גם בגיל 77 אי אפשר לקחת מפול סיימון את הקסם. זה נכון שהקול כבר לא מה שהיה, ולפרקים הוא נראה עייף, אבל היכולת שלו לגעת, לרגש, להלהיב - את אלה היה ויש לו בשפע.
סיימון היה ביום ראשון הדובדבן של פסטיבל (BST (British summer time שמתקיים בהייד פארק בלונדון. הפסטיבל, שנפתח שבוע קודם לכן עם אריק קלפטון, סטיבי ווינווד וסנטנה, נמשך עם הופעה מחשמלת של אמינם, והגיע לשיא עם הופעת הפרידה של סיימון מאירופה, במסגרת מה שהצהיר שהוא סיבוב ההופעות האחרון בהחלט שלו. הוא הגיע ללונדון אחרי מסע באירופה, ורגע לפני שהוא חותם כמעט 60 שנים על הבמה בכמה הופעות אחרונות בהחלט בארה"ב.
90 אלף האנשים שהגיעו לראות אותו קיבלו את המיטב שלו במעין קפסולת זמן שדילגה על הקריירה הנדירה של מי שהיה קולו של דור. לא פלא, לכן, שזה התחיל עם "אמריקה" האלמותי. אבל שלא כמו מילות השיר, סיימון והקהל שלו לא היו אבודים לרגע, והם מצאו בדיוק את מה שחיפשו - קצת סנטימנט, הרבה מוזיקה טובה, ובעיקר לגעת בפעם האחרונה בבחור הנמוך והביישן הזה, שנראה כמו השכן מהדלת ליד עם הטי־שירט האדומה הפשוטה. למרות ניסיונו העצום של סיימון על הבמות, הוא נראה היה בכל רגע קצת נבוך מכמות האהבה שהרעיף עליו הקהל.
מלווה בלהקה גדולה של 15 נגנים (עם תועפות של כלי נשיפה שהגיעו לשיא ב"אתה יכול לקרוא לי אל", כלי מיתר - כולל כינורות שנוגנו בידי חבר'ה צעירים, וכמובן תופים) סיימון הרשה לעצמו לחרוג קצת מהקו המוכר של השירים לטובת עיבודים חדשים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. אחרי הפתיחה, שכללה גם את 50ways to leave your lover, הוא עבר לרצף שירים מהקריירה העצמאית שלו, עם נגיעות של סיימון וגרפונקל ("גשר על פני מים סוערים" הרים את הקהל, למרות העיבוד היבשושי־משהו). הקהל, מבוגר ברובו אבל עם לא מעט צעירים, כלל ילדים שידעו את כל המלים בעל פה ושיתף פעולה באופן מלא, בעיקר בקלאסיקות שכמיטב המסורת של הופעות הפארקים הפכו להמנונים.
בהדרנים (סיימון עלה וירד פעמיים) זה כבר היה רצף המיטב של המיטב. מ־still crazy after all this years וגרייסלנד, ועד
Kodakchrome, The boxer ו־American tune. את הסבב השני של ההדרן הוא פתח לבדו עם הגיטרה ב־Homeward bound - כמו בימים הטובים ההם בשנות ה־70 (כשהגיטרה שלו משלימה את הקול המושלם של ארט גרפונקל) וסגר עם The sound of silence האלמותי, כשהקהל מתענג על כל אקורד וכל מילה, בידיעה שזהו, ההופעה נגמרה, ואיתה (כנראה) גם הקריירה החד־פעמית של סיימון.
לדבריו, הוא מתכוון להקדיש עכשיו יותר זמן למשפחה. ואם חושבים על זה, אז אי אפשר שלא לקנא בקרובים לו, שבשונה מאיתנו מחזיקים בסיכוי שמתישהו תנוח עליו הרוח והוא ייקח גיטרה ויתחיל שוב לנגן.