הפיצול הפנים-פלשתיני הוא מכשול מרכזי בפני כל הסדר עתידי בין ישראל לפלשתינים. מעבר לכך שעזה ויהודה ושומרון אינם מנוהלים כיחידה מדינית אחת, העוינות ההדדית שקיימת בין הפלגים, לצד סבבי האלימות בין חמאס וישראל, מייצרת אתגר אזורי מסובך. לכן יש צורך בפתרון אסטרטגי לבעיותיה של רצועת עזה כתנאי הכרחי להסדר מדיני ולהסדרה אזורית.
התנאים הקשים ברצועת עזה ושליטתה בפועל של תנועת החמאס העוינת לישראל, כמו גם הגדרתה כארגון טרור מצד מרבית העולם, יוצרים אתגר מורכב. מעבר לנתק הטבעי מול ישראל, שלא מוכנה לקיים דיאלוג עם החמאס להסדרת החיים האזרחיים ברצועה, קיימת בעיית תקשורת מהותית יותר בין החמאס לפת"ח.
הנאום שנשא יו"ר אש"ף אבו מאזן ב-19 במרץ 2018 לימד כי פניה של הרשות הפלשתינית אינם לפיוס עם החמאס, אלא לעימות פנימי.
לכן החיפוש אחר נוסחת קסם שתשיג אחדות, תחייה מחדש את המערכת הפרלמנטרית, ותשקם את האמון בין הצדדים הניצים - נראה ככמעט בלתי אפשרי.
אבו מאזן נמצא בשלהי כהונתו, שבמהלכה לא ביקר כלל ברצועה, ולאחרונה הכריז על החרפת צעדים והטלת סנקציות נרחבות על שלטון החמאס. עושה רושם כי הוא ויתר על הפיוס ואולי אף על ריבונות כלשהי ברצועת עזה.
אבו-מאזן// צילום: EPA & Alla Badarneh
"תכנית ההתנתקות של אבו מאזן מרצועת עזה"
2017 הייתה שנת הכרעות ברשות הפלשתינית. מול ישראל והקהילה הבינלאומית, פעלה הרש"פ בעיקר למען חיזוק מעמדה הריבוני כישות מדינתית. זאת, לאחר שאבו מאזן הכריז על עצמאות בנובמבר 2013, אך לא הצליח לשנות את מצבה המדיני של הרש"פ ואת היחס התודעתי כלפיה.
לקח חשוב שהנהגת הרש"פ הפיקה מאז ראשית ימי הפיצול, הוא שבלתי ניתן לשנות את מעמדה החוקי למדינה עצמאית ללא השבת רצועת עזה לניהולה. ויש לזכור: שאלת הריבונות בעזה היא אכן סלע מחלוקת בין פת"ח לחמאס, אך גם בכל משא ומתן מדיני בין הרש"פ ומדינת ישראל.
המשבר ברצועת עזה, לצד האכזבה של תושביה משלטון החמאס, הבהיר להנהגת הרש"פ כי הבשילה השעה לנסות ולעצב את המציאות בהתאם למה שמצוי בשטח. על רקע זה אימצה הרש"פ במחצית 2017 תכנית התנתקות חד-צדדית כלפי רצועת עזה. כשמטרת תכנית זו הייתה להבהיר לחמאס כי אין ביכולתה לשלוט ברצועת עזה באופן עצמאי וכי הרש"פ ומוסדות אש"ף הם הכתובת החוקית היחידה עבור כל העם הפלשתיני.
רצועת עזה בזמן פעולת חיל האוויר נגד חוליות חמאס// צילום: AFP & Mahmud Hamas
הסלמה נוספת בגישה זו חלה בסוף 2017 בעקבות הקמת ממשלת צללים ברצועת עזה בהנהגת חמאס ובהובלתו של יחיא סינוואר. צעד זה נתפס כנסיגה של חמאס מהבנות הסכם דוחא, בהן הוחלט על הקמת ממשלת אחדות שתורכב מטכנוקרטים ותאפשר לנהל חיים תקינים בגדה וברצועה, עד לעריכת בחירות דמוקרטיות שיביאו לידי ביטוי את רצון העם. זאת על אף שכל הפלגים הפלשתינים אינם מעוניינים בקיומן.
ממשלת הצללים לא החזיקה זמן רב. סינואר הבין את טעותו לאחר הפעלת לחץ כלכלי על החמאס מצד אבו מאזן, ובחר לפרק אותה ולפתוח בשיח מול הרש"פ. הוא הביע נכונות למסור לידיה את כל סמכויות הניהול האזרחיות בעזה, ואף לתת לה דריסת רגל ביטחונית מבוקרת באבטחת מעברי הגבול. מהלך זה עלה בקנה אחד עם הרצון של דעת הקהל ברחוב העזתי ועם רצון המשטר המצרי.
למעשה, מאז החל הפיצול ביוני 2007 בכיבוש עזה בידי החמאס, המשיכה הרש"פ להזרים כספים לרצועה. כספים אלה נועדו כדי לאפשר את ניהולם השוטף של משרדי הממשלה ולשלם את משכורות הפקידים, לצד ניסיון לשמור על שגרת חיים תקינה. הפקידות הבירוקרטית של רצועת עזה מורכבת מאנשי רשות רבים, אך עם הזמן החלו באופן טבעי להיכנס גם אנשי החמאס. בכך שהרש"פ בחרה להמשיך במימון המשכורות והזרמת הכספים, היא העניקה צינור חמצן עבור שלטון החמאס.
ההחלטה על "התנתקות" נועדה להפעיל לחץ על חמאס במטרה להכניעו, ולגרום לו להודות בכישלון ולמסור בחזרה את ענייני ניהול הרצועה. זאת ללא תנאי וטרם עריכת בחירות. לפי התכנית ינותקו הקשרים הכלכליים עם הרצועה, יקוצצו ויופסקו המשכורת לפקידי ממשלה וכן יופסק מימון הסולר עבור תחנת החשמל המרכזית. אבו מאזן העביר מסר ברור: אם ברצונכם לשלוט, עליכם לשאת בנטל הריבונות במלואו. הלחץ עשה את שלו, ופגע בעיקר בסדר היום האזרחי והכלכלי של רצועת עזה. אך גם טלטל את החמאס.
"שינויי התפקידים בהנהגת החמאס"
בשנת 2017 נערכו בחירות למוסדות ההנהגה של תנועת החמאס, כשתוצאות הבחירות חיזקו את מעמדה של הנהגת חמאס-עזה על חשבון חמאס-חו"ל.
המנהיג החדש בעזה יחיא סינואר, ויו"ר התנועה החדש איסמעיל הניה (שהחליף בתפקיד את ח'אלד משעל), חיים בין בני עמם ומודעים למצוקות שיצר המשבר ההומניטרי.
המצוקה מורגשת במיוחד בקרב המעמד הבינוני-נמוך ושוכני מחנות הפליטים, שם נמצא בסיס כוחה הפוליטי של התנועה. עובדה זאת הופכת את מנהיגי חמאס החדשים לקשובים יותר לצרכי הציבור, ומרחיקה אותם מפנייה לעימות צבאי עם ישראל.
ההנהגה החדשה של חמאס: יחיא סינוואר ואיסמאעיל והנייה// צילום: AFP/ Said Khatib
מבחינה אסטרטגית-צבאית, חמאס הצליחה לשקם את מלאי הרקטות ולחזור ליכולות שהיו לה ערב סבב הלחימה עם ישראל בקיץ 2014. הכוחות הקרקעיים של החמאס ממשיכים להיערך לעימות הבא, כולל על ידי יצירת תוואי לחימה תת-קרקעי חדש, והרחבת יכולות הלחימה דרך הים. פיתוח יכולות הלחימה הימיות נעשה גם בשל ההצלחות הישראליות לסכל את מאמצי הארגון להרחיב את טווח הלחימה התת-קרקעי.
לצד הפן הצבאי, חמאס סובלת ממשבר כלכלי ופוליטי, הנובע מכישלון ניהול המערכות הממשלתיות. סבבי הלחימה מול ישראל שהתרחשו מאז 2009 זרעו הרס רב ברצועה, והציבור העזתי רואה בארגון אחראי ראשי (אך לא בודד) למשבר ההומניטרי. ההיסטוריה מלמדת כי בעתות של מצוקה פוליטית, חמאס נוטה לבחור בהסלמה. הדבר מאפשר לה לגייס אהדה, דרך גילויי הסולידאריות עם הזרוע הצבאית. יחד עם זאת, במצב הנוכחי, ההנהגה אינה מעוניינת באופציה צבאית. המשבר ההומניטרי והרצון להקל באמצעות פתיחת הגבול הדרומי ברצועה, שער הגישה האזרחי שלה לעולם, מוביל את חמאס להעדיף כיווני פעולה אחרים. הבולט שבהם הוא ניסיון להפעיל לחץ אזרחי על מדינת ישראל דרך תהלוכות השיבה ויצירת מוקדי חיכוך ואלימות נשלטת סביב גדר הגבול.
"הכיוון דרום"
הנהגת חמאס-עזה הבינה שיש לחזק בכל מחיר את הקשרים עם מצרים. חלק מהפקת לקחים שנערכה בשל המשבר וטלטלות "האביב הערבי". היא הבינה כי לה ולמצרים יש אינטרסים משותפים, היכולים לסייע בהקלת המשבר ולחזק את התמיכה הפוליטית בה.
המשך המשבר משפיע גם על מצרים שנלחמת בעיקשות בארגוני האסלאם הפונדמנטליסטי בסיני. ארגונים המערערים את היציבות ושואפים להקמת ח'ליפות. הללו ניצלו את נפקדות הצבא המצרי מסיני במשך שנים כדי להכות שורש בחצי האי, ולחזר אחר בני שבטים שאימצו את תפיסת עולמם.
במצב עניינים זה, חמאס מצאה את עצמה בפרדוקס. בעוד הזרוע הצבאית משתפת פעולה עם בני שבטים המסייעים לה להבריח נשק, מצרים רואה בהם אויבי מרכזי שכן רבים מהם הצטרפו לארגוני הטרור. לכן היא מעוניינת לתקוע טריז בין ארגוני הטרור ורצועת עזה.
מכאן נוצר ניגוד עניינים בין צרכי הזרועות הצבאית והמדינית של התנועה, שחייבת להדק את הקשרים עם מצרים כדי להמשיך לאחוז בקרני השלטון. עם זאת, מנהיגותו של סינואר, במקור איש הזרוע הצבאית המחזיק בעמדות ניציות, עוזרת לאזן בין גורמי הכוח, ומאפשרת להתקרב למצרים למרות הכול.
"מצרים בין פת"ח וחמאס"
ההתקרבות למצרים נובעת גם מהמחלוקות הפנימיות בתוך הפת"ח, ומסירובה של הנהגת הרש"פ לקבל את ניסיונות התיווך המצריים בין אבו מאזן למוחמד דחלאן. כזכור, דחלאן הורחק משורות הפת"ח ב-2011 לאחר קמפיין אישי נגד הנשיא. אבו מאזן בתגובה לא רק דחה את מאמצי התיווך, אלא גם גינה את ההתערבות בפוליטיקה הפנים- פלשתינית.
בינתיים, אי השקט בעזה מאיים על הביטחון המצרי. אך בשל סלידתה מחמאס ואי האמון בה, מצרים גם החלה לחפש פתרון-ביניים בדמות חיזוק מעמדו של דחלאן, והצבתו כאיש החזק ברצועת עזה. דחלאן נתפס כמי שיכול לגייס תקציבים ממדינות המפרץ, ולקדם פתרון למשבר ההומניטרי החמור. ואולם, כניסתו עלולה ליצור משבר בין מצרים לרשות הפלשתינית.
תיאורטית, הקמת ממשלת אחדות בין דחלאן לחמאס הייתה יוצרת למעשה אלטרנטיבה ניהולית לרצועת עזה, שמבוססת על חיבור בין הזרם הלאומי לאסלאמי. אך רעיון זה, שכלל כינון קואליציה והעברת המושכות הניהוליות לידיו של דחלאן, נתפס כשנוי במחלוקת בציבור העזתי. אם היה מתממש, הייתה זו הודאה בפה מלא של חמאס בכישלונו למשול ברוח האידיאולוגיה של התנועה.
גבול עזה-מצרים: אינטרס מצרי לתקוע טריז בין חמאס וארגוני הטרור// צילום: AP
קואליציה כזו אכן יכלה לערב גורמים אזוריים נוספים – ובראשם איחוד האמירויות – בתהליך השיקום של הרצועה. מעורבות כלכלית של מדינות המפרץ בתהליך זה גם יכולה לעורר מאבקי כוח ביניהן, מאבקים שיובילו תחרות פוליטית לקידום מעמד המדינות השונות דרך הזרמת משאבים לרצועה.
מנקודת מבט פלשתינית, כל עוד אבו מאזן מוביל את אש"ף והרש"פ, הקמת קואליציה בין דחלאן לחמאס תהיה המסמר האחרון בארון הפיצול, שכן מדובר בקריאת תגר על הלגיטימציה השלטונית של הרשות.
גם עבור דחלאן מדובר בהימור לא פשוט. חבירה לממשלת אחדות אלטרנטיבית עם חמאס תעורר התנגדות רבה בקרב אנשי הפת"ח, והדבר יפגע במאמציו להפוך למנהיג הבא של התנועה בעידן "פוסט אבו מאזן". יש לזכור גם כי ההתקרבות לחמאס איננה טבעית עבורו. ערב ההשתלטות של החמאס על הרצועה, דחלאן היה שנוא נפשם של מנהיגיה. הוא צויר על ידם כמנהיג השחיתות של פת"ח, וכאדם המשחית את ערכי האסלאם. זאת כשהמערכה הוצגה לעיתים כמאבק אישי נגדו.
שינוי הגישה בין הצדדים התאפשר בזכות התיווך המצרי, היכולות של דחלאן להביא תקציבים שישמשו לפיתוח אזרחי ברצועת עזה, אך בעיקר חילופי האישים בהנהגת החמאס. עלייתו של סינואר יצרה פתח לבניית אמון מחודש בינו לבין דחלאן, שנשען על זהות מקומית משותפת ועל מעמד תודעתי. אך מהלך זה אינו אפשרי בעידן אבו מאזן.
"מאיום להזדמנות"
מאז שנת 2011, תהליך הפיוס הפנים-פלשתיני שידע כישלונות רבים הגיע למבוי סתום. הסכמות שהושגו לא יושמו והמציאות בשטח נותרה כשהייתה. עם זאת, מצרים ממשיכה ללחוץ על פת"ח ובעיקר על החמאס, שמוטרדות שתיהן מהמשבר האנושי בעזה, כששתיהן אינן מסוגלות כעת להתגבר על המחלוקות ביניהן, ובראשן שאלת פירוק הזרוע הצבאית של חמאס.
בזהירות ניתן לקבוע כי סוגיית רצועת עזה היא סיכוי וסיכון כאחד. לצד החשש שהמשבר ההומניטרי יוביל לערעור היציבות הביטחונית, נהייה ברור יותר ויותר שהפתרון יגיע ממסלול אזורי.
ככל שיותר גורמים בינלאומיים, ובהם גם מצרים ומדינות המפרץ, ייקחו חלק בשיקום הרצועה, תוכל להיווצר מעטפת לשקט ביטחוני. זוהי התפתחות הכרחית לתהליך שיקום ארוך-טווח, כחלק ממימוש החזון של תהליך שלום אזורי על בסיס נוסחת שתי המדינות לשני עמים.
הגישה האזורית הכרחית על רקע המאבק שהולך ומחריף בין פת"ח וחמאס, שהתחדד לאחרונה על רקע ניסיון ההתנקשות בראש הממשלה הפלשתיני ראמי חמדאללה ובמפקד המודיעין הכללי מאג'ד פרג', בעת ביקורם בעזה. כשהמתיחות מחריפה גם על רקע הכינוס העתידי של המועצה הלאומית הפלשתינית של אש"ף ברמאללה בסוף אפריל. כינוס שיתקיים בהיעדר הפלגים האסלאמיים, שלא הוזמנו אליו כלל. נאומו של אבו מאזן ב-19 במרץ 2018 רק מחזק את ההערכה, כי כרגע הפיצול הוא עובדה מוגמרת.
בעת זו, כשהמשבר בעזה פוגע בפיוס ומקשה על המשא ומתן עם ישראל, על מדינות האזור לעזור לייצב את המצב ולהפוך את הרצועה מאיום ביטחוני להזדמנות מדינית. המטרה של הערוץ הרב-אזורי תהיה להגיע לשורת הבנות והסכמי ביניים עם ההנהגה הפלשתינית, שייתרמו להפסקת אש לטווח הארוך. את זאת יש לקדם במהירות, הואיל והמשך הסטטוס קוו פועל לרעת כולם.
ד"ר עידו זלקוביץ' הוא עמית מדיניות במכון מיתווים וראש תחום לימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו