאושרת. "כל הנושא החברתי, שדוגל בשיתוף של אנשים שהם לא במיינסטרים כמונו, הוא משימה חשובה מאוד. תראי כמה הצלמים האלה מוכשרים וכמה שמחה הם מוסיפים לחתונה".
בשעה 23:30 חוזרת קארין הביתה עם דוד ואלברט. רחבת הריקודים עדיין מלאה, מאיה וליאור עדיין כאן, אבל לקארין יש עוד שעה וחצי של נהיגה, מתל אביב לבאר שבע. "חשוב לנו לשמור על הצלמים שלנו, להחזיר אותם הביתה בשעה סבירה".
את התמונות שיצאו יראו דוד ואלברט כעבור כמה ימים, בסטודיו. "בכל חתונה עידן, ליאור או מאיה מקפידים לצלם אותנו עם הכלה והחתן, למזכרת", אומר אלברט. "אלה התמונות שאנחנו הכי אוהבים ומתרגשים מהן".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו