שרון בן־גד חותכת תפוח לבתה בת ה־3. יניב (16.5) עוקב מהסלון אחרי ההתרחשות האחר־צהריימית השגרתית במטבח. הוא מבקש גם כן תפוח. שרון מגישה לו אחד שלם. הוא משפיל מבט. שרון מבינה, חוזרת למטבח ופורסת עבורו את התפוח. "זו אולי פעם ראשונה שהוא רואה אמא שחותכת תפוח לבת שלה, וגם הוא רוצה. אני חוזרת איתם לשלבים בילדות שלא היו להם", אומרת שרון.
שרון (25) ובעלה מולי (28) מגדלים בבית אחד את שתי בנותיהם הקטנות, יובל (3) ואוריה (שנה וחצי), יחד עם עוד שמונה מתבגרים בסיכון, חלקם גבוהים בראש מבני הזוג, נעדרי תשתית משפחתית נורמטיבית. סביב בית האבן שלהם בכפר הנוער בית־חג"י יש עוד בתים כאלה. חמישה זוגות צעירים משמשים מעין הורים ל־40 נערים שנפלטו ממסגרות. בני עשרים פלוס שאחראים לשלומם הרגשי, הנפשי והפיזי של "ילדים", הצעירים מהם לעיתים בחמש שנים בלבד.
***
פסגת הר חברון. חקלאים וכורמים יוצאים אל הטראסות. עדרי צאן. יהודים וערבים תחת שמיים נקיים. שקט אמיתי מתאמץ לגבור על התווית "אזור מסוכן". ב־1990 עברו מקימי בית־חג"י לבתי הקבע בגבעה הסמוכה, והשטח שבו התגוררו הפך לאתר קרוואנים נטוש. אז יזמו התושבים את הסבת האתר לכפר לנוער בסיכון, והקימו בו תיכון במסגרת מפת"ן. הנערים לא ישנים בפנימייה אלא באחד מחמשת הבתים, המנוהלים בידי זוגות צעירים. המועצה האזורית הר חברון, בראשות יוחאי דמרי, תומכת בפרויקט.
עידן (17, שמות הנערים בדויים), ילד רביעי מבין שישה במשפחה, הוצא מהבית בגיל 5. בעשר השנים שאחר כך הספיק לעבור בפנימיית חירום במרכז הארץ, שתי משפחות אומנה, פנימייה בלוד, פנימייה בחיפה והוסטל בתל אביב. מכל המסגרות נפלט. איפה שני האחים הקטנים שלך? "אין לי מושג". אתה מגיע לפעמים לבית ההורים? "אעדיף לישון על ספסל ולא ללכת אליהם".
"רק פה למדתי מה זה משפחה", הוא אומר, מכווץ בידיים חזקות כוס חד־פעמית ובה שאריות מיץ. "אעשה הכל כדי להיות אבא טוב. את המודל אני מקבל פה. ישבנו בשולחן שבת. אחד הילדים הביולוגיים של הזוג במשפחתון נתן בעיטה לאחיו. אבא שלו אמר לו: 'לך לחדר שלך'. אבא שלי היה נותן לי ישר אגרוף. אם הייתי בוכה, אבא שלי היה אומר: 'תפסיק לבכות, תינוק'. אם הילד שלו בוכה, הוא מלטף אותו".
אנחנו יושבים במשרד של קובי אייל, מנהל המשפחתונים. עידן, דניאל ואושר מתגייסים בשנה הבאה, חולמים על קרבי. איפה הייתם אם לא הייתם כאן? "הייתי בלאגניסט, הייתי יושב בכלא" (דניאל). "בוודאות במוסד לעבריינים צעירים" (עידן). "בכלא אופק", מוסיף אושר, לא צוחק בכלל. "נותנים לי פה הזדמנות שנייה. זרקתי אבנים על משרד המנהל. פתחו לי תיק במשטרה אבל לא הרפו ממני, דאגו שאת עבודות השירות אעשה בתוך הכפר".
"אני עובר פה תיקון לכל מה שידעתי", ממשיך עידן. "המדריכה הכינה מדבקות לארונות המטבח, מה בשרי ומה חלבי. בעלה פרגן לה שזה יצא יפה. אבא שלי בחיים לא דיבר ככה לאמא שלי".
"לא יכול לעבוד בעבודה שרק מכניסים בה כסף". יאיר ודברת עבאדי עם החניכים // צילום: מרים צחי
הם מדברים בלב חשוף על המורים והמדריכים שמאמינים בהם, לראשונה בחייהם. אבנר, המורה למסגרות שממוסס את לב הילדים דרך הברזל. אביחי, מדריך הרכיבה שנלחם כדי להוציא את דניאל לקורס מקצועי. "תעודת מסגר, תעודת נגר, עבודה בחווה החקלאית, כדורגל, אילוף כלבים, חדר כושר, יציאות מאורגנות", מונה אושר את האפשרויות בכפר. המגורים במשפחתונים הם התוספת המעניינת.
"בשנה הראשונה רבים על הכל", מספר דניאל. "למה מי זה המדריך שיגיד לי לשים את הבקבוק במקרר, מי הוא שיגיד לי לקום בבוקר. בבית לא שטפתי כלים. פה אני שוטף כלים, רצפה, עושה כביסות. היום אני מתווך בין המדריכים לבין הנערים הצעירים. אם מישהו פותח צעקות מבקשים ממני ללכת להרגיע אותו".
כדורגל ודיונים בבית המשפט
חלונות בתי המשפחתונים ממוגני ירי, דרישה של משרד הרווחה בגלל המיקום מעבר לקו הירוק. כמעט על כל החלונות משורטטים ניסיונות ניפוץ באבנים, פרי רגעי זעם של הנערים, וקורי עכביש פשוטים על הזגוגית המחוסמת. זהו בית גדול שצמודה אליו יחידה פרטית, קטנה, של בני הזוג וילדיהם הביולוגיים. בבית סועדים כולם יחד את ארוחות הערב וסעודות השבת. המשאבים כולם מופנים לטיפוח הנערים.
יאיר (28) ודברת (22) עבאדי מגדלים בבית כזה את עופרי בת השנה ועוד שמונה נערים. שני נערים בכל חדר. במטבח רשימת תורנות: השכמה, כלים, עריכה, פח, כביסות. אנחנו מתיישבים בסלון המסודר. "אני עושה איתם כל מה שאבא עושה. משחק איתם כדורגל, מלמד אותם מותר ואסור, מבשל איתם, מסדר איתם את הארון", אומר יאיר, "ויש גם דיונים בבתי משפט שדורשים שאתלווה אליהם".
"אתמול לימדתי אותם איך להתכונן לטיול השנתי, מה לארוז בתיק, הכנו רשימה של מה להוסיף לתיק בבוקר", מוסיפה דברת. "אני הולכת איתם לבדיקות ראייה, להכנת מדרסים, טיפולי שיניים. דואגת שיתקלחו, שיצחצחו שיניים. לפעמים הם יוצאים מהמקלחת עם אותם בגדים של אתמול. אני מלמדת אותם היגיינה. מזכירה לקצוץ ציפורניים".
"הגיל שלי לא משנה", עונה יאיר לשאלה שעוד לא שאלתי, "קשה להם לקבל סמכות, גם אם הייתי מבוגר יותר. מה שקובע זה שאכפת לי מהם. הם מבינים שלא אנטוש אותם גם אם ידרכו עלי. שאעשה הכל כדי שיהיה להם טוב בחיים. נער שגבוה ממני פי שניים ואני אגיד לו לישון בתשע ולא בעשר, הוא יעשה את זה".
"הם רואים אותי כחלק מעולם המבוגרים גם אם אני גדולה מהם רק בכמה שנים", מהנהנת דברת, מציעה לי להתכבד בעוגיות תמרים שהכינה עם אחד הנערים. "יש כללים של הכפר שלא נוגעים במדריכות. אם הוא זקוק לחיבוק הוא יקבל אותו מיאיר, מאב הבית, מהפסיכולוג, מהמחנך".
שניהם גדלו בגוש קטיף. יאיר מסיים תואר ראשון בחינוך. העומס הרגשי המוטל עליהם הוא עצום. הם מלווים בידי עובדת סוציאלית, ופעם בשבועיים יש להם ערב חופשי ואל הבית מגיע מדריך מחליף. "אני נחשף לחבילות של סיפורי חיים מהקשים שיש", מספר יאיר. "נער בן 12 שאמא שלו לא רוצה לקבל אותו. נער שפגע מינית. שהשתמש בסמים בגיל צעיר. אחד זרק מגהץ על מדריך מחליף. אחרים פוצצו לי את האוטו באבנים. איומים וקללות זה עניין של יומיום. יש גם אגרופים וחילופי ידיים. אם הם מקללים ליד הבת שלי, זה קו אדום".
"בהתחלה היינו מחכים שאחרון הנערים ייסע לשבת, והיינו בורחים מפה. לאט־לאט התחלנו להרגיש שזה הבית שלנו, ואנחנו נשארים פה גם בשבתות חופשיות", אומרת דברת, ומספרת על הקהילה הקטנה שנוצרה בגבעה, בין חמשת הזוגות.
"לא הייתי יכול לעבוד בעבודה שבה רק מכניסים כסף הביתה", מודה יאיר. כמה דקות קודם לכן ראיתי אותו מבקש מאחד הנערים לעבור בדיקת סמים באמצעות מקלון שתן. "כאן, בלי לעשות משהו מיוחד, הנערים לומדים שיעורים בהתנהלות זוגית, יחס לילדים, סדר, שליטה בכעסים. כל רבע שעה שנער נמצא כאן ולא במציאות שממנה נפלט, זו הצלחה שלי. נער ששולח לי סמס 'תודה על השבוע' כשהוא בבית, זו הצלחה. נער שהגיע לכאן כשהוא לא יודע לבקש אלא רק לנהום, פתאום אני מוציא לו משהו והוא אומר לי 'תודה'. זו הצלחה".
ילדים שתקועים בגוף בוגר
הסלון של מולי ושרון בן־גד גדוש רעש. הנערים חזרו מבית הספר והם בהפוגה לפני פעילויות אחר הצהריים. "אנחנו נותנים את הלב והנשמה, וזו הסיבה שאנחנו גם נפגעים", אומרת שרון כשהם יוצאים לחוג. "אני דואגת להם לבגדים, לוקחת אותם למשפחה שלי לחגים, מבשלת איתם אוכל שייקחו הביתה להורים שלהם. היה נער שהיה לו קשה להירדם ובכל יום הייתי יושבת לידו חצי שעה עד שנרדם. כשחזרתי אחרי הלידה עם תינוקת בת כמה ימים הוא השתגע מקנאה, לקח קערת מתכת ודפק אותה על הקיר שמעברו השני ישנה התינוקת".
צריך להעריץ אותה על נקודת המבט החומלת: "הם מלאי תסכול, מחפשים תשומת לב בצורה קיצונית. נער תפס קערת סלט בשולחן שבת וניפץ אותה לקיר. אני יודעת שהכעס לא מופנה אלי. אולי הוא שאל את עצמו למה בבית שלו לא חתכו לו סלט".
כשמולי מספר על ההתמודדות, קשה להאמין שהוא עוד לא בן 30. "יש פה ילדים עם המון חסכים שתקועים בגוף של בוגר. נער שמרטיב בלילה, שמפחד מאיזה סרט. אני צריך לחזור ולהיות איתם בשלבים שבהם לא היתה איתם דמות תומכת. לראות 'בוב ספוג' עם בן 16. המציאות אינטנסיבית. שבוע פה מרגיש כמו חודש. הילדים שלנו לפעמים הולכים לישון עם צרחות מהקיר ממול. אחד מהם הוריד את השאלטר הראשי בשבת, כשאשתי עם צירים. מה שמחזיק אותנו זה שהיו להם חיים מורכבים, אני יודע שהזעם והאיבה לא מופנים אלינו. אנחנו משתדלים לשתף את הילדים, לתת להם תפקידים".
השיחה עם מולי ושרון מתנהלת כאילו ראיינתי אדם אחד. הם ממשיכים זה את זו מאותה נקודה. "הלכתי עם נער לטיפול שיניים", מגוללת שרון. "הרופא, שלא ידע מה מהות הקשר בינינו ובדק את שנינו, אמר לנער שיש לו שיניים כמו של אמא שלו והתכוון אלי. ראיתי את הילד מתכווץ. נסענו עם ילד אחר לרופא בירושלים. כל הדרך הוא ניסה למשוך את תשומת הלב שלנו בצורה שלילית. רק בערב הוא סיפר לנו שכשהיה נוסע עם ההורים שלו הם לא התייחסו אליו. הוא היה כמו אוויר. כשהיה קטן הוא הקיא במושב האחורי וההורים אפילו לא הסתובבו. החוויה של נסיעה איתנו, כשאנחנו מסובבים אליו את הראש, מחייכים אליו, מדברים איתו, היתה לו קשה.
"אני דורכת להם על נקודות כואבות ולא יודעת מה הן, מה עבר עליהם. הם שואלים אותי למה אני אוהבת את הילדים שלי יותר מהם. למה הדלת בין יחידת המגורים שלנו לבית הגדול נסגרת בלילה. נער שראה אותי מחבקת את הבנות שלי והתחרפן, קם בכעס מהשולחן. הכנתי לנער את האוכל שהוא הכי אוהב והוא זרק עלי אבן. כשאני אומרת לנער 'אני אוהבת אותך', אחד יתרגש ואחד יכעס. כשאני מזכירה את אמא שלהם, אחד יתקפל בכאב כי אמא שלו לא מוכנה להכיר בו, והאחר יתנפח בגאווה אם אזכיר את אמא שלו בכבוד".
יאיר עם בתו ועם אחד החניכים // צילום: מרים צחי
"אני שואל את הקדוש־ברוך־הוא איך יכול להיות שנער בן 13 עבר דברים כאלה. זו האחריות שלי לעזור לו לצאת מהמציאות הזאת", אומר מולי. "שום דבר לא מובן מאליו. אנחנו משבחים אותם על זה שקמו בבוקר. כשהם חוזרים מהבית בימי ראשון פעם בשבועיים, הם חוזרים מאוד רעבים, פיזית, פשוט טורפים את האוכל.
"היה ילד שלא הצלחתי להסתכל לו בעיניים. לא הצלחתי להגיע אליו. לא התייאשתי מלנסות לסדוק אותו. כשהוא הבין שאני לטובתו, הוא הסתכל לי בעיניים בפעם הראשונה. הוא שמר את המספר שלי בסלולרי שלו. זו הכרת התודה הכי גבוהה שיכולתי לקבל ממנו".
כשהם מזכירים את ההצלחות שניהם מדברים בברק, כמעט יחד. "נער שאומר, 'תודה, האוכל היה טעים'. נער שזרק עציץ על שרון והיום הוא מדריך בבני עקיבא. כשאני נותן להם להיות תורני בישול או לדחוף את העגלה של התינוקת שלי, אני מראה להם שאני סומך עליהם. ילד שקשה לו עם גניבות, אתן לו להיות אחראי על ארון הממתקים, שיתמודד עם האתגר שלו. ואנחנו לא נלחצים אם יש נפילות. אתן להם לשחק עם הבנות שלי, אבל רק בטווח הראייה שלי, ורק למישהו שאין לו עבר בעייתי בתחום המיניות".
"גדלתי במשפחה מדהימה עם הורים מדהימים, ואני מרגישה חובה להעביר את זה הלאה", מסבירה שרון את ההתגייסות לתפקיד התובעני. "אני לוקחת את הנערים להורים שלי, להראות להם משפחה נורמלית. לא פעם הם אמרו שקשה להם לראות איך ההורים שלי דואגים לי".
"יש נערים שפוגעים בנו פעם אחר פעם. מפירים את האמון פעם אחר פעם ואנחנו מחזירים אותם", מסכם מולי. "כי אם לא נחזיר אותם, נלך על עקבות הקודמים לנו. זה מה שעשו לו כל החיים. בכל פעם זרקו אותו מדלת אחרת. ואנחנו אומרים לו, כמה שפגעת בנו, אנחנו נחזיר אותך, נחזיר ונחבק". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו