"אויבים", ארה"ב 2017
כריסטיאן בייל מגלם קצין צבא מיוסר ועייף בשם ג'ו בלוקר ב"אויבים", מערבון איטי, קודר וכבד בטירוף שעוסק בזוועות שאמריקה עוללה לאינדיאנים (ולהיפך).
השנה היא 1892, המקום הוא ניו מקסיקו, ובלוקר, שמתקרב לסוף הקריירה הצבאית שלו, נאלץ לקבל על עצמו משימה אחרונה: ללוות צ'יף אינדיאני חולה, שהיה כלוא שנים, למונטנה, כדי שיוכל למות בכבוד על אדמת אבותיו.
כצפוי, בלוקר מגיב בחוסר התלהבות. בכל זאת, כמה מחבריו הטובים ביותר נרצחו באכזריות בידי אינדיאנים. גם הצ'יף החולה הזה עמד פעם מולו בשדה הקרב. אבל אל תדאגו. עד שהמסע הארוך הזה יגיע לסיומו, בלוקר כבר ילמד שבסופו של דבר גם האינדיאנים הם בעצם בני אדם בדיוק כמוהו.
בתוך כך, במהלך הדרך בלוקר וחבורתו פוגשים ברוזאלי (רוזמונד פייק) - אישה שבעלה וילדיה נרצחו בהתקפה של אפאצ'ים. היא מצטרפת אליהם, וכמובן שבלוקר מפתח כלפיה רגשות.
הבמאי סקוט קופר ("אחים בדם") מנווט את האירועים ביד בוטחת תוך שימת דגש על הממדים הגבריים, המחוספסים והפוטוגניים של החיים במערב הפרוע. אבל כפי שקורה לו כמעט תמיד, גם הפעם הוא לא מצליח לחדש. העובדה ש"אויבים" מזדחל לקו הסיום ומתהדר בשכבה עבה של חשיבות עצמית - אינה מאפשרת להתגבר על התחושה הזאת.
בייל מגיש עוד אחת מההופעות הזעופות והקשוחות שלו, ופייק, מצדה, עושה את מה שהיא יכולה עם התפקיד המוגבל שניתן לה. אך דווקא שחקני המשנה - שכוללים את טימותי שאמלה, רורי קוקרן, בן פוסטר, סטיבן לנג, ג'ונתן מייג'ורס וג'סי פלמונס - הם אלה שמספקים קצת עניין.
באופן אירוני, האינדיאנים נותרים אילמים לאורך כל הדרך, כמעט ניצבים בתהליך התרפויטי שעובר בלוקר. כשהם כן פותחים את הפה כדי להגיד משהו, אתם יכולים להיות בטוחים שזה יהיה משהו "רוחני", "עמוק" ו"מרפא". ל"אויבים" יש כוונות טובות וכמה סצינות לא רעות. אבל לא הרבה יותר מזה.
ציון: 6