ביום רביעי בערב, קצת אחרי שמונה, יצאתי מהמקלחת, התחלתי להתארגן לעבודה ושמתי לי ברקע את המהדורה המרכזית בטלוויזיה. קרן מרציאנו בדיוק זעקה ברגע הזה לעבר השר ישראל כץ "אז תגיד לנו, תגיד את זה ברור! יהיה גשר או לא יהיה גשר באיילון ???".
אל תשאלו. לא עצמתי עין כל הלילה, התהפכתי במחשבות, כן יהיה גשר... לא יהיה גשר... המתח הרג אותי. תגידו לי, השתגעתם שם באולפנים? מעמידים מדינה שלמה על הרגליים בגלל גשר בתל אביב?
העובדה שמרבית אנשי התקשורת עובדים/גרים/נפגשים בתל אביב (בואכה גוש דן) גורמת להם להתייחס לעיר הזו ביראת קודש שמעבירה אותי על דעתי. כל כך הרבה בעיות תחבורה יש בפריפריה, כל כך הרבה תחלואות בכבישיה בדרום ובצפון, גשרים שלא נבנו, פוליטיקה מקומית ופקקים מאמללים. אבל רחוק מהעין רחוק מהלב ורחוק מהכותרות. זה לא חומר לפתיחת מהדורת חדשות.
וודאי סיפרו לכם שהדרמה הגדולה היא משום שהכל פוליטיקה בפרשה הזו, שהכל בגלל שותפים קואלציניים, הקרב ברשויות המקומיות והבחירות הקרבות. וודאי הטמיעו בכם עוד קצת שנאת חרדים, עוד קורטוב של בוז לשרים ועוד לגימה מחוסר האונים של אזרח מול מערכת.
האזור בו יוקם גשר יהודית בנתיבי האיילון // צילום: יהושע יוסף
זה בולשיט. זה בולשיט משום שבכל מקום נבנים גשרים, בכל יום נחסמים כבישים, ותמיד נעצרות עבודות מאיטרסים כאלה ואחרים אבל לא בכל יום זה קורה במדינת תל אביב, העיר שחוברה לה יחדיו להיות חזות הכל, המקום שממנו יוצאים ואליו חוזרים העיתונאים.
אני יכולה להבין את העניין שמגלים בפרשה הנוסעים באיילון, אני שותפה מלאה לכאב ולחרדה מהפקקים, אני מכילה את התסכול והזעם אבל רוב תושבי המדינה הזו לא חוצים את איילון בדרך לעמל יומם, לא ברגל ולא במכונית. ולכן אני מסרבת לראות בזה דרמה שצריכה להעסיק מדינה שלמה. מסרבת להיות קורבן לשטיפת מוח של עורכי החדשות שעסוקים בנגישות של עצמם וחבריהם לעבודה ואשאר בעמדתי זו עד שיפתחו מהדורה עם חסימת כביש הגישה לביתה של אימי בחיפה, היא לא תל אביבית אבל היא סובלת נורא.
אסיים בהנחה שפריסה לפריפריה תפתור לנו את רוב הבעיות בחברה - מחירי הדיור, תעסוקה, תרבות והשכלה. זה יצור כאן הרבה יותר שוויון והכי חשוב: פחות פקקים באיילון.