שכונת קריית משה של היום היא פנינת נדל"ן בכניסה לבירת ישראל. לפני 100 שנים היא היתה גבב של דלות שאליה שלחו את מי שלא רצו לראותם: בשכונה המרוחקת הוקמו בית המשוגעים, מושב הזקנים, בית היתומים ובית חינוך עיוורים. האחרון היה מוסד ייחודי, כמעט יחיד בעולם, שהעניק חינוך לילדים עיוורים כבר מ־1902.
ירושלים של ימי השלטון העות'מאני היתה צפופה וענייה. מגפת גרענת (טראוכמה) היכתה בילדי העיר. היום הטיפול בגרענת כולל אנטיביוטיקה פשוטה. אז - מאות התעוורו. לילדים כאלה ציפה גורל אחד: להיות מקבצי נדבות. אל בתי הספר הרגילים לא יכלו להצטרף, כתב הברייל עוד לא היה מוכר בעולם, והם נעו ונדו בסמטאות הצרות, נחבטים בקירות, כושלים.
בית חינוך עיוורים, המוסד שהפך לסמל ירושלמי בעל שם עולמי, גאל אותם מהסמטאות והעניק להם השכלה, מקצוע, העשרה חינוכית ומוזיקלית. "זה היה שינוי יסודי", מתלהב מנחם מיכלסון, מחבר "רואים את הקולות" (הוצאת ראובן מס), ספר המאה המגולל את קורות המוסד. מיכלסון אינו קורא כתב ברייל, אבל בארבע השנים שבהן נבר בארכיונים וכינס את תולדות המקום, הפך למומחה־רואה לילדי הצללים. הספר עתיר האנקדוטות והצילומים יוצא אמנם באיחור, 116 שנים לאחר היווסדו של בית החינוך - אבל דף ועוד דף נעים תחת הידיים, והאור כה גדול.
"בירושלים של ילדותי היו ארבעה סימנים", מצוטט יהורם גאון בספר, "סבי המקובל, אבי המורה, הכותל ובית חינוך עיוורים. היום אני כבר יודע שלא הכל נצח, אבל שניים מן הארבעה יישארו לעד".
הכניסה לבית חינוך עיוורים // צילום: יהונתן שאול
תולדות המוסד וחניכיו עוברים בתולדות היישוב היהודי ובתולדות מדינת ישראל. מיכלסון (72), עיתונאי ותיק, גמלאי "ידיעות אחרונות", שהוציא כמה ספרים היסטוריים, זוכר את הטיולים השנתיים כילד בני־ברקי לירושלים: "היו לוקחים אותנו להר ציון, להשקיף על שני הברושים הסמוכים לכותל, שאליו לא יכולנו להגיע. משם נסענו לבית חינוך, לראות איך ילדים עיוורים מדליקים אש, מכינים כיסא, מנגנים בפסנתר".
"הכיתות היו בלי לוח", נזכר מיכלסון, "והמורה שלהם, גם היא היתה עיוורת. דורות של תלמידים גדלו על הסיורים האלה לבית חינוך עיוורים בירושלים. כשהכותל לא היה בשטחנו, בית חינוך היה המקום שיהודי העולם מגיעים אליו כשמבקרים בירושלים".
מטפחת לבנה בערב שבת
1902. בחנות כלי בית ברובע היהודי הצפוף והמלוכלך ישבו נחום נתנזון, סוחר, ומנחם וולפנזון, מנהל טחנת הקמח. בחוץ התהלך ילד עיוור, צנום, ממשש את הקירות ומתקדם בזהירות על אבני המרצפת. לפתע פרץ אל הרחוב גמל שנתקף שיגעון, רומס כל שנקרה בדרכו, ומשמיע נהמה מחרידה.
העוברים ושבים נמלטו, עת וולפנזון ונתנזון ראו את הגמל פוגע בילד העיוור, שלא ידע מהיכן באה הרעה. השניים נשאו את הילד הפצוע לחנותם, שם הספיק לומר את שמו - שבתאי ניסנבוים - לפני שאיבד את הכרתו. הם לקחו אותו להתאושש בביתו של וולפנזון בשכונת אבו באסל והזעיקו לשם את הסופר והמו"ל אברהם משה לונץ, עיוור בעצמו - באותו יום הקימו השלושה את בית חינוך עיוורים. ניסנבוים הפך לחניך הראשון, והוריו שמחו על האפשרות שהוצעה להם לתת לבנם חינוך ראוי.
לונץ העיד כי המוסדות לעיוורים שהוקמו בירושלים הופעלו מטעם המיסיון וכף רגל יהודית לא דרכה בהם. המוסד היחיד שפעל בעולם שלא היה שייך לכנסייה היה בית ספר יהודי לעיוורים בווינה, מוסד שנסגר עם עליית הנאצים לשלטון.
בקול קורא שהפיצו השלושה כתבו: "נייסד בית חינוך אשר בו יתקבלו נערים עיוורים מבני שש שנה ומעלה מכל מפלגות אחינו... למען יתפרנסו מעל ידיהם ויהיו לאנשים מועילים לחברת האדם". הם ביקשו תרומות כדי "לאסוף את הנערים האומללים והעזובים המתגוללים תחת שואה, ללא תורה וללא דרך ארץ". ואכן הכספים זרמו והחזון מומש. לונץ עמד במשך שנים רבות בראש המוסד; וולפנזון תפעל אותו; ונתנזון דאג לאיסוף הכספים. אליהם הצטרף ד"ר גרשון יצחק קרישבסקי, כרופא המוסד.
בספר התקנות של המוסד החדש, נכתב כי יתקבלו ילדים בני 6 עד 20, "בלי הבדל בין עדה לעדה", ובלבד שיציגו מכתב מרופא כי מחלת עיניהם לא תוכל להירפא, "ואין בהם שום מחלה אחרת, ודעתם צלולה". סדרי הבית כללו קימה בשבע בבוקר, תפילת שחרית, לימוד מלאכת יד כמו קליעת סלי נצרים ונגרות, לימוד פרקים בתנ"ך ובהלכה, וגם את כתב הברייל, שנוסחו העברי גובש בבית החינוך הווינאי ונשלח עם מורה מווינה, שהעתיקה את מגוריה לירושלים.
"המפקח מחויב להשגיח על ניקיון הילדים וטהרתם, ניקיון הבית וכליו, וניקיון ושלמות מלבושיהם", נכתב בתקנון הרגיש. "בכל ערב שבת וגם באמצע השבוע יינתנו לנערים כותנות ובגדים לבנים ומטפחות לבנות". המפקחת, לשון ההתחייבות, "תשגיח על בריאות הילדים ותנהלם ברחמים כרחם אם את בניה".
במלחמת העולם הראשונה סבלה ירושלים מרעב. תושבי הרובע היהודי, שהיו העניים מכולם, הגיעו עד פת לחם. "לא היתה פינה בעיר שלא נראו בה ילדים עטופי סחבות רובצים כשלדים, ידיהם שלוחות ועיניהם מתחננות לפת לחם", כתב הסופר הירושלמי יצחק ראב. בית חינוך עיוורים נדד בין אכסניות שונות ונסמך על כספי נדיבים. רק באמצע שנות ה־30 הועתק למשכן הקבע בקריית משה. התפשטות הגרענת בסוף המאה ה־19 הגדילה מאוד את קהל היעד. בשנת 1900 היו חמישית מתושבי ירושלים נגועים בעיניהם במידה כזו או אחרת. אליעזר בן־יהודה כתב בעיתון "השקפה" ב־1904 על העיניים שהיו "עמוקות, נוצצות - והנה הן טרוטות, נוזלות, העפעפיים אדומות, אכולות, וכל הצורה ההדורה נהפכה למושחתת".
בית החינוך הוא סטראט אפ יהודי. מנחם מיכלסון // צילום: יהונתן שאול
שבתאי ניסנבוים, הילד שפגיעתו מגמל משתולל היתה הזרז להקמת המוסד, נולד רואה. בניגוד לרבים אחרים הוא לא התעוור ממחלה אלא מתאונה: כשהיה בן 4 הלך עם אחותו לראות את הרכבת הראשונה שהגיעה לירושלים. המונים הצטופפו בעמק רפאים - היום "מתחם התחנה הראשונה" האופנתי - כדי לצפות בפלא הנוסע לאיטו על מסילת הברזל. כשנכנסה הרכבת אל התחנה עפו אבני חצץ מבין אדני המסילה, פגעו בעיני הילד הסקרן, והוא התעוור לצמיתות.
בבית החינוך רכש ניסנבוים מיומנות של הכנת מטאטאים ומברשות משערות סוס, וכשבגר התפרנס מכך. הוא נישא לאישה רואה, הביא לעולם שלושה ילדים וקיבל קצבה מבית החינוך, גם עבור חינוך ילדיו שלו. על מצבתו (נפטר בגיל 81), כשמאחוריו נכדים ונינים, נכתב התיאור החריג: "שבתאי ניסנבוים - סגי נהור".
הופעה לפני צ'רצ'יל
בבית הקפה במודיעין, מיכלסון צולל איתי במנהרת הזמן. "כשהתחלתי לעבוד על התחקיר, התברר שאין ארכיון. בכל כמה שנים הרחיבו את המוסד, והחומר התפזר ואיננו". שמונה חודשים חיפש את החומרים לפני שהתחיל לעבד אותם, ולבסוף מצא 26 ארגזים מאובקים בארכיון עיריית ירושלים, קלסרים בארכיון הציוני ובגנזך המדינה, וגם מסמכים מימי המנדט בארכיון הממלכתי הבריטי בלונדון - למשל, הזמנת עשרה חניכים עיוורים לאופרה בתל אביב מטעם אשתו של הנציב העליון, סר ארתור ווקופ.
"עד הקמת המקום חשבו כמאמר חז"ל ש'עיוור חשוב כמת'. המקום הזה הראה שעיוור הוא חי לגמרי", אומר מיכלסון בהתרגשות. "זה התחיל כמקום מפלט ומקלט לאומללים, והפך למרכז בעל שם שהוציא אלפי בוגרים מוצלחים, סטארט־אפ יהודי שמכל העולם הגיעו ללמוד את השיטות שלו ולחקות אותן".
בין הבוגרים: המשורר חתן פרס ישראל ארז ביטון, חתן התנ"ך העולמי עמוס חכם, וניצב משנה עמוס באר, שכיהן כראש תחום מחשבים במטה הארצי של המשטרה. המשוררת זלדה היתה בקשר עמוק עם כמה מהתלמידות ורבים משיריה נכתבו בהשראת המקום. מיכלסון מצביע על הומור עצמי שלמד על המקום המטופח מתוך אלפי המסמכים. "כשהציעו לתלמידים טיול במגידו, אחד מהם אמר: 'אבל כבר ראינו את זה!' הם חיים על יד המגבלות, מביסים אותן".
בחסות העשרה פרטנית פיתחו התלמידים יכולות מוזיקליות (הופיעו בפני ווינסטון צ'רצ'יל בביקורו בארץ) וספורטיביות. רבים מהתלמידים משתתפים במשחקים הפראלימפיים, והסופר מאיר שלו תיאר כי בילדותו שיחק איתם כדורגל עם כדור שהיה בו פעמון. טל ברודי שיחק מולם "כדור־שער", כשעיניו מכוסות במטפחת, ואמר שהילדים "קרעו לו את הצורה, זה היה יותר קשה מלשחק נגד צסק"א".
לפנימייה, מספר מיכלסון, היה גם תפקיד חברתי, בכך שמתחילת הדרך פתחה את שעריה בפני בני כל העדות באופן שוויוני. הוא מספר על בני זוג עיוורים שהכירו במקום, נישאו והביאו לעולם בן ובת רואים. למורה שהציעה שבנם ילך לבית ספר מקצועי, כדי שיוכל לעזור להורים "לתקן דברים בבית", ענתה האם העיוורת: "הילד שלי ילך לתיכון עיוני. ואם יישבר חלון בבית שלי, אקרא לבן שלך".
"אותו ילד הוא היום פרופ' ניסים מזרחי, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב", מספר מיכלסון, "הכוח של אמו נבע מבית חינוך עיוורים. הוא אמר לי: 'מה יכולתי לעשות בשנים ההן עם שם כמו ניסים מזרחי, בן של שני עיוורים? עשיתי מה שעשיתי והעולם הפסיד אינסטלטור'".
הספר גם מתאר את הצ'ופר שהעניקו בעלי קולנוע אדיסון הירושלמי לילדי בית החינוך: כדי שיוכלו ללמוד אנגלית הם הוכנסו בחינם לקולנוע, לשורה הראשונה והבלתי מבוקשת. "מדי שבוע עצרה על המדרכה ליד הקולנוע מכונית עם ילדים במשקפי שמש, שהלכו יד על כתף", מספר מיכלסון. "הם נכנסו והתיישבו, והאחרון נופף למקרין שניתן להתחיל בהקרנה. רק אחרי שנה וחצי התברר שאותו אחרון היה יוסי בנאי, לימים השחקן המפורסם, שלא היה עיוור, אבל חבש משקפי שמש והרוויח סרטים בחינם".
שיעור נגרות בבית החינוך // צילום: יהונתן שאול
***
הספר רצוף סיפורים וצילומיו מדהימים, רובם של דוד רובינגר, ומיכלסון הביא בו מדברי הסופרת העיוורת־חירשת־אילמת הלן קלר, שביקרה במוסד ב־1952: "שמחת הילדים הקסימה אותי. התפעלתי מהעדכניות של המורים, מהדמיון שלהם, מכושר ההמצאה ומעזרתם לתלמידים, למרות אביזרי לימוד מועטים".
במשך תקופה ממושכת התנדב במקום סטודנט בשם יצחק נבון, לימים נשיא המדינה. הוא הגיע שלוש פעמים בשבוע כדי להקריא סיפורים לחניכים. טרם פטירתו הספיק מיכלסון לשמוע מנבון את זיכרונותיו. "היתה עיוורת שהתאהבה בו והוא סירב לה", מספר מיכלסון. "יום אחד, בעודו מחכה לאוטובוס, הוא ראה אותה והתרחק בשתיקה. מישהו שאל אם קו 12 עבר, ונבון ענה 'כן'. מהמילה האחת הזאת היא זיהתה אותו, ונבון הובך שהסתתר מפניה".
"מהילדים האלה למדתי שהכל יחסי בחיים", אמר נבון. כשהיתה הפסקת חשמל באמצע הקראת סיפור, שאל נבון את הילדים איך יוצאים מהחדר, ואחד מהם ענה לו בפשטות: "תן לי יד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו