בגיל 9 מסרתי לילדי טלפון סלולרי. בשנת 2018 היד מגיעה מהר מאד לטלפון חכם עם ווי-פיי, ווטסאפ ושאר מלכודות ופיתויים. בחרנו שלא לחסום אפליקציות, אלא לתת כלים לשיקול דעת ולהתנהלות נורמלית, בעולם וירטואלי מלא אתגרים. טיפ שביקשתי לזכור – לפני שכותבים משהו בקבוצת ווטסאפ – דמיין עצמך אומר את זה בחדר מלא אנשים. עובר? אז כתוב! לא עובר כנראה שכדאי לוותר. כי שיימינג הוא דבר חמקמק וכבודם ופרטיותם של אנשים הם קודש הקודשים.
פרשת בהעלותך מסמנת הרבה גבולות. היא פותחת בנושא טיהור הלוויים לטובת עבודת הקודש. העיסוק בטהרה כולל פירוט ברור מאד אודות הטקס והמעשים שיש לעשות ולהקפיד עליהם. מכף רגל ועד ראש, מגילוח ועד קורבן נדרשים בני לוי להיות טהורים, שכן כדי לשרת בקודש יש כללים וחוקים... מדובר בטקס חיצוני הכולל גילוח, קורבנות, טיהור ונקיון הבגדים. יש גם חוקים ברורים מתי "יתגייסו" ומתי "יפרשו".
בכלל, להיות במדבר זה "סטייט אוף מיינד". מצב תודעתי של כלום – של ריק. במקום כזה כדי לא להתבלבל מיד יוצקים תוכן ומשמעות. זה הזמן להעמיד כללים וחוקים, לבנות פה סדר חדש. זה לא מובן מאליו ובטח לא פשוט. כולנו יודעים עד כמה זה קשה להנהגה לייצר סדר והגיון ותכלית בדברים, ובעיקר גבולות.
טהרה וטומאה הם גבול, בעזרתם מסמנים את הראוי ואת הלא ראוי, מי בקודש ומי בחול. הם לא סתם גבולות, אלו גבולות שמרמזים על מוסר ומצפון. טהור וטמא אינם רק תיאור חיצוני – זו הוויה שבאה לידי ביטוי בחשיבה במבט המוסרי ובמעשים בפועל. זהו תואר שיפוטי, שלא שייך למדבר, הוא נוכח בשיח שלנו היום יומי השיפוטי.
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
בסופה של הפרשה, אחרי שורת חוקים, כעסים, משבר הנהגה שכמעט ויוצא משליטה בגלל חסרים במזון וגעגוע ל"סדר הישן" מרים ואהרן נופלים יחד במקום הכי צפוי לכאורה, קנאת האחים במשה, ומעשה השיימינג שמיוחס למרים, ספק אם קרה בכלל... אבל זה קורה במשפחות הכי טובות: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח". ואז מגיע העונש – "וַיִּחַר אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג."
בלי הרבה מילים מרים הופכת למצורעת ומורחקת מהמחנה. לטומאה אין מקום, זה מפחיד כפליים אם נחשוב רגע על ההקשר המשפחתי ומה זה אומר בעצם.
יחד עם זאת, ופה הטוויסט שכל כך חיכיתי לו - במשבר הזה מתגלה החמלה האנושית. משה, הצנוע מכל אדם, מתפלל לרפואתה. ועם ישראל, בנדודיו, עוצר ומחכה להחלמתה ולחזרתה למחנה. יש איזו נחמה גדולה ברגע הזה, לצד הסדר הנוקשה, הכעס הגדול והעונשים הכבדים יש פתאום משב רוח של חסד, של זיכרון ארוך וממושך לגבי מרים ומעשיה לאורך הדרך. ויש סליחה וחיבוק גדול מעם ישראל. אין שיימינג יותר, אין זיכרון של רגע והוצאה מהמחנה "על המקום" אלא ברגע האמת השיפוט המוסרי והמצפוני עובד לאורך ולרוחב, ועובר דרך כל הנקודות החשובות.
אנחנו זקוקים למצפן הזה, גם אם אנחנו כבר מזמן לא במדבר. כדי שרובנו נשאר בתוך המחנה ולא נמצא עצמנו מעבר לגדר.
הכותבת היא מנהלת השיווק בבינ"ה התנועה ליהדות חברתית