למדתי בעבודה שלי שלכל צורך בחיים אפשר לפתח אלגוריתם שיענה עליו, איזו שיטה סדורה, כמעט נוסחה מותאמת אישית שתחשב את מה שהמוח האנושי לא יכול לבד.
קשה לכם לנהוג לבד? קחו אלגוריתם ומכונית אוטונומית. יש כמויות אינסופיות של חומר שצריך לעבור עליו ולהסיק מתוכן מסקנות? קחו אלגוריתם. הרופא צריך הדמיה טובה יותר של המטופל? במיוחד בשבילו פיתחנו אלגוריתם. יש עומס ברשת האינטרנט? בבקשה, אלגוריתם. אלגוריתם, אלגוריתם, אלגוריתם, ולמידה עמוקה ולמידה חישובית ורשתות עמוקות, תזרקו את המושגים האלו בארוחות הערב השונות ותצאו גאונים.
ערב חג השבועות עומד בפתח והשנה הוא נופל על מוצאי שבת, המשמעות היא מבחינתנו, שומרי המצוות, כי נגזרו עלינו יומיים וחצי של שבתון מוחלט. שבתון שמורכב משינה ומאינספור ארוחות בהן עלינו להרשים ולצאת גאונים. אבל עזבו אתכם הרושם והגאונות, זה לא העיקר. אלו יומיים וחצי שאנחנו תקועים בנקודה אחת בלי היכולת להרחיק יותר מדי. וזה כבר טירוף, לבלות ארבעים ותשע שעות של חוסר מעש בסביבת אותם אנשים זה דבר מסוכן, כמעט רשלני. לכן כדאי לך לבחור טוב טוב את הנקודה בה את הולכת להיתקע אם את רוצה לצאת מזה בשלום.
בעוד שלזוגות הנשואים יש לגיטימציה לעשות את החג איפה שהם רוצים, לנו הרווקים העסק קצת מורכב יותר. או לפחות לי, הרווקה לבית כהניאן, הבחירה לא פשוטה בכלל. נתחיל מזה שבתור רווקה בוגרת אין לך באמת מקום שנקרא בית. הבית של ההורים הוא כבר מזמן הבית-של-ההורים. שם תמיד תצטרכי להתחשב בבעלי הבית, לעזור על פי לוחות הזמנים שלהם, או בקיצור ״כשאת אצל ההורים התנהגי בצורה הורימית״.
דירת השותפות היא פשוט דירת-שותפות. לא משהו שמשקיעים בו יותר מדי, לא משהו שאת יכולה לעשות בו כרצונך. דירת שותפות היא מעין תחנת מעבר בין הגיל הזה שבו את בוגרת מדי לגור עם ההורים, לבין הגיל הזה שבו תתמסדי ותגדלי שני ילדים מנוזלים וצ׳יוואווה.
להכין אינספור ארוחות בדירת השותפות? // צילום: יוסי צבר
נכון לעכשיו אין לי מושג איפה אני הולכת להעביר את היומיים וחצי שלי. הבחירה בין ההורים שגרים בשכונה נידחת בירושלים ומצפים שתהיי לצידם ברגעי החג המרגשים (מילים אחרות לרגעי שינה מתמשכים), לבין דירת השותפות שנמצאת במרכז העיר, היא כאמור מסובכת.
מצד אחד, ההורים יושבים על המצפון. אם לא תגיעי את משאירה אותם לבד בחושך (עם עוד שלושה בנים, שתי כלות ושני נכדים), מה שאומר שאת בת לא משהו בכלל. מצד שני, לבלות פרק זמן שכזה, בשכונה נידחת שכזו, עם משפחה שכזו, זה דבר מאתגר במיוחד. אין לך עצמאות, הלו״ז מוכתב וכל בעיות ההתבגרות צפות מחדש. מצד שלישי, אם תהיי בדירה, אמנם יהיה לך לו״ז משלך ותהיי במרכז העניינים, אבל את תצטרכי לדאוג לארבע עד חמש ארוחות שלא תהיי בהן לבד.
כבר מפסח המחשבות רצות בראש, מנסות להבין מה ואיך וכמה ולמה וטלפונים לחבר׳ה: מה-אתם-עושים-אולי-נברח-מפה-ויאָאלה-עוד-שבועות-הגיע-ואנחנו-באותו-מצב-באותה-בחירה. ואולי באמת כדאי לברוח, לא לבחור בין ההורים לבין הרִיק בדירת השותפות. יותר מדי נתונים, יותר מדי רצונות, פחות מדי יכולת לבחור.
ובכן, הנה אני עומדת נכוחה וקוראת בקול רם לכל שועי העולם שאיתם אני עובדת: בחייאת ראבק, תפַתחו לי אלגוריתם! כזה שבכל פעם שאצטרך לבצע כזו בחירה, אני פשוט אספק לו את כל הנתונים והוא כבר יוביל אותי אל התוצאה הרצויה. כזה שיידע לחשב הכל ולבחור בין אמא ואבא (המהממים והמקסימים), לבין הדירה, לבין העצמאות, לבין לוגיסטיקת הארוחות, לבין טיסה לסוף העולם שמאלה.