לפני שנה בדיוק חלפתי בפעם הראשונה על פני תמונה שלי בנתיבי איילון. הספקתי להעיף רק מבט חטוף בשורדת השדופה והשזופה והתקשיתי להאמין שזו אני. לא רק משום שזו פנטזיה מהאגדות להתנוסס שם, אלא בעיקר משום שהתקשיתי לזהות את עצמי.
כל מי שאי פעם נחשבה לשמנה יודעת שלא משנה כמה שנים יעברו, ומהם נתונייך האובייקטיביים כעת, את לעולם לא תרגישי שווה באמת. משהו מה"שמנה" ההיא נשאר לנצח.
בשלהי כיתה ח' איחרתי לבית הספר כהרגלי. כשנכנסתי לכיתה שרר שם שקט, כולם כבר היו ישובים והמורה שלחה לי מבט חמוץ. מי שנרגש לראותי היה אחד התלמידים, ששאג ממקום מושבו "מעיין לאן את טסה?". עניתי לו בתום שאני לא טסה לשום מקום, ואז הגיעה השאלה "אז למה ארזת תחת מזוודה?"
כל הכיתה התפוצצה מצחוק. אני מלמלתי משהו בניסיון להגן על כבודי הרמוס, אבל הכינוי נדבק. הוא קרא לי "תחת מזוודה" מאותו יום ועד סוף השנה. באמת היה לי אז אגן רחב ועסיסי יחסית לגיל ולבנות האחרות בכיתה. היום האינסטוש חוגג על מראה הגיטרה, אבל אז זה לא היה באופנה. שנאתי את עצמי נורא.
בסוף השנה ההורים שלי העבירו אותי לבית ספר אחר. הם זיהו שאני הולכת שם לאיבוד ושאני אומללה. שמחתי שיש לי הזדמנות לפתוח דף חדש והחלטתי שבבית ספר החדש לא יקראו לי "תחת מזוודה".
הקדשתי את חודשי החופש הגדול לאימונים מפרכים ודיאטה קטלנית על בסיס מים ותפוחים. הצלחתי להסתיר את ההפרעה שפיתחתי מההורים, וכשהם כבר קלטו זה היה מאוחר מידי. הורדתי 15 קילו, רבע ממשקלי, בתוך פחות מחודשיים ועל הדרך עשיתי לעצמי נזק לכל החיים: במו ידיי עצרתי את הליך הגדילה שלי - לא הוספתי מאז סנטימטר לגובה, החזה שלי השתטח למראה נער והמחזור החודשי הפסיק לשנים.
הפעם הבאה שחשבתי על התלמיד ההוא הייתה אצל רופא הנשים שהסביר לי שהכל פתיר אבל יש מחיר לרזון. דברים השתבשו שם, לדבריו, בחופש הגדול.
התמונה שפורסמה בצד נתיבי איילון // צילום: אוהד רומנו
השבוע צוין שבוע האופנה. מוטי רייף, חתן השמחה, בחר להאיר את השבוע הזה באיקס גדול מעל "מודל היופי" ההרסני והתעקש שהדוגמניות יעבירו מסר ברור וחזק - אישה יכולה לשמש דוגמא בכל מידה, מגזר, צבע וגיל.
וכך, התצוגות התמלאו יוצרות, שחקניות, זמרות, עיתונאיות, נשות עסקים, מנהלות וגם שרה אחת, שצעדו על המסלול וזהרו יותר מכל נערת פוסטר שראיתי בחיי. אפילו אני, משתרעת לגובה מטר שישים, עם אף קצת עקום וירכיים של כדורגלנית, זכיתי להיות דוגמנית בפעם הראשונה.
מוטי צודק כל כך. אסור שהדוגמניות שלנו, הדוגמאות שלנו, הנשים שמהן אנחנו שואבות השראה ורואות בהן מודל לחיקוי יהיו קולבים. הן חייבות אופי, כישורים ואמירה למי שמתבונן בהן מהקהל. רק כך אף אחת לא תרעיב את עצמה כדי להיות סקסית, אבל היא תקרע את התחת (מזוודה) שלה כדי להיות ווינרית כמוהן ולהגיע להישגים.