סודות סג'עייה

זאת היתה חוויה שהתיאור "מטלטל" קטן עליה. מהרגע הראשון הרגשנו שהמסע הזה חד־פעמי, בלתי נתפס בעוצמתו. מסע שבו המושג "מלחמה" נפרט לפרוטות הכי קטנות, הכי מדויקות, הכי כואבות. זה קרה בספטמבר 2016. יצאנו עם 12 לוחמי גולני, ניצולי אסון הנגמ"ש בסג'עייה, לשבוע בבקתה מבודדת בהרי הקרפטים ברומניה. רק שם הם פתחו את הכל, בלי פילטרים ובלי מסננים. כל אחד בתורו, תיארו הלוחמים את מה שקרה להם בלילה ההוא: כל תנועה, כל ירייה, כל תחושת פחד, כל רגש אשמה.

אסון הנגמ"ש היה אירוע הלחימה הקשה ביותר של מבצע צוק איתן, ונחשב גם לאחד ממחדליו הקשים. בלילה שבין 19 ל־20 ביולי 2014, בתחילת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, נהרגו שבעה לוחמי מחלקה 5 בפלוגה המסייעת של גדוד 13 בגולני, בפיצוץ נגמ"ש בשכונת סג'עייה: סמל מקס שטיינברג ז"ל, בן 24, חייל בודד מלוס אנג'לס; סמ"ר שחר תעשה ז"ל, בן 20 מפרדסיה; סמ"ר דניאל פומרנץ ז"ל, בן 20 מכפר אז"ר; סמל שון מונדשיין ז"ל, בן 19 מתל אביב; סמל בן וענונו ז"ל, בן 19 מאשדוד; סמ"ר אורן נח ז"ל, בן 22 מהושעיה; וסמ"ר אורון שאול ז"ל, בן 20 מפוריה, שגופתו נחטפה בידי חמאס.

12 לוחמים יצאו בחיים מהלילה ההוא, אבל סג'עייה נשארה איתם. הסרט "לנצח את סג'עייה", הפקה מיוחדת של התוכנית "עובדה", שישודר ביום חמישי הבא (קשת 12, 21:00), מתעד את המסע האמיץ שעשו הלוחמים שנתיים אחרי המלחמה. שם, בהרים המושלגים, הכי רחוק שאפשר מעזה, הם הצליחו בפעם הראשונה לפתוח את סודות הקרב הארור, ואת הקרב שהם מנהלים מאז - לחזור לחיים. 

•  •  •

"אמא, אל תדאגי. אני אוהב אותך, אני אחזור הביתה בריא ושלם" 

(ניסן מושייב, בן 23 מלוד, קשר הכוח. אחד משני הניצולים היחידים של הנגמ"ש שפוצץ) 

"כל התקופה הזאת, שהיינו ליד עזה בשטחי כינוס, בשבוע־שבועיים שלפני, לא הרגשתי פחד. אמרתי, 'מקסימום ניכנס ל־24 שעות, אבל בסוף נחזור למוצבים שלנו והכל יהיה בסדר, וסתם אוכלים לנו את הראש'. וכל הזמן הזה אמרתי לנח (סמ"ר אורן נח ז"ל, שנפל בקרב), 'אתה סתם, אתה מחרטט. אתה לא יודע מה יהיה'. אבל המצב נהיה יותר ויותר גרוע מבחינת הטילים שנחתו בארץ. 

"ביום שישי בבוקר, אוהד רויסבלט המ"מ או אחד המ"כים, אני כבר לא זוכר, אמרו, 'יש לכם שיחת טלפון לעשות להורים, תגידו שהכל בסדר, וזהו. תכבו את הטלפון, תשאירו בברוס (ארגז, ע"א), ואנחנו מתחילים תנועה'. לקחתי את הטלפון, הלכתי רחוק, ובשיחה הראשונה אני מחייג, ואני חושב לעצמי, מה? מה אני צריך להגיד פה? 'אני נכנס לעזה?' מה אני אומר? כאילו, אני לא יכול לדבר. הם יבינו.

"ואחי הקטן אלירן ענה לי לטלפון. סתם אני שואל אותו, 'מה, איך בבית? הכל בסדר?' והוא אומר לי 'כן'. אז אני שואל אותו, 'יש אזעקות וזה?' הוא אומר לי 'כן'. ואני שואל אותו, 'מה אתם עושים?' והוא אומר, 'אני בורח למדרגות'.

"כשהוא אמר לי, 'אני בורח למדרגות', זה הדליק לי סוג של נורה כזאת. זה הרתיח אותי כל כך, ועוד יותר גרם לי חשק להיכנס, הרצון הזה להיכנס ודי, נמאס לי שכל הזמן יש את האזעקות האלה. פשוט הרתיח אותי כל כך המצב הזה. ואני רוצה להגיד לו, 'אלירן, תשמע, יכול להיות שאני לא אהיה זמין כמה ימים', ואני לא יכול, אני פשוט נחנק. 

"אז אני אומר לו שייתן לי את אחי הגדול, בכור. אני מדבר איתו בטלפון, ואני פשוט בוכה. בוכה, והוא מרגיע אותי. הוא אומר לי, 'שמע, הכל יהיה בסדר. אל תדאג. הכל יעבור, אתה תחזור הביתה. תבטיח לי שאתה חוזר הביתה בריא ושלם, כי אמא ממש דואגת, ואותי לוקחים למילואים תכף'.

"ואז התקשרתי לאמא שלי. אף פעם לא אמרתי לאמא שלי בטלפון 'אמא אני אוהב אותך'. פתאום אני אומר לה 'אמא אני אוהב אותך'. פה פשוט התפרקתי... זו היתה שיחת הטלפון הכי קשה בחיים שלי. אני מגיע למצב כזה שכל העולם סביבי מתמוטט, ואני המום, אני לא יודע מה לעשות. ואמא שלי בוכה לי בטלפון, אומרת לי, 'אני מתחננת שתחזור הביתה בריא ושלם, בבקשה, כי עכשיו לוקחים את בכור למילואים, ואני לא רוצה לדאוג. אני לא אישן בלילה. אני לא יכולה. אני כבר לא יודעת מה לעשות'.

"אני אומר לה, 'אמא, אל תדאגי. אני אוהב אותך, אני אחזור הביתה בריא ושלם'. כולי חנוק מדמעות. ואני מנתק. פתאום אני רואה את חיקי (חבר מהצוות; ע"א) בין האוטובוסים פשוט מתפרק מבכי, כי אני מבין שהוא עשה את אותה שיחה שאני עשיתי, ואני פשוט בא ודופק לו חיבוק.

"רגע אחר כך אני מוצא את עצמי עולה על הנגמ"ש, ואנחנו מתחילים תנועה. וכל הדם שלי בפנים רותח, בוער. ואני אומר, זהו, אני עושה מה שכל הזמן, כל החיים, רציתי: להיות לוחם ולהילחם ולרדוף אחרי מחבלים ולהרוג אותם. אני הולך לעשות את זה. זהו, אני מגשים את החלום הכי גדול שלי.

"פתאום יש דממה בקשר ואני שומע יריות, ואני מוצא את עצמי לבד". ניסן מושייב

"בנגמ"ש היתה צפיפות. היה חם. אתה עם וסט קרמי, הקסדה על הראש, והכל כזה מסורבל עליך ולא נוח. לא חשבנו על מה יקרה. היתה לנו אווירה ממש טובה בנגמ"ש, צחוקים, שירים. כמו בסרטים, כאילו. יושבים גב אל גב.

"באיזשהו שלב, כבר אחרי הכניסה, פתאום אנחנו שומעים את אוהד (מפקד הנגמ"ש; ע"א) נותן צרור של מא"ג. אני רואה את פומרנץ (דניאל פומרנץ ז"ל; ע"א) דופק 'שמע ישראל', וכולם, בשנייה אחת, יד אחת על הראש, יד שנייה על העיניים, וכולם דופקים כזה מהר 'שמע ישראל'.

"ופתאום, בשנייה, בום, עוד פעם אווירה של שמחה ואווירה של כיף וצחוקים. 

"היה איזשהו שלב שהנגמ"ש נעצר פתאום, ואני שומע את המנוע שובק חיים. ואני אומר, 'רגע, הגענו?' ואז אני שומע בקשר שאוהד אומר, 'נתקענו, אנחנו צריכים כבלי גרירה'. ואנחנו מחפשים בפנים כבלי גרירה, ואני אומר, אין מצב. אני לא זוכר ששמנו כבלי גרירה. כי אני זיוודתי את הנגמ"ש הזה, ולא זכור לי שראינו כבלי גרירה.

"תוך כדי החיפוש אני אומר, 'תעבירו לאוהד שאין כבלי גרירה', ואוהד אומר לי, 'ניסן, תפרוק'. ונח אומר לי, 'אל תשכח לדרוך את הנשק'.

"איך שהוא אומר לי, 'אל תשכח לדרוך את הנשק', ברגע שאני פותח את הדלת, אני יוצא החוצה ורואה שהכל חשוך, אין טיפת אור. מאז ומתמיד היה לי פחד כזה מחושך, להיות בחושך. לא הכי אהבתי להיות בחושך. אני מסתכל למעלה, כלום. רואה את הבית מהצד של הנגמ"ש, מסתובב מהר, פותח זיג, מחפש בחלונות, פה, שם... עד שכולם יוצאים ונעמדים בעמדות.

"אני זוכר בדיוק איפה כל אחד נעמד. גם אוהד בא ואמר לי, 'תראה שכולם עומדים'. ואז הוא התחיל ללכת ואמרו לי, 'לך איתו, אתה הקשר שלו'. אני רץ מהר אחרי אוהד. משהו לא הסתדר לי בווסט, ואני רואה את אוהד ממשיך להתקדם. פתאום אני מקבל פיצוץ שהעיף אותי, פשוט הטיס אותי לצד.

"אני מוצא את עצמי מתגלגל עם הקסדה. ואז אני מסתכל ימינה, שמאלה, ושומע מטח של יריות. תוך כדי אני שומע את אוהד צועק, 'תשיבו באש! תשיבו באש!'

"אני מבין שיש פיצוץ, ואוהד אומר שהוא נפל פצוע. אני עולה בקשר מול המג"ד ואומר ש'נתקע, נתקע הנגמ"ש'. פתאום יש דממה בקשר, ואני שומע יריות. למשך דקות שנראו כמו נצח, עד שחברתי לאוהד והגיעו אלינו מהנגמ"ש השני,  אני מוצא את עצמי לבד. אין לי מושג מה אני עושה שם לבד. אני נמצא בפחד הכי גדול שלי. בסרט אימה של עצמי, כאילו שאני, אני לבד בחושך. ובעזה. מוצא את עצמי הולך ימינה־שמאלה, ימינה־שמאלה. מה אני עושה? מה אני עושה? מה אני עושה? אני מתחיל למלמל לעצמי, מה אני עושה? אני לא יודע מה אני עושה. אף אחד לא עונה לי בקשר, ואני צועק על המג"ד, 'תענו לי כבר! כוס אמק, תענו! תענו! שמישהו יענה לי!' ואין. אין עונה בקשר. 

"אני מסתכל מאחורה, אבל כלום. כלום. כלום. ופתאום אני שומע עוד מטח של יריות. לפני המטח הזה אני אומר, רגע, אולי מישהו ניצל? אולי מישהו עדיין חי? אולי הם הספיקו לברוח? אני אקרא להם שאני פה, והם יבואו וביחד נתחיל לירות על המחבלים.

"אז אני מתחיל לצעוק, 'נח! פומרנץ! מקס! שון!' ואף אחד לא עונה. אני חוזר וצורח, צורח את החיים שלי, ואף אחד לא עונה לי. פשוט לבד, לבד. אני אומר לעצמי, אולי נברח לארץ כבר. וזה, כאילו אני אומר את זה בקול. אני בורח לארץ. אני רוצה לברוח, אני לא יכול להישאר פה לבד.

"אבל מצד שני הרגליים שלי לא נתנו לי ללכת צעד אחד שמאלה. כי אני יודע שאם אני אברח לארץ, אני אוֹכַל חרא על עצמי. אם אני אברח, אני פשוט ארגיש הכי אפס. הכי... לא יודע מה.

"וזה מה שעלה לי בראש - תברח. תדפוק לעצמך כדור בראש. ואני מכוון עם הנשק לרגל. אני אומר, תירה. ואני לא יכול לירות. לא יכול לעשות לעצמי שום דבר. כי אני יודע שאני נכנע וזהו. נכנע זה אומר שאחד מהם יכול גם לבוא ולחטוף אותי. אחד מהם יכול לבוא ולהרוג אותי. ואני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות". 

•  •  •

"יכולתי להציל שם מישהו. עד היום אני אוכל את עצמי" 

(בר זריהן, בן 23 מדימונה. חובש הכוח)

"אני רק זוכר שני גיצים ממש חזקים שקפצו מהברזל, ופשוט נפלתי. איבדתי כל תחושה בכל שריר בגוף, ונפלתי. היו איזה חמש שניות שפשוט לא הבנתי שאני חי. שזה לא פגע בי.

"התעשתי וקמתי חזרה. אני זוכר שיריתי כמה כדורים, ומהר קפצתי החוצה. שם אני רואה את כולם מתארגנים, ומתחילים בעצם להתקדם. אני אפילו לא יודע כל כך לאן. פשוט מתקדמים. אני הולך בסוף השורה, ופתאום ניסן צועק, 'אוהד פצוע, אוהד פצוע'. אני מבין שאני חייב להגיע אליו. אני יודע שאני חייב להגיע אליו. 

"זה הרגע שאני רץ, עוקף את כולם, מגיע לניסן ואוהד, ורואה את אוהד שוכב שם. מתחיל לבדוק אותו. איפה הפציעה.

"אני לא יודע אם זה מכל הבלאגן או כי הסתבכתי עם הווסט, אבל לא מצאתי את הפנס. ואני מתחיל למשש אותו בחושך ולהרגיש את הדם על הידיים. עד שבעצם, אחת האצבעות שלי נכנסת לתוך חור. אני מבין שהנה, זה חור אחד. עוד אצבע בעוד חור. ועוד חור. ברגל השנייה גם. ואני מבין את הפציעה העיקרית פה.

"ותוך כדי, אוהד פשוט צועק עלי, 'תביא לי את הווסט שלי, תביא לי את הנשק'. ואני, אני פשוט מנסה להרגיע אותו, וגרוסמן מנסה להרגיע אותו, ומתחיל לטפל בו. שמתי עליו בהתחלה ח"ע (חוסם עורקים; ע"א). מאוד פחדתי. זה כאילו פצוע ראשון. ואני מתחיל לשים לו ח"ע, והוא צועק מכאבים. אני מתחיל לבדוק לו את שאר הגוף ואני כאילו מדבר איתו ואומר לו, 'טוב, תשמע, תעזוב, אני אוריד לך את הח"ע, אבל תן לי קודם לטפל לך בזה'. ותוך כדי אני פשוט מרגיש שכולי נהיה דם. כולי פשוט מתלכלך בדם. כל הווסט, כל הבגדים, הידיים. וזהו. וטיפלתי בו, הורדתי לו את הח"ע. 

"עד היום אני שואל את עצמי איך לא נתתי לו מורפיום. אני חושב שפשוט פחדתי לתת לו את הזריקה ברגל כשהיא מדממת, וכשיש עליו ח"ע בדיוק במקום שאני צריך לתת לו את הזריקה ותחבושות. אני לא ידעתי עד כמה זה ישפיע. לא ידעתי עד כמה זה יעזור.

"מצד שני, כאילו יכולתי להקל עליו. עד היום לא אמרתי לו את זה. ועד היום אני קצת אוכל את עצמי על זה. יכולתי להקל עליו מאוד את הכאב.

"ישר רצה לי המחשבה שאולי יש עוד פצועים, עוד מישהו שאני יכול לעזור לו". בר זריהן

"תוך כדי שאני עושה את כל הטיפול באוהד, אני מסתכל קדימה ורואה פשוט משהו נשרף. להבה גדולה. בהתחלה אפילו לא הבנתי שזה הנגמ"ש. אפילו לא התרכזתי במה שהיה, בלחימה שהיתה, התרכזתי נטו באוהד. עד שהתחלתי לקשר את זה שבעצם, יש לי פה רק את אוהד וניסן, שניסן נמצא ליד אוהד כל הזמן ומדבר איתי, ואיפה כל השאר?

"ישר רצה לי המחשבה של אולי יש עוד פצועים, אולי יש עוד מישהו שאני יכול לעזור לו. ואני שואל את גרוסמן (גיא גרוסמן, מפקד הנגמ"ש; ע"א), ותוך כדי יורים עלינו, יש פיצוצים, וגרוסמן אומר לי, 'אנחנו כבר נגיע לשם'.

"אבל אז הוא קם, לקח איתו עוד חבר'ה, והתחיל ללכת בלעדיי. אני זוכר שביקשתי שייקח אותי איתו, כי רציתי לדעת אם יש עוד פצועים. אבל הוא אמר לי, 'לא, תישאר עם אוהד'. החלטתי לקום גם. ניסיתי ללכת, אבל הוא פשוט תפס אותי מהווסט ומשך אותי חזק אחורה. פשוט הפיל אותי על הרצפה. אמר לי, 'אתה לא הולך. אתה לא הולך'.

"וזה במשך המון המון זמן גם משהו שהיה אוכל אותי. העניין הזה, שאולי אם הייתי מגיע לשם, אולי היה משהו שאפשר לעשות. אני לא יודע אם היה באמת סיכוי שיש שם משהו שאוכל לעשות, אבל המחשבה שאולי היה אוכלת אותי.

"אני יודע שבסך הכל גרוסמן עשה את זה לטובתי, שלא נתן לי לרוץ כשיש עלינו אש, אבל זה היה לי מאוד קשה אחר כך. מבחינתי, ההצלחה היתה לטפל בכמה שיותר פצועים, ואיפשהו זה היה סוג של מכשול בשבילי. כי אם לכל אחד יש את האחריות שלו, בין אם זה להילחם ובין אם זה לפקד, האחריות שלי היתה לטפל בכמה שיותר ובמי שאפשר. והרגשתי שלא, לא עשיתי מספיק. שיכולתי להגיע ליותר.

"פתאום אני שומע את גרוסמן צועק, 'יש לי 7 הרדופים, תגיעו מהר'. אם אני לא טועה גם אוהד שמע את זה, ואז הוא התחיל לצעוק, 'איפה החיילים שלי, איפה החיילים שלי'. והוא התחיל לבכות, ותוך כדי אני מרגיע אותו ואני אומר לו שכולם בסדר, כשאני בעצמי יודע שלא כולם בסדר.

"אני מנסה להרגיע אותו וממשיך עדיין לבדוק אותו, לראות אם יש עוד פציעות. לנסות לעשות כמה שאני יכול, כמה שיותר. ואחר כך הגיע הרופא והתחיל לטפל באוהד, לפתוח לו וריד, ונתן לו מורפיום, ונוזלים, שזה משהו שאני הייתי צריך לעשות. והרופא עשה את זה, ולא נתן לי לעשות כלום. פשוט נתן לי להחזיק את השקית של העירוי.

"אני רואה אותו דוקר את אוהד עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, ולא מצליח, ואני מנסה להזיז אותו, לנסות גם, והוא לא נותן לי. ועוד פעם, ועוד פעם. ואני יודע כמה אוהד שונא את זה. אחר כך, במשך כל הזמן, ישבתי כמה שיותר קרוב לאוהד, לראות אם הוא בסדר ושאלתי אם יש איזושהי דרך להגיע לנגמ"ש כמה שיותר מהר, אולי יש שם פצועים. אבל אף אחד לא התייחס לשאלה שלי, עד שפינו אותם. וזהו. 

"אני זוכר בבוקר של אותו יום, אנחנו הולכים, כולם ליד הנגמ"ש, ואני זוכר שהסתכלתי לתוך הנגמ"ש ופשוט ראיתי את זה. הסתכלתי איזה חמש שניות, ועד היום לא יוצאת לי מהראש התמונה של הבפנים שלו. הכל חרוך, הכל שרוף, שחור. והריח".

•  •  •

"כל מה שעובר לי בראש זה מה אני אמור להגיד להורים שלהם" 

(גיא גרוסמן, בן 26 מכמון, סגן מפקד הפלוגה, מפקד הנגמ"ש השני)

"שנייה לפני שעליתי לפינוי, אני זוכר שהלכתי לשחר, שקיבל את הפיקוד על החיילים שלי, ואמרתי לו, 'אתה נשאר איתם. אל תעזוב אותם'. הוא אמר לי 'סבבה', ולקח אותי הצידה ואמר לי, 'תקשיב, רק לפני שאתה הולך, חשוב לי שתדע: היה פה אירוע מורכב, ונראה שתפעלתם את זה בצורה טובה, שתדע. זהו'. ואז בא אלי אחד הקשרים של המג"ד ואמר לי, 'תגיד לחברה שלי שהכל בסדר'.

"עליתי על הג'יפ, ואני זוכר שאני שוכב על אלונקה ומדבר שם עם איזה אחד, עם הפרמדיק שאיתי. הוא שאל קצת שאלות, ושאלתי אותו אם הוא קצין, כי לא ראיתי דרגת כתף, לא הבנתי מה הסיפור.

"אני זוכר שבנסיעה הזאת קצת התחלתי לעבד את הדברים. אני זוכר שהוא אומר לי שחצינו גדר. ואז יש לי איזה רגע קטן של התפרקות. כאילו שאני פתאום קולט, היתה מין נפילת מתח. ואז אני זוכר אותנו מגיעים לבית חולים שדה שפתחו שם, אני רואה את אוהד על אלונקה ושואל לאיפה לוקחים אותו. הם אמרו, 'לסורוקה'. ואותי העלו על האמבולנס.

"גם באמבולנס ישבתי עם חבר'ה מאוגוסט 13'. הם נראו לגמרי בסרט משלהם. ומה שעובר לי בראש, דבר ראשון, זה שאני לא יודע מה השמות של כל מי שנהרג. כאילו, היו כמה חבר'ה שירדו לי לראש: זכרתי אורן, זכרתי בן, זכרתי דניאל, זכרתי אורון. בגלל כל החילוף של הנגמ"שים לא היה לי סדר מי בדיוק נשאר בסוף בנגמ"ש. 

"ואני זוכר שאני נוסע ורואה את השמש מתחילה לעלות, ושכל מה שעובר לי בראש זה מה אני אמור להגיד להורים שלהם. עברו לי בראש אמא של דניאל ואמא של שחר (שחר תעשה ז"ל; ע"א). ושם כבר הייתי לגמרי מפורק.

"אני זוכר שישב לידי איזה חובש מילואימניק. אני שותק, יורדות לי דמעות, כאילו פשוט יורדות, בלי... בלי... לא זוכר שאני מביע איזשהו רגש. פשוט עומד, יושב, מסתכל על החלון, אין עיוות בַּפָּנים, אין כלום, פשוט דמעות יורדות מעצמן. אין שום שליטה, אין שום דבר. איזה חובש יושב לידי, מנסה לתת לי את הטלפון שלו, שאני אתקשר להורים שלי להגיד שהכל בסדר.

"אני זוכר את החבר'ה שהיו שם מסתכלים עלי בהלם מוחלט. ישבתי עם בוקסר, נעלי צבא וחולצה עם דרגות של קצינים. 

"הם היו בהלם מאיך שאני נראה. ואז, כשהגענו לבית החולים ברזילי, פינו אותנו מהר. אני זוכר שגם הרימו שם טלפון לחובשים. אחר כך הבנתי שכנראה הם אמרו שהייתי באיזה אירוע קשה, והתחילו להגיע מלא קב"נים.

"אני יושב שם וכאילו מגיע קב"ן ראשון, יושב איתי, אומר, 'בוא תספר לי מה היה'. אני אומר לו, 'תעוף לי מהעיניים'. מגיע שני. ואז, באיזה שלב, אני אומר, 'טוב, תביא, שמישהו יביא לי טלפון'. אני הולך הצידה, מתקשר הביתה, לבית שלי.

"אחותי בדיוק התגייסה. היא ענתה. אני ישר אומר לה, 'תביאי את אבא'. ואז, איך שהוא עונה, אני זוכר ששם כאילו... זה היה הרגע שפשוט לא הצלחתי לדבר איתו. נעצרה לי הנשימה. הרגשתי שאם אני מוציא מילה אני פורץ בבכי. פשוט שתקתי.

"כל האירוע הייתי בטוח שאין סיכוי שמישהו, איזה מחבל, הצליח להגיע לשם". גיא גרוסמן

"אני זוכר שהוא אומר לי, 'גיא, מה קרה? גיא, הכל טוב?' וממש התחיל להילחץ. ואז קצת התעשתי. אמרתי לו שאני בבית חולים, שיבואו. הוא שאל אותי, 'אתה שלם?' אמרתי לו, 'כן'. הוא אמר, 'אתה בטוח? תסתכל. כל החלקים של הגוף שלך נמצאים אצלך?' אמרתי לו, 'כן'. מאוד מהר הם הגיעו להיות איתי.

"בדרך חזרה הביתה, אחרי ששחררו אותי, ההורים שלי החליטו לעצור בבית קפה. וכאילו לא הבנתי איך, איך זה נראה להם הגיוני שאני עכשיו אשב לשתות משהו בבית קפה. כאילו, זה מותרות שלא... לא לגיטימיות בשום צורה.

"עוד לפני שהגעתי הביתה מתקשרים אלי ואומרים לי לעבור בחטיבה. אני מגיע, ואז לוקחים אותי הצידה ועושים לי כאילו תחקיר לא רשמי כזה של מה היה שם, ואני לא מבין מה הם רוצים. והם מראים לי בטלפון תמונת ווטסאפ של החוגר של אורון שאול ושואלים, 'אתה מזהה של מי זה? חמאס פרסמו את החוגר הזה. אתה מזהה?'

"ואז אני... אני זוכר שכל האירוע, למרות שדיווחתי חשש לחניבעל, המג"ד שאל אותי, 'מה הסיכויים שהיה לנו חטוף?' ואני כל הזמן אומר לו, 'אלקבץ, אין שום סיכוי'. כאילו אף אחד לא התקרב לנגמ"ש. אין שום סיכוי. כל האירוע הייתי בטוח שאין סיכוי קטן שמישהו, איזה מחבל, הצליח להגיע לשם. 

"ראיתי את החוגר הזה, וניסיתי להבין מה התמונה שם. לא הצלחתי לזהות בכלל. אני עולה חזרה לאוטו של ההורים שלי, ואני מבין שכנראה היה לנו שם חטוף. אבל אני לא חושב שהוא חי.

"אני נוסע באוטו עם ההורים שלי, ואומר להם: 'תקשיבו, יש מצב שתהיו איתי עכשיו הרבה זמן. הייתי באירוע עם נגמ"ש, ירו עלינו טיל, נהרגו לי שבעה חיילים. אני מבקש שלא... לא תדברו איתי על זה. אל תחפרו לי על זה'.

"אני זוכר שזה היה לילה נורא. יש יחידת דיור אצלי בבית, הייתי שם לבד, ואני זוכר שכאילו, אני לא מבין איך אני אמור לישון על המיטה הזאת, בשום צורה. החלטתי לישון על הרצפה. לא יודע כמה ישנתי בכלל". 

•  •  •

המסע של לוחמי גולני לרומניה יצא ביוזמת עמותת "בשביל המחר". העמותה, הפועלת על בסיס התנדבותי, הוקמה לפני כ־11 שנים בעקבות מלחמת לבנון השנייה על ידי אזרחים שראו צורך במתן סיוע ללוחמים, בסדיר ובמילואים, שחוו חוויות לחימה משמעותיות. מאז הקמתה הוציאה העמותה 63 קבוצות למסעות בחו"ל ובישראל.

בכל מסע אחראים לצד המקצועי שני אנשי מקצוע שיוצאים עם הלוחמים: פסיכולוג קליני ומטפל בטבע. למסע של לוחמי סג'עייה בהרי הקרפטים יצאו הפסיכולוג רוני סימונס, לשעבר הפסיכולוג של המוסד, והמטפל בהרפתקה דותן חיים ממכון וינגייט. יחד, במקצועיות וברגישות רבה, כל אחד בתחומו, הביאו השניים את הלוחמים לפתוח את הלב במהלך המסע.

"עיבוד חוויות הלחימה". הלוחמים ששרדו את אסון סג'עייה במסע לקרפטים ברומניה

"אנחנו נותנים מענה לאותם לוחמים שלא הוגדרו כהלומי קרב, או נכי צה"ל, אבל בהחלט זקוקים לסיוע", מסבירה יו"ר העמותה, ענת סמסון־יופה. "זו אוכלוסייה שקופה, שהרבה פעמים לא מצליחה להתארגן לחיים רגילים. למשל, להחזיק עבודה קבועה וזוגיות קבועה. החיים שלהם הרבה פעמים משובשים.

"המסעות שלנו עובדים על עיבוד חוויות לחימה. להעלות את רמת החוסן האישי של הלוחם ולאפשר לו לקבל את האחריות על הקשיים שלו. המסעות שלנו מאפשרים ללוחמים להבין שמה שהם חווים ומה שהם חשים זה לגמרי נורמלי ביחס למה שהם עברו בקרב". 

לדברי סמסון־יופה, לפחות 1,000 לוחמים ממתינים למסעות דומים, אבל הוצאתם לא מתאפשרת, בגלל קשיים תקציביים. "אנחנו לא עומדים בעומסים. 'בשביל המחר' היא עמותה פרטית שעובדת על בסיס תרומות בלבד. יש לנו אמנם תמיכה צנועה מאוד של משרד הביטחון, אבל זה הכל. זה פשוט אבסורד. לא יכול להיות שעמותה שלמעשה מבצעת את תפקיד המערכת תישא בכל העומס הזה לבד".

"ישר רצה לי המחשבה שאולי יש עוד פצועים, עוד מישהו שאני יכול לעזור לו". בר זריהן

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו