פותחים תיק: יאנק מיטר מתעורר עם הנגאובר קשה וללא זיכרון. הוא מוצא את גופת אשתו, אווה, צפה באמבטיה, ובתוך זמן קצר הופך לחשוד העיקרי ברצח ומובא למשפט. ואולם, המפקח ואן וטרן אינו משוכנע באשמתו. משהו מציק לו, ובשל נוהגו להסתמך על האינטואיציה שלו, הוא נגרר בעל כורחו לחקירת המקרה. הפרשה הנגללת בהמשך כוללת סיפור קשה מאוד מהעבר, ששלוחותיו מגיעות עד זמננו, וגופות נוספות נערמות בדרך לפתרון.
גבולות הז'אנר: "דג חמקמק" הוא ספר יוצא דופן. ראשית, הוא מתרחש בשום מקום, כלומר הוא יכול להתרחש בכל מקום. המיקום הגיאוגרפי אינו מזוהה, אף שברור שמדובר בצפון אירופה ושמות הגיבורים הם בעלי צליל גרמני־סקנדינבי. בהתאם, התמות של הסיפור אוניברסליות, ומן הסתם - זו כוונת המחבר. הגיבור, ואן וטרן, הוא טיפוס לא סימפטי בעליל - לא הבלש הספרותי הראשון שמתואר כך, אבל אצלו קשה יותר לגלות הבנה למרירותו ולגסות רוחו. כאב גב הוא לא תירוץ מספיק! מצד שני, יש לו משפטים חמודים כמו "אני מעדיף לישון במקום שבו נמצאת מברשת השיניים שלי", והוא לא מהסס לשתף אותנו במחשבותיו הרומנטיות, שלא לומר הארוטיות, שיש לו כלפי כמה מהנחקרות שהוא מראיין; וזה עוד סימן - נוסף על העישון והשימוש האינטנסיבי בפקס - לכך שהספר נכתב בראשית שנות ה־90 ולכן ניצל ממרבית פגעי התקינות הפוליטית.
מדד המתח: הספר הזה מתגלגל כמו כדור שלג. בהתחלה מדובר בקושי בכדור טניס, ואז מגיעה תפנית מטלטלת בעלילה, וכדור השלג צובר תאוצה, עד שלקראת הסוף הוא כה גדול וחזק, שהוא מוחץ את כל הניצב בדרכו. לאורך כל הדרך מלווה את הקורא הרגשת תעוקה קפקאית כמעט, והיא מתחזקת מאוד עם ההתרה של הסיפור, שהיא הרבה יותר מרתקת מגילוי הרוצח עצמו.
השורה התחתונה: זהו ספרו הראשון של נסר, שזכה בפרסים רבים עבור המותחנים שכתב, ולכן ניכרים בו חבלי ילדות - אבל לא קשה לזהות בו את ההבטחה לכתיבה יוצאת דופן ורעננה בהמשך.
דג חמקמק / הוקן נסר, משבדית: רות שפירא; הכורסא, 294 עמ'
כריכת הספר (הוצ' הכורסא)