האיש שיצא לדרוש ריבונות

"כשהרוזן ברנדוט הגיע לרחוב הפלמ"ח, הוא בא מפה", מצביע חמי כהן לעבר בניין ארמון הנציב. "בהתחלה ברנדוט רצה בתוכנית המקורית שלו ירושלים ערבית. אחר כך הוא שינה את זה לירושלים בינלאומית. הוא עצמו היה אמור להיות שליט ירושלים. לשבת בארמון הנציב".

רחוב הפלמ"ח בירושלים זה הציר שבו עצרה חוליית לח"י ובתוכה אביו של חמי, יהושע כהן, את מכוניתו של ברנדוט. הרוזן חוסל, ומעטים יודעים שהיה מי שחזה כי ברנדוט חתום על גזר הדין שלו. זה היה הקולונל מיינרצהאגן. הוא רשם ביומנו, ב־2 בספטמבר 1948, כי "ברנדוט הוא בוודאי ברנש הגון אלא שעשה שגיאה אחת גדולה, שיוקרתו לא תחלים ממנה לעולם. הוא ניסה לתת את ירושלים לערבים. הנצרות היתה צריכה להזדעזע עד למעמקיה... ירושלים היא גרעינה של הציונות. נתינתה לערבים מטביעה על ברנדוט מייד חותם של איש בעל מניות שאין לו מושג במשמעותה של הציונות. בגבשו את ההצעה המחרידה הזאת חתם במו ידיו על גזר דינו... לפי מצב הדברים עתה, תשיג אותו יד היהודים".

בעקבות המחאה שארגן השבוע כהן מול ארמון הנציב, הזכירו שהאו"ם פלש שם לשטח של כ־30 דונם ממזרח למתחם. אבל "בשבילי סיפוח השטח הזה הוא עניין צדדי", אומר חמי. "העניין המרכזי זו הפגיעה בריבונות. האו"ם יושב בסמל של השלטון הזר, המקום שבו ישבו השליטים הזרים לפני קום המדינה. והאו"ם יושב שם על שטח שאפילו מקדשי הקו הירוק מכירים שזה שלנו - למרות ש'הארמון' ממוקם במה שהיה לפני 67' השטח המפורז. הם לא מוכנים לחתום איתנו על שום חוזה". 

ארמון הנציב זו אנדרטה לאי ההכרה של האו"ם במדינת ישראל. הקו הירוק של 67' לכאורה מקודש, אך אי ההכרה בגבול כלשהו בירושלים ובריבונות ישראל בבירה מציבה סימן שאלה על ההכרה גם בגבולות 67'. השימוש במושג גבולות 67' הוא עניין תעמולתי. 

שאלתי את חמי אם הוא רואה בעיני רוחו איזה כוח של בולדוזרים די־9 עולים מדרום או ממזרח על ההאנגרים המשונים שנבנו על השטחים המסופחים. "קודם כל ראינו שבולדוזרים הורידו הרבה מאוד מבנים וגם יישובים, כולל יישובים ערביים, כשצריך", הוא אומר. "בגוש קטיף הורידו דברים יותר גדולים. אבל הסיפור העיקרי זה שהם לא מוכנים לחתום איתנו על שום חוזה". כל הסכם, כל תשלום ארנונה, אפילו רק מול עיריית ירושלים משתמע ממנו הכרה ביהודים. 

ממשלת ישראל מביטה בסוגיה דרך החור של עלות־תועלת. חמי הוא ילד של שדה בוקר, שם היו הוריו יהושע ונחמה, מדור המייסדים. היום הוא חקלאי במושב עין הבשור הממוקם בעוטף עזה סמוך לקיבוץ מגן. פרשת בלוני התבערה באזור היא בעיניו שאלה של יחסנו לריבונות, והוא קושר בין שם לכאן. "כרגע ארמון הנציב זה שטח אקס־טריטוריאלי. שם חוק לא חל עליהם", הוא אומר. "מפה הם מנהלים את כל המאבק האנטי־ישראלי שלהם. כאן ממוקם מטה המשקיפים. הם עדיין מפקחים על הסכמי הפסקת האש מ־1949". 

זהו מקום מושבו של שליח האו"ם מלדנוב, סגנו האוסטרלי רוברט פייפר, המשמש גם שגריר לרש"פ, ועוד גנרל ניו־זילנדי שהוא מפקד כוח המשקיפים. הם מתעקשים על הגדרתם ככוח המשקיפים. שלושת האישים הללו לא מתגוררים בארמון הנציב, למרות שיש שם דירת שרד. הם שוכרים דירות נאות באזור ארנונה או גם סוויטות במלונות. ישראל תמיד היתה ארץ הלוקסוס של השלטון הקולוניאלי, ומי שמשקיף על ארמון הנציב מהגבעה הסמוכה שעליה ממוקם פסל הסובלנות של איזה פסל פולני, יכול להשקיף מגבוה על מגרשי טניס ובנייה בנוסח האימפריאלי הבריטי. לכאן שלחו גם את הלורד גורט, לנוח ולפקח על הנתינים, אחרי שהוביל לטבח את הכוחות הבריטיים במפלת צרפת. כאן אתה יכול לשבת בנוחיות, ליהנות ממה שיש לישראל להציע, וגם לתפוס את עמדת העליונות הקרירה של השליט מגבוה שמטיף לנייטיבס היהודים שהם הורגים פלשתינים והם "כובשים".

חמי, בעברו הרחוק, היה לוחם בסיירת מטכ"ל. הוא השתתף בכמה מהמבצעים המסובכים במלחמת ההתשה, כולל המבצע המודיעיני החשוב שאפשר לממשלת ישראל פוליסת ביטוח; העובדה שמשה דיין וראש אמ"ן דאז אלי זעירא העדיפו לא להשתמש בה ערב מלחמת יום הכיפורים, זה סרט אחר.

"היה פה אדם שסיפר לי שהוא השתתף בהפגנה אחרי מלחמת ששת הימים מול ארמון הנציב", אומר חמי. "הם הפגינו נגד מסירת ארמון הנציב חזרה לידי האו"ם. הם היו חיילים בחטיבת ירושלים על מדים. המפגינים היו לבושי מדים". באזור הארמון היה מוצב ירדני. "כבשנו אותו ב־67'. ההפגנה היתה כחודש וחצי אחרי המלחמה. על המבנה המפורסם היה דגל ישראל".

זו היתה מהפעולות שנוהגים לקרוא להן בכייה לדורות. ממשלת אשכול, שעברה מקרבות למאבק מדיני באו"ם, כנראה העדיפה בעצת משפטנים להחזיר את האו"ם לארמון הנציב. או ההפך.

 

***

אבל איך בכלל האו"ם נכנס לארמון הנציב? הבריטים, כשעזבו את הארץ, מסרו את המתחם לצלב האדום. אולי יש קשר בין היותו של פולקה ברנדוט סגן מנהל הצלב האדום השבדי לבין העובדה שהצלב האדום מסר את המתחם לידי האו"ם ב־48'. ארמון הנציב היום זה עדיין פצצת זמן שברנדוט השאיר, ובבעיה הזאת אביו של חמי לא יכול היה לטפל.

צילו של הרוזן מוטל על טיילת ארמון הנציב. השותף החשוב שלו היה לכאורה מכוחותינו, זהו ד"ר מגנס. יסודות השקפת עולמו משתקפים ב'המשקיף' מתאריך 25 במאי 1943. "הנאציונליזם היהודי הוא צר מוח וטרוריסטי", הוא כתב במכתב שפורסם ב"ג'ואיש טיימס": "התוכן הפוליטי של המצע הציוני עלול בתנאים הנוכחיים לעורר מלחמת אזרחים בארץ ישראל ולהביא לידי תוהו ובוהו בארצות שמחוץ לארץ ישראל.

"האמת היא שהנאציונליזם היהודי מטיל את האנשים למבוכה, לא מפני שהוא חילוני ואי־דתי אלא מפני שהוא שוביניסטי, צר מוח וטרוריסטי, לפי הדוגמאות הבולטות ביותר של הנאציונליזם באירופה". את זה אמר מגנס כשבגטו ורשה עדיין בערו הגחלים האחרונות של המרד. למי שלא מבין: "הדוגמאות הבולטות", אלו הגרמנים הנאצים.

 

מוצב חיזבאללה בלבנון // צילום: אי.פי

 

חמי כהן רוצה לכבות את מורשת ברנדוט־מגנס באמצעות עצומה שתדרוש ממשלחת האו"ם לחתום על הסכם עם העירייה או עם הממשלה - שיעגן באמצעי לגלי כלשהו את המאחז הבלתי חוקי שלהם. יש במעשה שלו דון קישוטיות כלשהי. הוא כבר נתקל בפקחי העירייה שאמרו לו שהוא יכול להפגין, אבל רק אם הוא מחזיק את השלט בידיו. משימה קצת קשה לאורך כל שעות היום. עכשיו הפכו הפקחים לידידיו. כך גם בעל ניידת הגלידה הסמוכה בחניון. אבל חמי שונה מהם. הוא "סלע איתן", כפי שכתב חיים גורי על אביו יהושע כשנפטר: "בלב הוויתור והשנאה העצמית והניהיליזם הסלוני היית איש רוח אמיתי" (הציטוט באדיבות צבי צמרת).

 

רק התמרון יכריע

בהיבט של תכנון ומוכנות, נראה כי צה"ל ערוך למערכה הבאה היטב, ואם זה יקרה בצפון, ישראל לא תסתפק בפעולות כירורגיות או בשליחת יחידות מיוחדות בלבד. אבל ביום פקודה - הדרג המדיני חייב לתת משימה ברורה

מלחמה פורצת כשלראש הממשלה חסרים מנופים מדיניים וצבאיים. או שהוא אינו יודע להפעיל אותם או לא שולט בהם. במקרה של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, אפשר להעריך שכל עוד הוא בתפקיד - הסיכויים למלחמה נמוכים. הוא כמו שחקן כדורסל שידוע ביכולת הפנומנלית שלו להחזיק בכדור; וכתוצאה מזה הקבוצה שלו מנצחת בדרך כלל, אבל בתוצאות נמוכות. אבל גם מי שהוא מחזיק הכדור הטוב ביותר מאבד אותו לפעמים; זה פשוט חייב לקרות מתישהו. ולא תמיד העניינים בשליטתו. צריך לקחת כנתון שבשלב מסוים העניינים ייצאו משליטה, ואז הממשלה וצה"ל יעמדו מול הצורך להחליט איזו מין מלחמה הם רוצים לנהל - בין שזה בזירה הצפונית ובין שבזירה הדרומית, עזה.

מעבר לגורם הישראלי, גם המצב הכלכלי הקשה שמתפתח באיראן ובמקביל בלבנון מוריד את "הסבירות" למלחמה, שמתייחסים אליה בצה"ל כ"מלחמת הצפון". שתי גזרות לחימה, סוריה ולבנון, בכרטיס אחד. אחת הסיבות שלא היתה הידרדרות למערכה נוספת בעזה היא שצה"ל כן חידש את ההרתעה. או לפחות הוא הרתיע את חמאס על ידי פעולות מגוונות. 

השאלה האחרת היא - האם ישראל היתה צריכה לנצל את ההזדמנות ולהתנפל על חמאס. מבחינת עקומת יחסי הכוחות המתפתחים לאורך השנה־שנתיים הבאות, יש תחושה שדחיית מערכה גדולה מיטיבה עם ישראל יותר מאשר עם חמאס. בתוך פחות משנה יאבד חמאס את כל יכולת התקיפה באמצעות מנהרות. לאורך החודשים האחרונים ובייחוד בחודשיים האחרונים נשחקו לו תשתיות לחימה רציניות ביותר, כך שמפלס המוכנות שלו ירד; צה"ל, לעומתו, רואה בעזה זירה משנית ותהליך ההתעצמות והשליטה בתוכניות הקרב גוברת. מפת התת־קרקע בעזה ידועה לצה"ל. יחידות שנבחרו לכך מתאמנות כבר זמן רב על הלחימה במנהרות שבתוך הרצועה. זה שילוב של יחידות סיור והנדסה. צה"ל הכין את כל סוגי אמצעי החבלה המתאימים למשימות המנהור - החל באטימה של מנהרה, הרס פיר מנהרה, או השמדת מנהרה. זה כולל גם יכולת הפצצה מהאוויר.

צה"ל לא מפרסם כמה חטיבות כבר מצוידות בטנקי מרכבה סימן 4, אבל המספר שלהן בעלייה מתמדת. מאז צוק איתן, צה"ל ביצע יותר מקפיצת מדרגה אחת בטכנולוגיות וביכולות הלחימה בכל ממדי הזירה וגם בתפיסת הקרב שלו. היחידות הייעודיות משקיעות המון באימונים. יש תרגילים שנמשכים כחודשיים. הסיסמה שהרטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט מחדיר למפקדים היא "רק התמרון יכריע". מי שיביאו להכרעה בשדה הקרב על ידי השתלטות וכיבוש מרכזי הכובד של האויב אלו כוחות הקרקע.

כפי שאמר מי שהיה סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, ההכרעה במלחמה מול חיזבאללה תבוא על ידי הפעלה בו בזמן מהירה של כוחות באזורים שבהם ממוקם חיזבאללה. מי שמדבר עם הקצינים שעוסקים בתכנון כל האופרציה הזאת ובפיקוד עליה מתרשם שהם בוטחים ביכולת הביצוע והשלמת המשימות. אם תפרוץ מלחמה בצפון - אנחנו נראה פשיטות עומק בעוצמה "תעשייתית" כפי שקוראים לזה בצה"ל, ולא פשיטות עם מטרות כירורגיות. זה לא אומר שהיחידות יורידו אש בהפגזות שטיח. בכלל לא. אלא שכמות הפגיעות הנקודתיות המונחות מטרה תהיה גדולה מאוד. 

זו לא תהיה יחידה מיוחדת, כמו שלדג, שביצעה בסיום מלחמת לבנון השנייה פשיטה בעורף החיזבאללאי וחיסלה כמה מטרות ו־19 מחבלים. אלא צוותי קרב חטיבתיים שכוללים את כל האלמנטים הצבאיים - שריון, סיוע באש מדויקת, הנדסה, יחידת קומנדו או חי"ר, יכולות נ"ט, מודיעין, הפעלת מטוסים על מטרות ויכולת הישרדות ושהייה ארוכה. זה שינוי של עוצבת היסוד הלוחמת, התארגנות שבוצעה במקביל לתר"ש גדעון. העיקרון המבצעי הוא של "ביזור היכולות המבצעיות כלפי מטה. מה שהרמטכ"ל יודע, גם הכוח שנלחם על הקרקע יודע", אומר גורם שאחראי לתכנון בלוחמת היבשה. זאת הרשתיות שצה"ל מטמיע ביחידות.

באופן טבעי עולה שאלת ההגעה אל היעדים. אין ספק שיכולות העומק של צה"ל נותנות מענה לסעיף התחבולנות במלחמה הבאה. אבל הנקודה העיקרית היא ההגעה לאותם מרחבי שיגור של חיזבאללה או כל אויב אחר. צה"ל לא חושף את השיטות. זה יקרה בדרכי אוויר, יבשה וים. לא נותר אלא לשכנע את הדרג המדיני. הציפייה של צה"ל היא שהדרג המדיני יגדיר ביום פקודה משימה ברורה. לוחמה יבשתית תאפשר גם הישג קרקעי ממשי; לבנון צריכה לדעת שתאבד חלק משטחה אם חיזבאללה יפתח במלחמה נגד אזרחי ישראל. ישראל תיאלץ לבחור בין מבצע של פגיעה כוללת בחיזבאללה לבין פעולה שהמטרה שלה להביא להפסקת אש. או במילים אחרות, הפתרון הקל: להפעיל בעיקר את חיל האוויר לפי "דוקטרינת הדחייה" להרס תשתיות לבנון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו