באמצע הראיון, בבית קפה תל־אביבי שאמבולנסים דוהרים לאיכילוב מחרישים מדי כמה דקות, יוסי צור מסתובב אחורה בפתאומיות. הוא שמע קול דומה לקולו של אסף, והסתובב. "זה קורה המון. אני חושב שאני רואה אותו ברחוב. חולף מישהו עם שיער בצבע וצורה מסוימים. בצד העין מישהו שהולך כמוהו. זה חסר שליטה".
אסף צור, שכונה בפי חבריו "בלונדי", היה צריך להיות היום בן 32. במארס 2003 הוא נהרג בפיגוע בקו 37 בחיפה שבו נרצחו 17 בני אדם, מרביתם תלמידים ותלמידות. וכמו האיש ההולך ב"נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן, הספר עוקר הקרביים שכתב הסופר לאחר נפילת בנו, גם אבא של אסף לא מפסיק לחפש אותו. 15 שנים שיוסי נאחז בבנו, נע ונד, מושיט ידיים אל דמותו הנעלמת, מגשש - חרף חילוניותו המוחלטת - אחר מיקומו הלא־פיזי של הבן, ופני מסעו חסר התכלית הן פני השכול.
יוסי צור (59), מנהל פרויקטים באמדוקס, נשוי ללאה, מהנדסת באלביט. עובד, גאה בילדיו, שמח בנכדו בן ה־5, אבל אין שנייה שבה הוא לא "אבא של אסף", גם בחתימת האי־מייל שלו, גם בהצגת ארבעת בניהם: אריק (35), איש היי־טק כהוריו, אב לילד; אסף, שנרצח באביב של כיתה י"א; אלמוג (22), סטודנט בטכניון; ואיתן (13), שנולד 30 חודשים לאחר רצח אחיו. יוסי מגיע לראיון בטי־שירט ועליה מודפס איור של אסף המחייך.
"זרקתי את כל החולצות המכופתרות והחלפתי אותן ב־20 חולצות שעליהן הדפסתי איורים של אסף, את 'שיר מזמור לאסף' מתהילים שכתבנו על מצבתו, הכיתוב 'KEEP CALM AND REMEMBER ASAF', עיבודי מחשב של תמונות שלו. אנשים עוצרים מול החולצה ושואלים, והתפקיד שלי הוא לספר".
על פניו רשומים סימני עול הימים, כבדים במיוחד בתקופה שבה הטבע ירוק ומתפקע מחיים - יום השנה לפיגוע חל בתחילת מארס, יום הזיכרון הלאומי באייר, ויום ההולדת של אסף באפריל. בבית הוקפא חדרו של אסף כפי שהיה. על המיטה המסודרת לא ישן איש זה 15 שנה. יוסי נכנס לשם כשהוא זקוק לשקט.
"כשאני נסחף יותר מדי, אשתי אומרת: 'יוסי, יש לך ילד מת ויש לך ילדים חיים. מה אתה עושה היום? במי אתה מטפל היום?' אבל עד יומי האחרון אסף איתי. הבוקר הסעתי את הקטנצ'יק לבית הספר ובדרך פטפטנו, הבן השני שאל איזה אוטו הוא לוקח היום לטכניון, ועם הבכור תיאמתי לקחת את האוטו שלו למוסך. ומה עם אסף? אסף לא איננו. גם איתו יש לי דיאלוג יומיומי. יש לי ארבעה בנים, לא הפסקתי להיות אבא שלו. אני מדבר איתם, ואני מדבר גם איתו. כל עוד אני חי".
"צעיר לנצח? זו קלישאה"
בשנים האחרונות הוא מנסה למצוא את פני בנו כפי שהיו לוּ חי היום: הוא פנה לרצף של מאיירים וביקש לאייר את אסף על בסיס התצלומים. חלקם מציירים את הנער היפה שהיה, שיער בלונדיני חלק, עיניים עזות וטובות מבע, נשען על גלשן או מופיע מתוך ערפל חלום. חלקם מוסיפים תווי פנים המתאימים להשתנוּת הגיל.
כשנתקל בפרסום של הטכניון על אודות צוות של מדעי המחשב שעובדים על פיתוח מודל תלת־ממדי מתמונה רגילה, פנה אליהם. הוא מראה לי את הסרטון שקיבל מהם: דמות ולה קימורי פנים חיים. הוא מזיז את העכבר והפנים נעות מצד לצד. הוא נוגע במסך המחשב.
"חי כמי שידע על מותו". אסף צור ז"ל
"יש הבדל בין השכול של השנה־שנתיים הראשונות לבין שכול של 15 שנה. דברים מיטשטשים. יש לי תמונות וסרטונים. הזיכרונות הולכים ודוהים. התמונות נשארות אבל אין בהן חידוש. הסתכלתי על הילד שלי, שלא נמצא איתנו בגופו כבר 15 שנה, והבנתי שלהמשיך להסתכל בתמונות לא ייתן לי כלום. יצאתי למסע בחיפוש אחר רישום פניו. אנחנו מגדלים את ילדינו מינקות לבגרות ושמחים לראות אצלם בכל פעם משהו חדש. גם אני ממשיך לחפש באסף משהו חדש. אני לא יכול לגעת בו, לראות אותו הופך מנער למבוגר. המאיירים יכולים לשרטט פורטרט איך היה נראה היום, או לתת זווית חדשה, פרשנות על מי הוא היה. אני שולח לכל צייר כמה תמונות. בכל אחד מהם יש אסף קצת אחר".
האיורים נערמים במחשב שלו ובחדר העבודה בבית. "שאר הילדים שלנו גדלו. זה שנולד אחריו כבר חוגג בר מצווה. מי שהיה בכיתה א' כשאסף נהרג כבר גמר צבא ולומד בטכניון. אני לא יכול להשאיר את אסף בן 17. מגיעים חברים שהיו איתו בכיתה. זה התחתן, ההיא נולד לה ילד. אנחנו בקשר גם עם החברה שלו מאז. יש גרעין קשה של חברים שמגיעים מדי שנה, סוג של מפגשי מחזור שיש רק בישראל: המפגש בבתי העלמין. עברו 15 שנה, כולם גדלו. 'נשאר צעיר לנצח'? זו קלישאה. אסף מתקדם ומשתנה".
אתה אדם חילוני שמקיים מעין תקשורת עם המת.
"זה אחד הפרדוקסים. לאנשים מאמינים קל יותר כי יש להם במה להיאחז. אני לא יכול להגיד לך שאני מחכה לתחיית המתים, אבל אדם חי כל עוד זוכרים אותו. גבריאל גרסיה מרקס אמר שמוות לא בא עם הזקנה, מוות בא עם השכחה. אני זוכר שיעל דיין אמרה אחרי פטירת בעלה שהוא איננו יותר, לא קיים. אחרי שאסף נהרג הבנתי כמה זה לא נכון, לא אנושי, לא יכול להיות".
כוחות גדולים יש ביוסי. את חלקם השקיע במאבקים ציבוריים. הוא הקים את עמותת "שלושה אבות" עם רון קורמן, אבא של טל, ויוסי מנדלוביץ', אבא של יובל, ששכלו את ילדיהם באותו פיגוע. יחד הם פעלו להסדרת הנצחת קורבנות הטרור ולמניעת שחרור מחבלים בעסקאות חליפין. המאבק הציבורי, כולל אוהל מחאה שהקימו מול האוהל של משפחת שליט, כשל: שלושה מיוזמי הפיגוע בקו 37, שכל אחד מהם קיבל 17 מאסרי עולם לפחות, שוחררו לחופשי בעסקת שליט.
עם הורים שכולים נוספים הגיש צור בג"ץ נגד הצנזורה, בדרישה לקבל מראש את רשימת המשוחררים כפי שחמאס מקבל את הרשימה, עתירה שנדחתה. הוא בין הנאבקים לשלול את מעמד התושב של מוניר רג'בי, ישראלי שהיה בין השותפים לפיגוע ומרצה עונש מאסר. הוא בין המארגנים של תביעת הענק כנגד הבנק הערבי וגם פעיל להשוואת זכויות חללי הטרור לחללי צה"ל, ומדבר בכאב על הספירה הנפרדת של מניין הנופלים, ההנצחה החסרה של נרצחי פעולות האיבה, ההכרה הממלכתית.
וכמובן, ההנצחה של אסף. לפני תשע שנים ביקש ממטיילים בכל העולם לשלוח אבן קטנה שתונח על קברו של אסף מכל מקום שבו הם מטיילים, וקיבל 1,100 אבנים. שנה לאחר מכן ביקש מאנשים ברחבי העולם שיצטלמו עם תמונת אסף. מאות נענו לבקשה. הוא הקים אנדרטה וגן משחקים לזכר בנו, אתר אינטרנט ובו מניין הימים מאז הירצחו, וכעת הוא משיק גם את "ארץ זוכרת יושביה", אפליקציה שמתעדת אנדרטאות לזכר הנופלים.
"ויה דולורוזה שלנו"
איתן, בנם הרביעי, נולד שנתיים וחצי אחרי נפילת אחיו. "זה לא היה קורה לולא האובדן. ביקשנו להתעסק בחיים ולא רק בזיכרון. לא היינו בגיל שהטבע עובד, וההיריון התאפשר בחסדי הטכנולוגיה. רציתי לקרוא לו 'אסיף' אבל לאה חשבה שזה קרוב מדי ל'אסף' ויכול להביא מזל רע. הוא יודע למה הוא נולד, למרות שאנחנו משתדלים שזו לא תהיה משקולת על כתפיו".
את השיחה האחרונה עם אסף הוא לא זוכר במדויק. באותה תקופה טס לחו"ל בתדירות גבוהה מטעם עבודתו. "באותו בוקר טסתי לגרמניה. אסף התקשר כשהייתי ברכבת מפרנקפורט. לא היה בשיחה שום דבר מיוחד, הוא ביקש שלא אשכח להביא לו משהו קטן, אבל לא הצלחתי להיזכר בתוכן המדויק של השיחה. זה כואב".
שלוש שעות וחצי אחרי השיחה, בתום יום הלימודים ובדרך הביתה, אסף עלה על קו 37, התיישב "בספסל הרביעי מהסוף, בצד שמאל", וכשהחברים הציעו לו לרדת איתם במרכז הכרמל לאכול משהו, הוא אמר שהוא מעדיף להמשיך הביתה. בשעה שתיים ו־12 דקות פוצץ את עצמו מחבל מתאבד מחברון במרכז האוטובוס.
"לא היתה לי הרגשה רעה. להפך, היתה לי הרגשה מטומטמת שלנו זה לא יכול לקרות. חיפה היתה מקום בטוח יחסית. קיבלתי דיווח שלאה בדרך לאבו כביר ולא רציתי להבין. הבנתי רק כשהם אמרו שחזרו מאבו כביר הביתה. עליתי על הטיסה הראשונה. אני זוכר שניסיתי לקנות כרטיס רכבת במכונה האוטומטית ולא הצלחתי ללחוץ על הכפתורים הנכונים. 24 השעות הראשונות הן כמו בור ריק שחור. אני לא זוכר מהן דבר".
למחרת הפיגוע התקיים יום של הלוויות. בבית העלמין בחיפה הובאו למנוחות בזה אחר זה עשרה מהנרצחים, "כמו סרט נע, אלה נכנסים ואלה יוצאים, החפ"ק העירוני חילק לכל משפחה שעה, שרי ממשלה ליוו את ההלוויות והתחלקו ביניהם. כל משפחה קיבלה בשער ברוש ארגז עץ ובתוכו יקירה, משם צעדנו אל שער הדס, אל חלקת חללי הטרור, כמה עשרות מטרים, ויה דולורוזה שלנו".
זירת הפיגוע בקו 37 בחיפה, מארס 2003 // צילום: רוני שיצר
העובדה שרבים מחללי אותו פיגוע נקברו בחלקה אחת הפכה את המשפחות לקבוצה מלוכדת שנפגשת במקום לעיתים קרובות. המשפחות עורכות גם טקס זיכרון שנתי, טקס ייחודי בישראל. יוסי התעקש לפתוח את ארגז העץ ולהיפרד מבנו. "הוא שכב בעיניים פקוחות, נראה שלם למרות שידעתי שהוא לא שלם, הוא ישב במרחק של 60 ס"מ מהמחבל, כשרק כיסא אחד הפריד ביניהם".
היה לך חשוב להיפרד ממנו במבט.
"היו אבות שרצו למקום הפיגוע כששמעו את הפיצוץ. לא נתנו להם לעבור אבל הם עמדו שם, ראו את האוטובוס השרוף, הריחו את האוויר. זה נתן להם משהו בהבנה שזה קרה. אני הגעתי יום אחרי. הייתי חייב לראות אותו".
מעל ארגז עץ של זיכרונות הולכים ודהים הוא שב ומבקש לראותו. "כשקריקטוריסטים מציירים אותו, כל אחד תופס בו משהו אחר. הבעות הפנים שונות. לפעמים הוא יותר עצוב, לפעמים יותר שמח, כאילו הוא חי".
"אני חייב להמשיך אותו"
בשיחה הראשונה, כשיוסי הראה לי את האיורים, חשבתי שאיש מהציירים לא העז לבגר אותו יותר מחמש שנים מעל גילו, איש מהם לא הפך אותו לאדם בן 32. פניתי לאמן אלחנן בן אורי, נבון ורגיש, והנחתי בפניו אתגר, לאייר את אסף כמבוגר.
בבית הקפה בתל אביב, על שדרה סואנת, אני מראה ליוסי את התוצאה: מתאר הפנים נשאר זהה אך ברור כי הדמות הפכה דפים בלוח השנה. המבע התרכך והעמיק, הגבות עובו במקצת, זיפים אופנתיים מכסים את הלחיים ומעט מחלקת הצוואר, קפל נרשם תחת העיניים ומהאף נמתחים קמטי חיוך רעננים. יוסי מחזיק את הטלפון שלי, רואה את בנו האחר בפעם הראשונה. במשך דקות הוא שותק את המסך, ואז נושך את השפה התחתונה. הוא בוכה. "מי הוא היה היום? אין לי צל של מושג. היה לו טוב לב נדיר. הוא בטוח היה עושה את מה שטוב לו.
"אני חושב שהוא ידע על מותו. הוא חי כמו אחד שיודע. בית הספר לא היה חשוב לו, ופעם קיבלנו אבחנה: זה לא שהוא לא־רוצה־ללמוד, הוא רוצה־לא־ללמוד. היה לו כישרון, כשהוא רצה הוא הצליח, אבל לפי הגלים מהחלון של הבית החליט אם ללכת ללימודים או לים. הוא לא דיבר הרבה על התוכניות לעתיד, לצבא או אחרי הצבא. כשסירבנו לאשר לו לקנות טוסטוס כי זה מסוכן הוא זרק ללאה: 'יום אחד אעלה לאוטובוס ואתפוצץ'.
"החיפוש אחריו בציורים לא פותר כלום, אני יודע. אני חי בעולם הזה. אבל מה האלטרנטיבה? גם אם אחליט שאני עוצר, מחר אני חוזר לזה. זו התמכרות שאני לא רוצה להיגמל ממנה. אינטראקציה יומיומית איתו. אם היה עומד ברשות עצמו אולי היה ממציא תרופה שתשנה את העולם, אבל מרגע שנהרג זה תפקיד שלי להציג בפני מי שאני יכול. אני חייב להמשיך אותו".
יוסי מוציא מהתיק חפיסת שוקולד "בלונדי" של עלית, שיצא החורף במהדורה מוגבלת. הוא מפציר בי לקחת את החפיסה, שלרגל האזכרה השנתית הופקה עם תמונת אסף עליה. "בימי נישואים סופרים בחומרים: חתונת כסף, חתונת זהב. אסף אהב שוקולד. החלטתי שאזכרת חמש־עשרה השנים תהיה אזכרת השוקולד", אומר יוסי, גרונו עוד חנוק מהבכי. כשראה שיצא שוקולד בכינוי החיבה שלו, הצטמרר. 150 חבילות חולקו באזכרה. יוסי ביקש מהנוכחים לזכור את אסף עם טעם השוקולד. הטעם הוא קרמל מלוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו